ברגע אחד נקשר גורלן של אור סנדלר אלחרר ובתיה שוורץ. בלילה הנורא ההוא, בחודש ינואר 2022, יצאו רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר ז"ל לחפש אמצעי ראיית לילה שנגנב כמה ימים קודם לכן משטח אימון שבו התאמנה יחידת אגוז. הם יצאו לשטח עם מפקד פלגה וחייל נוסף. במהלך החיפושים הצטלבה דרכם עם זו של נ', קצין ביחידה שיצא גם הוא לחפש את הציוד הגנוב – אך בניגוד לנהלים הצבאיים לא הודיע לאיש על היציאה לשטח.
נ' עטה אמצעי לראיית לילה והחזיק בנשקו האישי. בשלב מסוים הוא זיהה את חבורת המפקדים שמסתובבת בשטח – וירה בהם שלושה כדורים קטלניים. לאחר מאמצי החייאה נקבע מותם של אופק ואיתמר. מדינת ישראל הוכתה בהלם, לוחמי היחידה המיוחדת ספגו מכה אנושה.
בשעה שתיים לפנות בוקר צלצל הטלפון של בתיה. על הקו היה אלי, אביו של אופק ז"ל. ממש באותן שניות נשמעו נקישות על דלת ביתה של אור, כמה קצינים עומדים שם ויודעים שבעוד זמן קצר תפתח אור את הדלת וברגע שעיניה תפגוש את עיניהם, החיים של אור ישתנו לנצח. מאז אותן דפיקות בדלת ושיחת טלפון נקשר גורלה של בתיה של בתיה בזה של אור לעד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
שעות ספורות לאחר התקרית בשטח האימונים קיבלו אור אשתו של איתמר ובתיה ארוסתו של אופק את הבשורה הקשה בחייהן. שנה וקצת אחרי האסון הכבד נפגשנו בבני ראם – בגן שהקימו הפקודים של אופק ואיתמר ז"ל – לשיחה עמוקה וכואבת על החיים שהיו ואינם ועל ההתמודדות האין-סופית עם האובדן. "איתמר היה אמור להיות עכשיו בבית, בלימודים. שלוש שנים של לימודים", סיפרה אור. "זה כל הזמן שם. בחיים נורמליים – מה יכול להיות עכשיו, כאילו עכשיו פסח, איפה היינו בחג. לנו בטח היו ילדים, אתם (פונה לבתיה) הייתם כבר נשואים". בתיה הסכימה: "אי אפשר לדמיין. הכול היה אמור להיות אחרת".
אתן זוכרות את הרגע שמבשרים לכן את הבשורה האיומה מכול?
"איך אפשר לשכוח", שיתפה אור. "מהשנייה שנכנסו הביתה הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד, הפה הופך ברגע ליבש ואין דמעות. אתה בהלם, אין דמעות. אלה דברים שרק כשאני מדברת עליהם אפילו אני מרגישה את אותה התחושה ברגליים. אתה לא מוכן לרגע הזה בחיים, אתה לא מדמיין סיטואציה כזו שתהיה בה".
בתיה המשיכה: "אני חושבת שרוב התקופה הראשונה כאילו הייתי צריכה להזכיר לעצמי, כי גם היום זה הזוי. אני מרגישה שזה לא באמת, שהוא בצבא, שהוא עסוק. שזה לא באמת. אני מרגישה כאילו הוא עובד וחי, והוא בצבא". אור המשיכה: "אני מחכה שיחזור הביתה".
"הכול נשאר כמו שהיה כשהוא יצא מהבית"
כבר שנה ושלושה חודשים שאור ובתיה מנסות להפנים שהמציאות שהכירו כבר לא תחזור לעולם. ביום האסון הגיע איתמר לביקור בבית – ושלוש שעות לפני האסון הוא ואור עוד הספיקו לבלות יחד. "הוא יצא מהבית בידיעה שסוף השבוע קרוב והוא חוזר מחר הביתה. מאז הכול נשאר כמו שהיה כשיצא מהבית, כאילו הוא חוזר מחר הביתה. היה לי קשה מאוד להזיז את הדברים. נראה לי שמשהו כמו חצי שנה הכול נשאר במקומו. רק אחרי חצי שנה התחלתי טיפה להזיז שם דברים, אבל מאוד מאוד קשה לי".
בתיה הצטרפה וחלקה: "הבגדים שלו הם שלי עכשיו, זה ממש עושה לי טוב להשתמש בהם. הטלפון שלו אצלי, האיירפודס שאני קניתי לו ליום הולדת אצלי, וזה עושה לי טוב. אני לוקחת כל דבר של אופק, כמו פעם. אלה דברים שגורמים לי להרגיש נורמלית". היא הוסיפה: "אני אוהבת לראות סרטונים של אופק, זה משמח אותי. אני מרגישה שהוא פה ואני צוחקת ומחייכת, ובא לי להגיד לו, 'וואו איזה דפוק, איזה פרצוף עשית בסרטון, ואיך היה לנו כיף במקום הזה'. זה עדיין נוכח. הוא עדיין ממש נוכח".
"אני מרגישה שאני מסתכלת על תמונות, ואני שואלת – 'האם זה אמיתי? זה באמת קרה?' ואז כאילו אני רואה משהו חדש שעוד לא ראיתי, זה הכי מכאיב", הסכימה אור. "זה כאילו מציאותי, קיבלתי איזו תמונה ממנו עכשיו. אבל זה לא באמת עכשיו וזה כאילו שורט. כאילו אני לא חושבת שמתישהו זה באמת נקלט, שזה באמת קרה".
"אני לא מרגישה שאני אותה אור"
שתיהן מדברות אל בני הזוג שלא ישובו עוד וכותבות להם, ומאמינות שאופק ואיתמר מקשיבים ושומעים, מלמעלה. "יש לי בטלפון פתק של 'לספר לאיתמר'", שיתפה אור. "אחרי השבעה בתיה סיפרה לי משהו ואמרתי, 'וואי, אני חייבת לספר את זה לאיתמר, איך סיפרת לי את זה עכשיו'. ופשוט מאז התחלתי לכתוב כל דבר, ואני כותבת מלא. כל הזמן. עליי, עלינו, עליו. על מה שקורה פה מסביב. באופן כללי, כל דבר שקורה ואני יודעת שהיה משגע אותו או מחרפן אותו או משמח אותו. בא לי לדבר איתו". בתיה הצטרפה: "אני כותבת לו, אבל זה יותר נשאר פה, אצלי. אני קוראת את זה וזה מצחיק אותי או מעציב אותי באמצע הלילה כשאני לא מצליחה להירדם. זה הכול פה".
לאור ולבתיה דרכי התמודדות שונות, אך שתיהן צועדות יחד, לומדות ללכת מחדש. "אחרי האסון חודש שלם לא יצאתי מהבית", סיפרה בתיה. אור הסכימה: "ללא ספק, תקופה ארוכה. אני לא חושבת שיש הרבה דברים שדומים למה שהיה קודם. הדברים שונים, אנשים שונים, פעילויות שונות שעושים, מקומות שונים שלא תכננתי להגיע אליהם".
"מאז המקרה אני הרגשתי שהייתי צריכה לחדש הכול, גם מבחינת עבודה גם מבחינת הלימודים, בית חדש ובאמת הכול מחדש. ככה הצלחתי לחיות", סיפרה בתיה. "זה לא פייר. נראה לי שההתמודדות הכי גדולה שלי השנה הייתה לחיות עם זה שזה לא פייר. זה משפט שכל הזמן חזר על עצמו", הוסיפה. "איך אני יכולה לעשות משהו שהוא לא יכול. זה היה לי לא הגיוני. הרבה התמודדות עם זה. להבין שזה בסדר שאחייך, זה בסדר שאצחק, אפילו שהוא לא יכול". אור הצטרפה: "אני תמיד אומרת לבתיה שזה מה שאופק היה רוצה. בשבילה".
"אני לא מרגישה שאני אותה אור. בכלל. לפני הכול אני מרגישה שהמון דברים שאיתמר היה עושה בשבילי אני צריכה להחזיק. כאילו, אם דברים שהיו יותר מורכבים לי והייתי פונה אליו והוא היה מסדר לי את המחשבות ואת הדברים, אז היום אני צריכה לעשות את זה לבד", הסבירה אור. "בכל דבר שאני עושה אני מנסה לחשוב אם אני עושה את זה כמו שהוא היה עושה". בתיה הוסיפה: "אני שומעת אותו לפעמים אומר לי 'כל הכבוד', שואל 'מה את עושה', אומר 'די, תפסיקי', 'גאה בך', 'אוהב'. כל הזמן יש לי את הקול של אופק מעודד אותי או מבקר אותי".
"המון השתנה בי", המשיכה בתיה. "ההסתכלות על החיים, על העולם, פשוט הכול. התחלתי מחדש, עזבתי הכול ולקחתי כיוון אחר, עשיתי עצירה רגע ללמוד על עצמי, ללמוד על ההתמודדות, ללמוד להעריך יותר. ובעיקר, לקחת דברים בפרופורציה". אור הוסיפה: "לפני שבוע היה לי יום הולדת, וזה כאילו מעבר לזה שהיה לי מורכב עם הגיל ושאיתמר לא היה. כאילו אתה אומר, 'וואי, לא דמיינתי את החיים שלי בגיל 27 ככה'. התחתנתי בגיל 23, דמיינתי את החיים שלי בצורה אחרת, לא חשבתי שבגיל 27 החיים שלי ייראו ככה".
"החיוך המוגזם הזה על הפנים שלו"
מאז האסון החברים מהצבא לא עוזבים אותן – בחגים, בימי ההולדת וגם סתם בשיחות טלפון בשגרה, הם תמיד שם. חלק מהם ישתחררו בקרוב, אחרים עוד ממשיכים. נסענו לרמת הגולן לפגוש שניים מהם. כבר מהכניסה לבסיס, כאשר אסף נכטיילר ובניה ראובן הבחינו בנו, ניכרת ההתרגשות של אור ובתיה לפגוש את החברים של איתמר ואופק מהצבא. "לאופק תמיד היה חשוב לתת דוגמה אישית, תמיד היה לו חיוך על הפנים. החיוך המוגזם הזה על הפנים", אמר בניה ראובן, חברם של אופק ואיתמר.
"היה חשוב לו שנעשה את הכול הכי טוב, וגם היה חשוב לו להראות את זה", המשיך בניה. "אז באחת הפעמים הוא החליט שהוא יוצא לניווט. הוא הזניק את עצמו אחרון, כדי להראות לנו מה זו מצוינות ואיך עושים את זה הכי טוב. הוא הגיע ראשון בכל המחזור. מצוינות, זה מה שהוא לימד אותנו, שיעור ממש חשוב".
אסף שיתף בזיכרון על איתמר: "היה קטע שפגשתי את איתמר בתפקיד שלו, כשהייתי מ"פ בגולני ופחות שמתי לב לדרגות. והיה איזה קטע ששאלתי אותו מי אתה והוא ענה לי 'אני איתמר'. חשבתי שהוא עוד אחד מהלוחמים, ורק אחרי זה קלטתי שזה מ"פ. הכי צנוע, פשוט הכי כזה שיש. כאילו לא כזה 'אני המ"פ, מה שלומך', כאילו כזה איתמר. סיפור על צניעות באמת מטורפת".
הוא סיפר גם על אופק: "היה איזה תרגיל מאוד חשוב שאופק היה ממש חולה גמור, וכמובן אופק כמו אופק מגיע הכי טוב שאפשר. הייתה להם איזו משימה שבעיקרון עמדו בה, אבל לא מספיק טוב בעיני אופק, היה צריך לטפס עוד איזה הר כדי לעמוד במשימה. אופק, כמובן עם כל החום שלו, לא שלח מישהו אחר – עלה עוד פעם ועוד פסגה כדי לעמוד במשימה כי טוב שיש".
בניה ביקש לספר עוד על איתמר: "היה לו חיוך מיוחד משלו, שליווה אותו לכל מקום, ויחסי אנוש מעולים כמו שלו. אם זה כשכל הלוחמים נמצאים בעמדות ובכל עמדה, לא משנה באיזו שעה, הוא יבוא וישאל אותם איך הם ויביא להם משהו חם לשתות. הוא פשוט אהב את החיילים שלו ותמיד רצה שרק יהיה להם טוב".
"זה לילה שאני לא אשכח, לילה ארוך וקשה"
אופק ואיתמר עברו שירות ארוך יחד, מפקדים מקבילים באגוז ובגדוד 51. הם אהבו מאוד אחד את השני, ובילו זמן רב במשותף. דרך הצבא גם אור ובתיה התחברו, שני הזוגות אפילו עשו ארוחת שבת משותפת כמה שבועות לפני האסון. במהלך השיחה החלו לפתע לעלות ולצוף הזיכרונות הקשים מהלילה ההוא. "אני הייתי בבסיס והתחילו פתאום כל מיני שמועות על דברים שקרו, כל מיני טלפונים של אנשים ששמעו דברים, עוד לא ידענו מה קורה בשלב הראשון", נזכר בניה.
"לאט-לאט הגיעו עוד פרטים ונודע האירוע הבלתי נתפס. זה לילה שאני לא אשכח לעולם, לילה ארוך וקשה", הוסיף. אסף הצטרף לבניה: "אני הייתי מ"פ בגולני, היינו באימון באותו הזמן, שמעתי את זה דרך כל מיני גורמים וזה התגלגל אליי, היה לילה ארוך וקשוח". בניה: "אני יכול להגיד ששבוע לפני האירוע ישבתי עם אופק לשיחה של משהו כמו ארבע שעות, דיברנו על החיים ואמרתי לו שאני ממש מתלבט מה לעשות. אני חושב שאחרי מה שקרה לא הייתה לי עוד התבלטות, וזאת גם אחת הסיבות שהמשכתי בצבא. השיחה איתו גרמה לי להבין הרבה דברים".
השיחה רצה בקצב מהיר. בין צחוק לעצב, המפגש נמהל בזיכרונות אין-סופיים – אופק ואיתמר כה רחוקים, אבל גם הכי קרובים שיש. הפגישה הזו בצפון רמת הגולן מתקיימת שבוע לפני יום הזיכרון, בימים טעונים אפילו יותר מהרגיל. "אני במחשבות על יום הזיכרון האחרון עם איתמר, הוא היה בבית וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה מאז שאיתמר התגייס שביום הזיכרון הוא לא עלה על מדים", סיפרה אור.
"אני זוכרת שאלו היו תחושות מאוד מורכבות בשבילו. אני זוכרת אותו יושב מול הטלוויזיה ורואה את הראיונות של המשפחות ונקרע. אחד החברים שיתף אותנו שאיתמר אמר לו, 'תקשיב, אני לא מסוגל לראות את המשפחות האלה', וזה משהו שממש מלווה אותי במחשבות על יום הזיכרון", הוסיפה אור. "אני מקווה שמאיפה שהוא נמצא עכשיו קצת יותר טוב לו לראות אותנו ואת מה שאנחנו משתדלים לעשות".
"הוא היה מספר עלייך בלי סוף"
בתיה מספרת על הזיכרונות שלה מיום זיכרון שבו הלכה יחד עם אופק לטקס בירושלים. "אני הרגשתי הכי טוב בעולם איתו שם, הרגשתי על גג העולם שאני פה בטקס יום הזיכרון ליד המ"פ שלי, המפקד בצה"ל. הכי גאה בו בעולם", היא סיפרה. "אני חושבת על זה הרבה בימים האחרונים, התחושות האלה לפני יום הזיכרון הקרוב. מדברים על אופק בתור המפקד, אבל מעבר לזה שהוא עשה הכול מבחינת התפקיד, הוא גם אף פעם לא שכח ליהנות ואף פעם לא שכח את הזוגיות שלנו". בניה מצטרף לדבריה: "הוא ידע לשלב, אנחנו כחיילים הכרנו אותך כי הוא היה מספר עלייך בלי סוף, היה מדבר עלייך ומספר סיפורים ודברים שעשיתם בסופי שבוע".
מאותו לילה קר של אמצע חודש ינואר בנבי מוסא, גורלותיהן של אור ובתיה נקשרו זה בזה, והן חולקות גם משאלה משותפת. "אני חושבת שאחד הדברים שבוערים בבתיה ובי הוא שפשוט שכל העולם יידע מי הם היו. שיידעו מה פספסו פה, איזה שני אנשים גדולים", שיתפה אור. "מעבר לזה שהם היו מפקדים גדולים, ושהפקודים שלהם העריצו אותם, מאוד העריכו ואהבו אותם – מעבר לזה היו פה שני בני אדם, אחים, ילדים, בני זוג, שהיו כל אחד מהם הרבה מעבר למה שבן אדם רגיל יכול להיות. וזה משהו שהולך עם כולנו הרבה זמן".
"אחד הדברים שהייתי רוצה זה פשוט להגיע למקום שקט", סיכמה אור. "אני מרגישה שמאז שאיתמר נהרג החיים לא צפויים. הכול מאוד רעוע. אתה לא יודע מה הולך לקרות בעוד שעה, מה יבוא עליך ומאיפה זה יבוא עליך. זה ברור שזה יהיה ויישאר כל הזמן, אבל שגם יהיה שקט".