סמ"ר שחר רוזנברג היה בדיוק בן 20 במותו באסון המסוקים. הוא היה לוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. בערב 4 בפברואר 1997 עלה עם חבריו מגדוד הסיור של הנח"ל לאחד משני מסוקי היסעור שלבסוף התנגשו מעל מושב שאר ישוב בדרכם לפעילות מבצעית במוצבי דרום לבנון. בהתנגשות נספו כל 73 החיילים שהיו בשני המסוקים - באסון הצבאי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל.
מאז נפל שחר, אימו דבורה כותבת לבנה ומספרת לו, דרך הדפים שלעולם לא ייראה, מה עובר עליה, על בני המשפחה ואיך נראה הגעגוע, שאין לו סוף וגם לא תאריך תפוגה. 26 שנה חלפו מאז האסון והאם דבורה, שכבר הייתה שייכת למשפחת השכול לאחר שדודה נפל במלחמת יום הכיפורים, ממשיכה לכתוב לבנה שלא תראה עוד. אלו הם חלקים נבחרים שהסכימה דבורה לשתף לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לפניכם קטעים מהיומן שכתבה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
פתח דבר
שחר רוזנברג, בננו, נפל באסון המסוקים בשנת 1997. באותו הזמן טיילנו בדרום אמריקה. שלושה ימים ולילות חזרנו כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין בנס ציונה. כל הזמן הזה עד הגיענו ארצה ליוותה אותי מחשבה איך אזכור ואזכיר לאחרים מי היה שחר, "כדי שלא יישכח", ונזכרתי בדברים שסיפרה לי טלי, חברה לעבודה, כמה שנים לפני ששחר נהרג.
"היה לי דוד שמאוד אהבתי, אח של אימא שלי שנהרג במלחמת יום הכיפורים", אמרה לי טלי. "מאוד אהבתי את דודי ואני זוכרת שלא יכולתי לדבר עם אף אחד עליו, לא היו תמונות, הבית של סבא וסבתא שלי היה בית מאוד עצוב".
אני זוכרת שבאותם רגעים קשים בחיי החלטתי שאני אעשה הכול כדי שביתנו לא יהא עצוב וששחר שלנו לא יישכח. התחלתי לכתוב יומן על פי דחיפה פנימית, שהייתה חזקה ממני, זאת עם הצורך לחיות בשגרת חיים, להיות אשת איש, אימא לילדיי, סבתא לנכדיי ועובדת במשרה מלאה. חששתי שמא אשכח מעשים ומאורעות מרגע נפילתו של שחיק. התוצאה, קוראים יקרים, מונחת לפניכם, והיא עמל של 26 שנים.
"בוא נחזור, ילד, למראות הנשקפים מבעד לחלון הרכבת. אט-אט אני מרגישה כיצד אני מתחברת אליך ואל אותם מראות שראית בנסיעותיך צפונה"
יולי 1997 - חצי שנה אחרי האסון
בן יקר שלי,
יושבת ברכבת הנוסעת לנתניה, דרך זו אני עושה כבר כמה ימים, כדי להיות עם אבא במלון ספורטאי המכבייה. כל מהלך הנסיעה אני מתבוננת מבעד לחלון ושואלת את עצמי: האם אותם מראות "דרך" שאני רואה, ראית גם אתה בכל נסיעותיך ברכבת ישראל עת היית חוזר לבסיסך בבית לִיד?
האם ראית גם אתה את תחנת הרכבת בבית יהושע? או את טור המכוניות הארוך המשתרך לו בכביש החוף? ואולי הבחנת באותו שדה אין-סופי של חמניות פורחות, או נובלות, או שמא בכלל נרדמת, בן שלי, בכל בוקר אחרי ריצת הבוקר המטורפת שלך ושלי? זוכר?
אני מגיעה ואומרת לחברתי, ומחָזִי נפלטת אנחה: מה אני עושה עם הילד הבלגניסט שלי? ושוב נאנחת בכבדות, כמה הייתי נותנת היום כדי לשוב לאותם בקרים מלחיצים. בוא נחזור, ילד, למראות הנשקפים מבעד לחלון הרכבת. אט-אט אני מרגישה כיצד אני מתחברת אליך ואל אותם מראות שראית בנסיעותיך צפונה. בכל נסיעה טורחת אני להחליף את מקום מושבי, שמא לא ישבת בצד זה ולא ראית את מה שאני רואה, וכדי שלא להפסיד בדל נוף כלשהו!
בן, זו דרכי שלי להתחבר אליך בעוצם רגשות, בן יקר שלי. הנה הולכת וקרבה תחנת הרכבת בנתניה ואני אסיים מסעי ואת התחברותי אליך.
בן אהוב שלי, אימא.
יולי 1997 – חצי שנה אחרי האסון
אבא מנהל את המכבייה הרביעית שלו עם ספורטאי הכדורגל מכל העולם, והפעם במלון בנתניה. מאוד שמחתי שבכל זאת החליט לנהל את המלון, למרות שידעתי שיהיה מאוד קשה לשנינו, אבל אמרנו אחד לשני שהחלטנו לבחור בחיים... קשה, קשה כל כך, שוכבת בחדר במלון וחושבת לעצמי: מה אני עושה כאן?
אוגוסט 1997
לא יכולים שלא לעלות לקברך יום-יום! אני עולה וכאילו מצפה למשהו חדש, אולי אגיע וכל זה יהא חלום בלהות שחלמנו ואתה, שחיק, איתנו... אבל... עוברת תקופה לא קלה... איני מצליחה להירדם בלילות, לאבא ולי לא קל, בעצם לא קל לאף אחד, בוודאי שלא לעינת ושגיא.
"האבל הוא בור שחור, אפל, ונדמה היה שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל מה שראיתי לנגד עיניי היו בני המשפחה שלי. הייתי מוכרחה להמשיך לתפקד. ידעתי עד כמה חשוב לך, שחר, שנמשיך"
אני יודעת... מנסים כולם להמשיך... אתה יודע, שחיק, יושבים במרפסת ורואים כוכב שזוהר באופן מיוחד, ואני אומרת לאבא שאני מרגישה שזה כוכב השחר המסמל אותך ואתה שומר עלינו. יותמי תמיד נמצא אצלנו המון ואני חושבת שעינת ויואב עושים בזה עבודה נהדרת עבורנו.
פברואר 2017
בן יקר שלנו,
20 שנה ויום אחד... יותר מת מאשר חי...
מפחיד, איך שבים לעולם ממקום של אובדן ושכול?
ילדים אמורים לקבור את הוריהם שחיו חיים ארוכים, מלאים וטובים –
אבל, אתה בן יקר שלי, בן 20 שכל חייו לפניו, הותרת כל כך הרבה תקוות, אהבה וצער.
האבל הוא בור שחור, אפל, ונדמה היה שקשה מאוד לצאת ממנו,
אבל מה שראיתי לנגד עיניי היו בני המשפחה שלי, הייתי מוכרחה להמשיך לתפקד.
ידעתי עד כמה חשוב לך, שחר, שנמשיך, זוכרת את שגיא ביום הלוויה בלילה,
אני יושבת בחדרך על מיטתך והוא אומר לי: "אימא, שחר היה רוצה שתמשיכי להתלבש ולהתאפר..."
היה קשה, אבל עמדתי במשימה... ועשיתי הכול כדי שצער וכאב לא יהיו נחלתם של המשפחה שצמחה וגדלה, יש לך 8 אחיינים שאני בטוחה שהיית מת עליהם והם עלייך...
שחר, חבריך בגרו, נישאו, הקימו משפחה – ואתה תמיד תישאר צעיר לנצח...
אוהבים אותך וכל כך מתגעגעים...
"איך אפשר להסביר אובדן של ילד? איך אפשר להסביר את הימים והלילות הקשים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו? מחיי כל המשפחה?"
4 בפברואר 2018
שחר שלי,
עוד יום זיכרון מפציע מעלינו, וכבר עברו 21 שנה בלעדיך.
בחשבון הנפש שאני עושה עולות מחשבות רבות ושאלות רבות, ומעל הכול עולים הגעגוע, הרצון שלי לגעת בך, רק עוד חיבוק, רק עוד נשיקה...
מנסה לדמיין אותך היום בן 41 שנה ו-20 יום...
אני תוהה ביני לבין עצמי: איך אפשר להסביר אובדן של ילד? איך אפשר להסביר את הימים והלילות הקשים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו? מחיי כל המשפחה?
שחר, אהוב שלנו,
אתה חסר!!!
אתה אינך, אבל אנחנו איתך, שמחתך, חיוכך ושובבות נעוריך תמיד יהיו איתנו.
אוהבת וכואבת,
אימא
פברואר 2019
אני שוב כותבת לך:
אוהבת אותך, ילד שלי, אוהבת עד אין קץ, ולא רוצה להיפרד, לא מצליחה לומר לעצמי שהיית וזהו, שאינך יותר... עברו ימים רבים, שבועות, חודשים, שנים – 22 שנה, אלוהים... עוד מעט יום ההולדת ה-42 שלך ואתה לא כאן, לא גדל, נשארת ילד בן 20.
"אני כותבת לך וחושבת מיד על יום לידתך ובו זמנית נזכרת ביום הנורא ביותר שבו נהרגת. כעת נשארים עימי רק זיכרונות ותהיות אין-סופיות על מה שהיית יכול להיות"
אתה יודע, שחיק, שגרת החיים נמשכת, רק שאצלנו שגרת החיים הפכה לגעגוע ענק. תחושת החמצה ענקית וכאב אין-סופי. אומרים שהזמן מרפא את הכאב והופך פינות חדות לעגולות, אך אצלנו הגעגוע והחוסר רק מתעצמים. עינת, יואב, שגיא, מירב ושמונת הנכדים המדהימים שלנו, הם הכוח המניע, השפוי, התומך, המורה לנו לחזור כל פעם לחיים. ילד שלנו אהוב, מתגעגעים...
פברואר 2023
שחיק, ילד אהוב שלי,
מי מאמין שכבר 26 שנה שאתה כבר לא איתנו, ומאז הרבה ימים מקבלים משמעות אחרת. הזיכרונות ממך חזקים יותר מתמיד בתקופה הזו.
אני כותבת לך וחושבת מיד על יום לידתך ובו זמנית נזכרת ביום הנורא ביותר שבו נהרגת. כעת נשארים עמי רק זיכרונות ותהיות אין-סופיות על מה שהיית יכול להיות, אך למרות זאת ביתנו מתנהל בנורמטיביות...
כן, שחיק, המשכנו בחיים, כי כנראה אי אפשר אחרת. לא יכולה לתת לעצמי ליפול, צריכה לשמור על משפחתנו הקטנה, המשפחה שכל כך אהבת, בתוספת כל אחייניך שלא הכרת אבל בטוחה שהיית "מת עליהם" תרתי משמע. מתגעגעת אליך, ילד שלי, לצחוק, לחיוך, לנוכחות שלך שמילאה את כל חלל הבית עם כניסתך.
אז תשמור עלינו משם, ילד יקר שלי, ואני מבטיחה לך להיות חזקה.