בחדר קטן וצפוף בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים עורכת דין אחת ועשרה סטודנטים עובדים במרץ, ועל הקירות מסביבם עשרות קלסרים עבי כרס. בכל קלסר כזה סיפורו של אסיר שטוען שהורשע לשווא. הסטודנטים, חברי קליניקת החפּות של האוניברסיטה העברית, בוחנים את פניותיהם של האסירים שטוענים לחפותם, ונוברים בקלסרים כדי למצוא את ראיית הזהב שתוכיח: נפלה טעות, האדם הלא נכון יושב בכלא. "אנחנו התקווה של האסירים האלה. אני לא מתכוונת לשבת בשקט, ואני לא אוותר", מספרת בלהט מאיה, חברה בקליניקה.
האנשים שהם מייצגים נאבקים במשך שנים בתקווה להשתחרר, למרות שהסיכויים קלושים. חלקם יכולים לשאוב עידוד מהמקרה של רומן זדורוב, שהצליח להשיג משפט חוזר בתיק הרצח הכי מדובר במדינה - ולהפוך לאדם זכאי, לפני שבועות ספורים. גם הם כמוהו מקווים שתימצא הראיה או קצה הספק שיאפשרו משפט חוזר בפרשת הרצח שהכניסה אותם לכלא.
"קרה לי נס"
שמואל קריב יושב בכלא כבר 32 שנה לאחר שהורשע ברצח. לאורך כל השנים הארוכות שחלפו מאז הרשעתו הוא טוען לחפותו, אבל הוא גילה במהרה שאיש לא רוצה להקשיב לרוצח מורשע. "אני מרגיש פה כאילו אני בקבר, ואני מנסה לטפס החוצה ותופס משהו – ומחליק. פניתי לכל חברי הכנסת, לכל העולם. לא הפסקתי, לא נחתי לשנייה אחת", משתף קריב.
"כבר יותר מ-32 שנה שאני זועק את החפות שלי, הקול שלי נתקע בחומות הכלא וחוזר אליי. ואז קרה לי נס, מנהלת קליניקת החפות שמעה את הסיפור שלי והודיעה לי שזה מקרה קלסי למשפט חוזר, ופתאום פרצתי בבכי. סוף-סוף מאמינים לי. זה מרגש. מה שהקליניקה עשתה בעבורי השאיר אותי בפה פעור, בלי מילים. 'תודה רבה' זה לא קמצוץ ממה שאני מרגיש כלפיהם. אני כל הזמן בקשר עם הסטודנטים. אני לא אשכח את החברה האלה - הם הולכים להוציא אותי מהקבר", הוא מוסיף.
"כולם אמרו לי להודות, לבקש סליחה, לגמור את הסיפור ולצאת החוצה", אומר קריב. "יכולתי כבר להיות מזמן בחוץ אם הייתי מודה. אבל אמרתי שלא מעניין אותי כמה זמן אני יושב בכלא, מעניין אותי דבר אחד - אני לא יוצא מפה עם אות קלון על המצח. וכך יהיה".
אסיר נוסף שאותו מייצגת הקליניקה, יחד עם הסנגוריה הציבורית, הוא חוסיין כוואזבה, שהורשע גם הוא ברצח ויושב בכלא יותר מ-18 שנה. כוואזבה סובל מפיגור סביבתי וגמגום כבד, שלטענתו רק החריף במהלך שנותיו הארוכות בכלא. קליניקת החפות היא התקווה היחידה שלו. "18 אני בכלא - זה חיים? החיים שלי כבר הלכו", הוא אומר בשיחה עם N12. "קברו אותי בבית סוהר, לא שמים עליי, אף אחד לא הסתכל עליי. כשהקליניקה אמרה לי שהיא מאמינה לי, בכיתי. הרגשתי שסוף-סוף מישהו מאמין לי".
קריב, כאווזבה והאסירים האחרים שהקליניקה מייצגת אינם טלית שכולה תכלת. התיקים שלהם מורכבים, מסועפים, ומלאים במאות עמודים של חקירות, דיבובים ועדויות. רק הם והקורבן יודעים מה באמת התרחש בזמן הרצח. אבל גם מערכת המשפט, ככלל מערכת, לעיתים טועה. וקליניקת החפות היא תקוותם היחידה. "אין לנו סיכוי לדעת מה היה שם באמת, אנחנו לא נכנסים לעניין של מאמינים לאסיר או לא. מה שאנחנו יכולים להגיד הוא אם לפי העבודה המקצועית שעשינו יש עילה למשפט חוזר", מסביר גיא, חבר בקליניקה.
"יש מאות חפים מפשע שיושבים בכלא"
ד"ר ענת הורוויץ הייתה במשך עשור המשנה לסנגור הציבורי הארצי, ואחד מתחומי אחריותה היה הרשעות שווא. ההבנה שלא מספיק כוח אדם מוקדש לסוגיה היא שהובילה אותה לזום את הקמת קליניקת החפות. לדבריה, הרשעות השווא אינן נוגעות רק למקרים אחדים בשולי מערכת המשפט, אלא הן בעיה של ממש: "גם לפי ההערכה השמרנית ביותר יש מאות חפים מפשע שיושבים בכלא. הערכות השמרניות ביותר לגבי הרשעות שווא עומדות על 1% מכלל המורשעים, הערכות אחרות מדברות על 5% מכלל ההרשעות. ברור שהמספרים האלה מניבים מספר הרבה יותר גבוה של הרשעות שווא ממה שאנחנו מתקרבים להכיר בו".
"אחד היתרונות בקליניקה הוא שימוש בסטודנטים כשגרירים לקיומו של הסוד המלוכלך הזה שאנחנו לא אוהבים להיזכר בו – שיש תקלות במערכת עשיית הצדק. תקלות שהן לא בהכרח תוצאה של כוונת מכוון. יש לנו חובה להיות בעלי מודעות מתמדת לקיומן של תקלות כאלה. יש פתיחות קטנה מדי במערכת המשפט להודות בטעויות", מוסיפה ד"ר הורוויץ.
ד"ר הורוויץ אף מסבירה שבניגוד למיתוס שכל עבריין מורשע טוען לחפותו, מעטים האסירים שדבקים בטענת החפות שלהם: "יש הרבה מאוד תמריצים לאסירים חפים מפשע לזנוח את טענת החפות. מי שמתעקש על טענת החפות שלו מאבד את הסיכוי לקבל שחרור מוקדם או קציבת מאסר. המערכת בנויה כך שלא שווה לך לטעון שאתה חף מפשע. הרבה מאוד אנשים חפים מפשע מפסיקים לטעון לחפותם מסיבות רציונליות".
עו"ד אנו לוסקי מנחה את קליניקת החפות בארבע השנים האחרונות. היא מספרת שהקליניקה הוקמה בהשראת פרויקט החפות העולמי, שמקורו בארה"ב ושהוביל לזיכויים של מאות אסירים שהורשעו ונשפטו למאסר של עשרות שנים, מהם אף לגזר דין מוות. "זו קליניקה ייחודית וחשובה מאוד. אין קליניקות אחרות שמתמחות במשפטים חוזרים, אין משרדי עורכי דין כאלה, ובטח שאין גוף ציבורי שעושה את זה חוץ מאיתנו והסנגוריה הציבורית", היא מסבירה.
"התיקים שאנחנו לוקחים הם תיקים חמורים מאוד, והפונים שנמצאים בכלא הם נטולי משפחה ונטולי ממון. אין להם נגישות לחומרים שלהם ואין להם יכולת לגבות ראיות חדשות. במשפטים חוזרים יש כמויות חומר אדירות, ואי אפשר להגיש בקשה למשפט חוזר בלי חומרים חדשים, ובשביל זה צריך כסף. יש כאן כשל שוק, ולשם אנחנו נכנסים. זו החשיבות של הקליניקה", מוסיפה עו"ד לוסקי.
למרבה ההפתעה, עו"ד לוסקי מאמינה שההסתמכות של הקליניקה על סטודנטים חסרי ניסיון היא דווקא יתרון, שמאפשר לקליניקה לבחון את התיקים, שעליהם כבר עברו עורכי דין ובהם הכריעו שופטים, מזווית ייחודית וחדשה. "אני חושבת שבקליניקת החפות יש חובה לפעול עם סטודנטים. הכלי הכי חשוב שיש בקליניקה זה לא אני, לא הפסיקה, לא החוק, אלא אך ורק חוסר הידע של הסטודנטים. הנאיביות שלהם. שהם שואלים על כל דבר. אני תמיד מנסה ללמד אותם לעורר ספק. אני מאוד מאמינה בכוח שלהם".
גם גיא, סטודנט בקליניקה, מעיד שהרגיש את היתרון היחסי שיש לסטודנטים בבחינת התיקים: "בסוף אנחנו, הסטודנטים, אומרים שהשופטים הכי גדולים במדינה טעו בהכרעה שלהם. דווקא זה שאנחנו לא מרגישים מומחים נותן לנו לראות את הדברים בצורה אחרת – יותר חצופה, יותר מעיזה".
כוח האדם הדל של הקליניקה יוצר קושי ממשי לענות על כל הפניות הרבות שהיא מקבלת מהאסירים. אבל למרות זאת, עו"ד לוסקי איתנה בדעתה להילחם על כל אסיר שיש בדל של ראיה לטובתו: "אנחנו קליניקה מאוד קטנה שמטפלת בתיקי ענק. לא לקחנו תיקים חדשים השנה, פשוט כי אין מי שיעשה את זה. אם יש איזשהו סיכוי קטן שהאדם חף מפשע אני אגיש בקשה למשפט חוזר. אני אגיש אפילו רק כדי שהבן אדם ירגיש שהוא לא לבד, כדי שיבין שתומכים בו ומאמינים בו".
"זה אדם שתלוי בנו"
מוריה, גיא ומאיה הם סטודנטים שהיו חלק מהקליניקה בשנה האחרונה. הם מתארים את התקווה שהקליניקה נותנת לאסירים ואת תחושת האחריות על כתפיהם: "אלו אנשים שאין להם כסף. בן אדם כזה, אין מי שיטפל בו. אני חושב שמגיע לכל בן אדם שיסתכלו עליו, לא מתוך מקום של רחמים, אלא מתוך מקום של צדק - ובלי הקליניקה אין לו למי לפנות", מספר גיא, ומוסיף על האסיר שבו טיפל במהלך השנה: "אני מקווה שהבאנו לו תקווה, ולא תקוות שווא".
"בסופו של דבר יש פה אדם. אדם שמחכה לתשובות שלנו. אדם שמאמין בחפות שלו. הרגשתי שזו עבודה משמעותית באמת", משתפת מוריה. "הרגשתי את האחריות הזו, שיש מישהו שסומך עליי. זה לדעת שכל פרט יכול להוביל למשהו. זה אדם שתלוי בנו, ואין לו אמצעים אחרים. אנחנו התקווה שלו. זה אדם שכל החיים שלו מקווה".
העבודה בקליניקה משמעותית מאוד לא רק לאסירים, אלא גם לסטודנטים עצמם. "הסטודנטים בדרך כלל בשנים הראשונות קודם כול לומדים להעריץ את הממסד", מספרת עו"ד לוסקי, שמלווה וחונכת את הסטודנטים במהלך השנה. "ככל שהם עובדים עם מערכת המשפט כך הם לומדים כמה התפיסה הזו רחוקה מהמציאות. כשהם מגיעים אליי הם רואים הכול בשחור ולבן, טובים ורעים, וכל המטרה של הקליניקה היא לשבור את הסכמה הזו ולהראות את המורכבות שיש בדברים".
"אחרי העבודה בקליניקה אני הרבה יותר ספקן לגבי רשויות אכיפת החוק. הבנתי שמבחינה בירוקרטית מערכת המשפט מאוד לא הוגנת. התאכזבתי", מספר גיא. מוריה מוסיפה: "זה שינה את הדרך שבה אני רואה את מערכת המשפט. נחשפתי לכמה קל להוביל להרשעות שווא – אם שוטרים לא מקפידים על הנהלים, מאוד קשה לעקוב אחרי זה. אם יש מחדלים בחקירה או דברים שלא מתועדים, היכולת להוכיח את זה אחר כך מועטה. ככל שיודעים יותר - מבינים שהדברים פחות מוחלטים".
גם מאיה מתארת את הקשיים שחוותה מול המערכת בשנה האחרונה: "לא תיארתי לעצמי כמה מכשולים יש בדרך. אם זה מבחינת כסף, ואם זה מבחינת חוסר שיתוף פעולה של הרשויות. כשאתה התביעה, כל רשויות המדינה פתוחות לפניך, אבל כשאתה ההגנה, אף אחד לא רוצה לעזור לך. יש אנשים שלעולם לא יוכלו לקבל ייצוג במשפטים חוזרים בלי הקליניקה".
