"לפני הרבה שנים יהונתן גפן שלח לי טקסט, מאוד אהבתי את הטקסט, אז הלחנתי, הקלטתי. בסוף פחדתי להוציא את זה כי הטקסט מדבר על מה שקורה לנו היום. אז זה לא היה כל כך משמעותי. אז היינו 'אנחנו' - לא משנה שמאל, ימין. היום 'אנחנו' הפך להיות 'אתם' ו'אתם', ועל זה השיר מדבר", אומר יהודה פוליק על השיר שהלחין למילותיו של גפן. "היום שבו אנחנו מת", קוראים לו - והוא אקטואלי מתמיד.
בגיל 72 פוליקר לא עוצר, הוא ממשיך ליצור, להופיע ולהקליט, ובימים אלו הוא במסע הופעות יווני ברחבי הארץ. את השיר החדש הוא החליט להוציא לאור, בצירוף מקרים, רק ימים ספורים לפני שגפן נפטר.
כבר 40 שנה שהוא חלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי, אחד היוצרים האהובים, שמצליח לשמור על מקומו בצמרת, למרות ואולי בגלל הרצון הבלתי פוסק להמציא את עצמו כל פעם מחדש.
"אני מגיל 16 מופיע. כשאני עולה לבמה עולה איתי עוד משהו, שאני לא יכול להסביר אותו. זה נורא מיסטי. אני בן אדם אחר על הבמה", הוא מספר. "אתה לא חושב על החיים שלך, על העבר שלך, על הכאבים שלך, על הגעגועים שלך, על הרצונות שלך".
"המזל הגדול שלי זה שהילד שבי עוד נותן לי שירים, הוא עוד נותן לי מילים, הוא עוד נותן לי חיים, זה הילד שבי. זה אני. יהודקו".
"אני מגיל 16 מופיע. כשאני עולה לבמה עולה איתי עוד משהו, שאני לא יכול להסביר אותו. זה נורא מיסטי. אני בן אדם אחר על הבמה"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
3 פעמים הוא הקפיץ אותנו
עכשיו הוא יושב למעין שיחת סיכום ביניים עם אתי אנטה-שגב, מפיקה ועורכת שלאורך השנים עבדה עם גדולי האומנים בישראל, יוצרת הסרט הדוקומנטרי "פוליקר, הילד שבי".
"המזל הגדול שלי זה שהילד שבי עוד נותן לי שירים, הוא עוד נותן לי מילים, הוא עוד נותן לי חיים, זה הילד שבי. זה אני. יהודקו"
"אנחנו חברים כבר 40 שנה", היא מספרת, "מהתקופה שהייתי מפיקה תקליטים בסי-בי-אס ובמסגרת התפקיד הייתי מקשיבה להמון אומנים בתחילת דרכם, אז אני זוכרת קודם כול ששמעתי את הקלטת של בנזין ו'יום שישי את יודעת' זה ממש קפץ".
"בטח, אפילו, אפילו אימא שלי, כשעשינו את ההקלטות ובאתי והשמעתי לה, היא אומרת לי: 'זה נחמד וזה בסדר' על דברים אחרים. 'אבל זה', היא אמרה על 'יום שישי את יודעת' – 'זה יצליח'", מספר פוליקר.
למה רצית לעשות עליו סרט?
"כי ליהודה יש משמעות מאוד גדולה בהרחבת המנעד, לא רק המוזיקלי, התרבותי. שלוש פעמים הוא הקפיץ אותנו, בלי ששמנו לב. פעם אחת עם בנזין. כי לפני זה לא היה רוק פועלי. זעקת הפרברים הזאת, פעם ראשונה עם הדיסטורשנים, הגיעה מבנזין, והקול הצרוד".
"פעם שנייה הוא עשה את זה עם 'עיניים שלי', עם המוזיקה היוונית, שלפניו לא נחשבה, ופעם שלישית, הוא עשה את זה עם הסיפור של הדור השני לשואה. זה קרדיט עצום שלא תמיד מבינים מה בעצם הוא עשה לתרבות הזאת, לכל הצבעים שהוא הכניס פנימה".
מסע בכל התחנות של חייו
המסע של יהודה ואתי עובר בכל התחנות המשמעותיות של חייו, מהילדות בקריית חיים ותחילת הדרך בלהקת קאברים, דרך הפריצה הגדולה, שהגיעה רק בגיל 30, כשעבר לראשונה לתל אביב, הקים את בנזין ופגש את מי שלימים יהפוך לשותפו ליצירה.
"עד גיל 32 גרתי עם ההורים. גרתי עם האבא הזה שלא יכולתי לעזוב אותו, כי אם אני אעזוב אותו, הוא ימות, ואם הוא ימות, גם אני אמות. ככה זה. סורסתי בגלל אבא אוהב ובגלל אימא אוהבת"
"התחלנו להקליט חומר מקורי, הקלטנו בקלטת, שלחנו את זה לאחד המשרדים בתל אביב, זה הגיע לאוזניו של יעקב גלעד, שעבד שם והוא שמע ואמר: 'זה לא אמיתי'" משחזר פוליקר. "נפגשנו, הוא שמע, הוא אפילו הביא את יהודית רביץ להיות אוזן קשבת, לראות במה מדובר. עשינו הופעה בתוך המועדון לשניהם ואז יהודית אמרה לו: 'הוא סופרסטאר'"
אלא שמי שהיה כוכב על הבמה, בשאר הזמן היה בחור הרבה יותר עצור. "תראה, אני שתקן, מופנם ומה שיש לי להגיד, אני בדרך כלל אומר על הבמה ועם הכלי, הכלי משמש לי צורת ביטוי מסוימת, מביא רגשות שיוצאים ממני החוצה, שאני לא יכול להגיד אותם", אמר פוליקר הצעיר על הגיטרה שלו בסרט התיעודי "זהירות: בנזין!" שביים של צבי גורן לרשות השידור.
"זה ברור", הוא אומר היום, "זה השפה, אני למדתי שפה.. בגלל שהייתי מגמגם וכשנתקלתי בגיטרה, יש לי שפה, מאוד ברורה".
"תגיד, כשאתה רואה את עצמך כזה חתיך, מה עובר לך בראש?", שואלת אותו אתי בסרט.
"שהחתיך הזה היה טמבל", הוא עונה. "עד גיל 32 גרתי עם ההורים. גרתי עם האבא הזה שלא יכולתי לעזוב אותו, לא יכולתי לזוז ממנו, כי אם אני אעזוב אותו, הוא ימות, ואם הוא ימות, גם אני אמות. ככה זה. סורסתי בגלל אבא אוהב ובגלל אימא אוהבת ומשפחה אוהבת".
כמה קשה היה לך לראות את הארכיונים האלה, שבהם רואים אותך מגמגם?
"מאוד קשה", אומרת אתי. "הוא ממש היה מבקש לעצור אותם".
"מאוד", הוא מחקה את הגמגום. "קשה לי, היה לי קשה. אם היה אפשר להעלים את זה..."
"לא, אבל בשביל לראות את ההבדל צריך לראות אז", אומרת אתי.
"כן", הוא מאשר.
"זה היה לו מאוד קשה לראות את זה", היא חוזרת.
"המשהו הספציפי הזה, שאני חושב שגרם לי לגמגם בילדות", סיפר בסרטה של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא", "זה, יום אחד, הוזמנו לאיזו חתונה או בר מצווה בטבריה ולפני שהם יצאו, אבי אמר לאימי שהוא רעב והוא רוצה משהו לאכול. אז הוא כזה לקח לחם, ומשהשואה, מהמחנות, כשהיה להם לחם הם פשוט חטפו ובלעו. והוא לקח את זה ופתאום הוא התחיל, זה נתקע לו פה, הוא התחיל להיחנק, ואני הייתי אז בן חמש, שש, הוא פשוט התחיל להיחנק ואימא שלי החזיקה אותו והתחילה לצרוח: 'תרוץ לרופא!'
"הרופא לא היה. וחזרתי במחשבה שזהו, אין לי אבא והכול היה בסדר. אימא שלי הרביצה לו בגב והכול היה... זה יצא החוצה", סיפר בסרט.
"ואתה חושב שמהפאניקה?" שואלת אותו אתי אנטה-שגב.
"מהפאניקה הזאת, כנראה שבגללה התחלתי לגמגם. זהו בעצם הכול".
הייתי שותק כמו דג
"המזל באמת, שהיה לי את יעקב לידי", אומר פוליקר על יעקב גלעד. "בראיונות אני תמיד הייתי שותק והוא היה מדבר וכל הלהקה הייתה מדברת. אני... שותק. דג".
"אני רואה מהופעה להופעה שינויים, כל הזמן", סיפר גלעד בסרט "זהירות! בנזין". "יהודה, למשל, בהופעה הראשונה שהייתה להם בתל אביב, במוזיאון תל אביב, היה קפוא לחלוטין וחשבו שזה חלק מהסטייל או חלק מהאימג', להיות קפוא ומנוכר, ובהופעות שאני רואה עכשיו, הוא הרבה יותר חופשי, הרבה יותר משוחרר".
בנזין הייתה אחת מלהקות הרוק האהובות והמצליחות בישראל של שנות ה-80, אבל למרות שהמכירות שברו שיאים וההופעות היו מלאות, ההכנסות לא הגיעו במלואן לחברי הלהקה והם החליטו להתפרק.
"חמישה אנשים שמתחלקים בעשרה אחוזים בתקליטים ועשרה אחוזים, כל אחד מקבל שני אחוזים, אין הכנסות, אין כלום", מספר פוליקר. "הייתי אמור לחזור לחיפה, אבל עשינו את המופע האחרון, בנזין מארחת את תיסלם ואת אריאל זילבר ואת יהודית רביץ, ושם אני יושב בהפסקה", הוא מספר על המוזיקה היוונית ששר. "ושומעת אותי ורדה איתי. שהייתה עורכת מוזיקלית ברשת ב'. אמרה: 'מה זה? אתה חייב לעשות עם זה משהו'. דיברנו עם יעקב... והוא אמר 'אין סיכוי, אני יוונית, על גופתי המתה'"
"אני מאוד התנגדתי לקטע היווני", סיפר גלעד בסרט "סוף עונת התפוזים". "מאוד לא אהבתי את זה, זה היה בשבילי בזוי. עד שיהודה בא והשמיע לי את השירים המסוימים, שאותם הוא באמת רצה לעשות, ואז השתכנעתי כי פשוט לא האמנתי מה זה עושה לי, זה פשוט ריגש אותי נורא".
את היוונית הוא קיבל מהבית, מההורים שרה וג'קו, זוג ניצולי שואה מסלוניקי שנפגשו על האונייה בדרך לישראל. מהם גם קיבל את טראומת השואה ויחד עם יעקב גלעד, בעצמו דור שני, יצרו את "אפר ואבק", אחד האלבומים החשובים במוזיקה הישראלית.
"יש את הדור השני ששמעו כל הזמן מההורים שלהם שדיברו, כמו אבא שלי, ויש את אלה שלא דיברו, שהחליטו החלטה שהם לא מדברים אף מילה", אומר פוליקר, "וכשבא 'אפר ואבק', פתאום הכול נפתח והתחילו להבין את העוצמה של הכאב שהם חוו דרך לא דרך, עד שהגיע 'אפר ואבק'".
כולם התייחסו אליכם כאל זוג
אנטה-שגב: "אתה ויעקב, שאני מכירה מאוד טוב את שניכם, אתם שניכם טיפוסים נורא דומיננטיים, ורבתם בלי סוף".
"לא הפסקנו לריב. היינו יכולים להרוג אחד את השני. ב'אפר ואבק' שם עשיתי הפרדת כוחות. 'אפר ואבק' נגמר, החלטתי שאני עוצר את העבודה עם יעקב"
פוליקר: "כל הזמן. תראי הייתה סימביוזה. יעקב הוא, אפשר להגיד שהוא האיש הכי חשוב בחיים שלי. החיבור היה פטאלי, ממש".
אנטה-שגב: "בעצם כאילו, הייתה לי הרגשה שהתלות שלך באבא שלך..."
פוליקר: "עברה ליעקב".
"היה בזה משהו, בתחילת הדרך, כן. אני מאוד אהבתי את האיש, הייתי קשור אליו, תלוי בו", הוא מספר.
אנטה-שגב: "בכל העולם, שאני הכרתי, כולם התייחסו אליכם כאל זוג גם, לא רק כאל אנשים שעובדים ביחד".
פוליקר: "חשבו שאנחנו הזוג המלכותי. היה את האהבה... את ההערכה ואת החיבוק ואת הדאגה, אבל לא היה את הזוגיות. והוא עשה לי את השינוי הגדול בחיים, אי אפשר להגיד שלא".
אנטה-שגב: "בתקופה של 'אפר ואבק' הייתם הכי בעצבים חשופים באולפן".
פוליקר: "לא הפסקנו לריב. היינו יכולים להרוג אחד את השני ב'אפר ואבק'. שם עשיתי הפרדת כוחות. 'אפר ואבק' נגמר, החלטתי שאני עוצר את העבודה עם יעקב. עשיתי את 'פחות אבל כואב'".
אנטה-שגב: "בלי יעקב?"
פוליקר: "בלי יעקב".
אנטה-שגב: 'פחות אבל כואב' מצאת בספר של יהונתן".
פוליקר: "האמת, יעקב הביא לי את הטקסט".
אנטה-שגב: "יפה. הינה, אז הוא הוא תרם".
פוליקר: "יעקב תרם תמיד. הוא היה איתי. הוא לא היה באולפנים. הדעה שלו הייתה מאוד מאוד חשובה לי".
"הוא סטנדאפיסט"
"'הצל שלי ואני' - זה השיר הראשון שכתבתי", הוא מספר.
אנטה-שגב: "אני יודעת, כתבת אותו מוקדם, ב-1990".
פוליקר: "הייתי בסוג של טיפול לגמגום ושם הגעתי לתובנה הזאת, שיש שתי אונות במוח. יש את האונה של הרגש, את האונה האינטלקטואלית. הוא פתח את הצוהר הזה ונפתח החיבור. שם התחברתי. אני קורא למקום של הנפש 'אור' – 'למה צל כשאור בפנים?' הוא מצטט את שירו".
אתי, גילית משהו במהלך המפגשים שלכם שלא ידעת?
פוליקר: "היא גילתה שאני כבר לא מגמגם".
אנטה-שגב: "האמת שאת הסיפור של איך נודע להורים שלך שאתה גיי, זה לא שמעתי, לא זכרתי".
פוליקר: "אבל תארי לך כמה זה מצחיק את כולם".
אנטה-שגב: "זה נורא מצחיק את כולם. בכלל, יש דברים שאנשים צוחקים בסרט, הוא סטנדאפיסט, הוא צריך לצאת למופע סטנדאפ".
"הייתי עושה את זה מתישהו, אבל לא רציתי לתת להורים שלי את הדבר הזה שכל העולם יידע שהבן שלהם הוא הומו. ככה הם"
פוליקר: "אני חוזר מהופעה וההורים שלי מחכים לי בדלת, שניהם, איך שאני פותח את הדלת, אני נכנס, אימא שלי אומרת: 'תגיד, זה נכון מה ששמענו, שאתה... נפגש עם גברים? וזה בגיל 27 ופתאום כל העולם שלי, כל המשקל הכבד שיושב עליי שנים, בהחלטה של רגע, של שנייה, להיפטר מזה וזהו. אני אומר: 'כן'. אבא שלי עושה ככה ואימא שלי מסתובבת והולכת. נעלמה. חודש לא ראיתי אותה. עשתה לי ברוגז. והחיים התנהלו רגיל, ואז יום אחד, לאט לאט, אימא שלי גם התחילה להתרכך. אחרי שהתחלנו לדבר היא אומרת לי: 'אתה יודע מה? "יותר טוב, 'אני לא צריכה עוד כלה'" הוא צוחק.
אנטה-שגב: "אז בעצם סיפרת להם את זה בגיל 27 ולקח לך עוד 30 שנה..."
פוליקר: "לצאת מהארון? הייתי עושה את זה מתישהו, אבל לא רציתי לתת להורים שלי את הדבר הזה שכל העולם יידע שהבן שלהם הוא הומו. ככה הם. זה שקט, הם יודעים, הכול בשקט. כשההורים שלי הלכו לעולמם החלטתי לצאת".
"אני יודע שזה קשה להיות לבד"
אנטה-שגב: "כשאתה שר את 'כשתגדל ויהיה לך ילד', אתה מרגיש החמצה?"
פוליקר: "לא. אני יודע שזה קשה להיות לבד ואין לך מישהו לתת לו, להעשיר אותו, להוריש לו מכל מה שיש לך, את כל הידע, את כל האהבה. אבל במחשבה שנייה, אני מייד נסוג אחורה ואני אומר, לאן אני אביא כזה ילד? הרי אני מתסכל על עצמי, אני לא בחרתי לבוא לפה. אני כל הזמן אומר: 'בשביל מה, בשביל מה, בשביל מה נולדתי בכלל? בשביל מה אני צריך לעבור את כל הדבר הזה שאני עובר, ועכשיו, מה גם עכשיו, לקראת הסוף, לעבור את כל הסבל הזה?' הייתי מוותר על כל זה. אבל, עדיין החיים יפים".
הסרט "פוליקר, הילד שבי" יעלה בקרוב ביס דוקו ובסטינג טי-וי והוא הזדמנות לקבל תמונה מעניינת ומורכבת, דיוקן של אחד האומנים הגדולים שיש לנו, ורק אל תגידו לפוליקר שמדובר בסרט שמסכם את מפעל חייו.
"אצלי אף פעם אין סיכומים, תמיד יש התחלות ותמיד אני מפתיע את עצמי מחדש, לאן שאני הולך. עכשיו הפתעתי את כולם עם מופע יווני, שאני שר ביוונית את כל המופע".
"אנחנו מחכים לאישור להופיע בהרודיון, זה 4,000 איש באמפי הכי מדהים בעולם שרק מתי מעט זוכים להופיע שם".
ובינתיים פוליקר, אוהד שרוף של מכבי חיפה, קיבל סיום מתוק לשבוע הזה כשהוזמן להקליט את שיר האליפות החדש יחד עם להקת חוות מזור של האוהדים הירוקים.
ויהודה, כבר אמרנו, לא נותן לגיל להאט אותו. "אני מקווה שאלוהים אוהב אותי והוא ייתן לי עוד קצת שירים ומנגינות ומילים ובריאות ולעמוד על הבמה ולהופיע ולעשות טוב לי ולאנשים שאוהבים אותי".
הסרט "פוליקר, הילד שבי" יוקרן החל מ-2.6 ביס דוקו ובסטינג טי וי. יהודה פוליקר יופיע עם המופע היווני שלו בחודש הקרוב באמפי שוני, בבנייני האומה בירושלים ובאמפי אשדוד.