אחד המשפטים הבודדים בספר האוטוביוגרפי "ביבי – סיפור חיי" שבהם בנימין נתניהו מקבל אחריות ומנכס לעצמו תכונה שלילית, במידת-מה, מופיע לקראת סוף העלילה, בעמוד 554. "אפשר למתוח עליי ביקורת בתחומים רבים. כיוון שאני ממוקד מאוד ביעדים שהצבתי לעצמי, אני יכול לפעמים להיות לא קשוב לאחרים וליצור את הרושם המוטעה שאני מרוחק", כתב נתניהו על עצמו, אבל בעצם כתב על אחרים. כמו ההמלצה החבוטה לכתוב על עצמך בראיון עבודה שאתה "יורד לפרטים", "רגיש לפרטים קטנים", "ביקורתי" ו"פרפקציוניסט", כך גם אצל נתניהו בספר: הם מותחים ביקורת, הם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא מרוחק. הוא בסך הכול ממוקד וזו הסיבה שלעיתים הוא לא קשוב.
אלא שמסיבת העיתונאים שקיים השבוע הוכיחה שהוא לא ממוקד ולא קשוב. שאם לא כן, קשה להבין מדוע בחר בנאום שרובו הטחת האשמות בשחקנים פוליטיים שחלקם כבר מחוץ למערכת (בנט) ואחרים יצטרכו לעבור דרך חתחתים כדי לחזור ללשכת ראש הממשלה שוב (לפיד). יתרה מכך, אילו ראש הממשלה היה ממוקד וקשוב, הוא היה פועל לפי מה שהוא כתב כמה עשרות עמודים לאחר מכן בספרו. "השנה שלי מחוץ ללשכת ראש הממשלה הייתה מבחינתי פרק זמן נחוץ לחשיבה מעמיקה ולטעינת מצברים. היא חידדה את תפיסתי לגבי המשימות הגדולות שעדיין עומדות לפנינו: ההתמודדות עם איראן, השלמת הרפורמות הכלכליות והרחבת מעגל השלום כדי לסיים את הסכסוך הערבי", כתב בעמוד 587, שם גם ציטט המוני ישראלים שפגש במרוצת שנת הגלות שאמרו לו כך: "אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה. אנחנו רוצים לקבל את תחושת הביטחון ואת הגאווה הלאומית".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
קשה להישאר אדישים לכך. אם כך נתניהו פועל בחלוף שלושה חודשים וחצי מאז הושבעה ממשלתו, עולה ספק גדול לגבי החשיבה המעמיקה שניהל. מאז חזר ללשכת ראש הממשלה באקט פלאי (שהוכיח, שוב, למי שהיה ספק, את יכולותיו הפוליטיות והתקשורתיות חסרות התקדים) שאף אחד לא יכול היה לשער ולהאמין בו – אולי חוץ ממנו – הוא מתעסק בכול חוץ ממה שהצהיר שהוא הכי חשוב. היחסים עם ארה"ב – אבן היסוד לתקיפה באיראן או לנטרול זמני של הבעיה האיראנית באמצעים אחרים – הוזנחו, כורסמו והתפוררו. הרפורמות הכלכליות כל כך בולטות שאפילו שר האוצר לשעבר שלו, ישראל כ"ץ, לא יודע לנקוב אפילו באחת מהן. והרחבת מעגל השלום? תשאלו את איראן וסעודיה, שמחליפות ביניהן שגרירים.
נתניהו יצא אל הציבור הישראלי ואפילו נתן אפשרות לשאלות – שאת חלקן ידע והכיר מראש, ודי לחכימא, על רקע הסקרים שהעידו על חוסר שביעות הרצון בציבור הכללי, בציבור הימני ובקרב מצביעי הליכוד בפרט. המספרים לא הותירו מקום לספק, בטח שלא המגמה. 69% מהמשיבים העניקו ציון גרוע לממשלה ורק 27% העידו שתפקודה טוב. בקרב מצביעי הליכוד 52% העניקו לממשלה ציון גרוע, לעומת 45% ממצביעי הליכוד שסברו כי תפקודה טוב. אבל מילא לגבי ממשלתו; הנתונים לגבי נתניהו עצמו הם שבאמת הטרידו אותו. 67% מהנשאלים סברו כי תפקודו של נתניהו גרוע, ואילו פחות משליש, 30% בלבד, סברו כי תפקודו טוב. גם בקרב אנשים ששלשלו את הפתק "מחל" לקלפי התמיכה צנחה: 44% מהם העניקו לנתניהו ציון גרוע. אל שפל ציבורי כזה – גם נתניהו הספיק לשכוח שאפשר להגיע.
בלשכת ראש הממשלה הייתה התלבטות מה נכון לומר לציבור, אבל בדבר אחד לא היה ספק: קבלת אחריות לא תהיה כאן; האשמה של גורם אחר, חיצוני – תהיה גם תהיה. אלא שבמקום האסטרטגיה הזאת, שבשלושת החודשים האחרונים פשוט מובילה את נתניהו לתאונה חזיתית עם הציבור הישראלי, ראש הממשלה היה צריך לנקוט חמישה צעדים פשוטים, בסדר הזה:
- להודיע שהוא גונז את החקיקה בעקבות השסע החברתי העמוק שהיא יצרה, הסכנות הביטחוניות, האזהרות הכלכליות ויחסי החוץ שקרסו.
- להבטיח שהוא מטפל אך ורק בביטחון האישי של האזרחים בימים האלה ולהסביר לציבור שממשלת הימין שלו עושה ועוד מוכנה לעשות צעדים רבים ותקדימיים שסירב לעשות עד כה בכל הנוגע לטיפול בטרור.
- להצהיר, כפי שהבטיח בבחירות, שיוקר המחיה – לצד הלחימה בטרור – נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו.
- לעשות כל שביכולתו כדי לאחות את הקרעים עם אמריקה וספציפית עם הנשיא ביידן (נתניהו הבטיח שיהיה ביקור בבית הלבן – אבל ביקור כזה לא יהיה עד שלא תיגנז הרפורמה והרוחות ישככו).
- ולבסוף – וזו הנקודה החשובה ביותר – לדפוק על השולחן ולהודיע לשריו: אני ראש הממשלה.
הנקודה האחרונה היא "שיא השיאים" של כהונת נתניהו השישית. אם בעבר, בכהונותיו הקודמות, היו השרים סרים למרותו, היום רבים מהם חשים עצמם כמי שיושבים בלשכה שלו עצמו. הם מאתגרים אותו בכל דרך אפשרית ומסרבים להפנים שקיבלו הזדמנות שאין לה אח ורע בפוליטיקה הישראלית, לנסות להגשים מדיניות שלשמה נבחרו. אלא שהם רוצים את כל החבילה, עם העטיפה, כאן ועכשיו. את כל העוגה, עם הסוכריות הצבעוניות, בלי לחכות אפילו רגע.
נתניהו של פעם היה מכנס את ממשלתו, או את שריו הבכירים ויושבי ראש המפלגות, ודופק על השולחן. "רוצים לפרק? בואו נפרק", הוא צריך לומר להם. נכון שאין לו הרבה אפשרויות אחרות, בטח ובטח במצבו המשפטי. אבל אילו אפשרויות יש להם? האם באמת השר איתמר בן גביר רוצה לחזור למשרד עורכי הדין שלו? האם באמת השר בצלאל סמוטריץ' רוצה לחזור לספסלי האופוזיציה? התשובה על שתי השאלות הללו היא שלילית. נתניהו של פעם ידע לנצל את זה. הוא צריך להזכיר להם מי הבוס, בזכות מי הם הוחזרו מתהומות הנשייה אל מרכז העשייה הלאומית. זה דורש אחריות, זהירות, הסתפקות במועט, בהליכה איטית אל השוקת. אם כולם ישתו מהר מדי, זה ייגמר ברעלת.
