באחרונה אנו עדים להתרחשויות מטרידות בנושא היחסים בין ישראל לארצות הברית. ההתבטאויות החריגות -והלא מועילות, בלשון המעטה - של שרים וחברי כנסת כנגד ארצות הברית ודאי שאינן תורמות להפגת המתיחות הרבה אשר נוגעת למספר נושאים עיקריים. מחלוקת קשה שנסובה סביב המהפכה המשפטית - שאותה הממשל בוושינגטון ממש לא אוהב; חילוקי דעות עמוקים בנושא הפלסטיני, שהוגדר לאחרונה על ידי מזכיר המדינה, בלינקן, כנושא מרכזי עבור האמריקנים; ומחלוקת אודות האסטרטגיה הרצויה שתמנע מאיראן יכולת גרעינית - כאשר ארצות הברית מחפשת את הפתרון הדיפלומטי לריסון תוכנית הגרעין, ומנגד ישראל ממשיכה לנסות ולשבש מאמצים אלו.
מבלי להקל ראש בחילוקי הדעות שצוינו מעלה, הרי שעל אף חומרתם היחסית, ידענו משברים חמורים גם בעבר. אבל המשבר הנוכחי מסתיר את הבעיה האמיתית והאסטרטגית לעתיד היחסים המיוחדים עם ארצות הברית. הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר ומסוכנת יותר, אבל דחופה פחות - ובתרבות האסטרטגית הישראלית, בעיות כאלה, קרי חמורות שאינן דחופות, יידחו עד לרגע האחרון האפשרי, גם אם הוא יגיע מאוחר מידי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
קצרה היריעה מלפרט את מכלול הסיבות שבגינן היחסים המיוחדים עם ארצות הברית חשובים כל כך לישראל. ולכן, נציין בכותרות בלבד את שלוש הסיבות המרכזיות לכך שיחסים אלו נתפסים כמרכיב חיוני בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל:
- אספקה של אמצעי לחימה לישראל במסגרת מלחמה. הבטחת רכבת אווירית בעת מלחמה, וההצבה מראש בישראל של תחמושת, מאפשרות לישראל "עומק לוגיסטי" שמאפיין מעצמות. כלומר יכולת לחימה ללא חשש מהתכלות המשאבים.
- הסיוע הביטחוני מבטיח את היתרון האיכותי של ישראל על פני שכנותיה ואויביה. לא מדובר רק ב-3.7 מיליארד דולר בשנה, מדובר באיכות. לישראל יש אספקה של אמצעי הלחימה הטובים בעולם (בעיקר בתחום האווירי, אבל לא רק) ודווקא משום שאין מדובר בסיוע כלכלי, אלא בפועל בסובסידיה עקיפה שממשל ארה"ב נותן לתעשייה הביטחונית האמריקנית, הסיוע הביטחוני מייצר חיבור חזק של אינטרס הדדי - כלכלי וחברתי.
- הגיבוי האוטומטי לישראל במועצת הביטחון. ארצות הברית נוהגת להצביע כנגד כל החלטה שמסכנת את ישראל. בכך היא לא מאפשרת קבלת החלטות שכאלו ומורידה מלכתחילה את המוטיבציה להעלות הצעות כנגד ישראל. ויש לזכור, הגוף הבין-לאומי היחיד שהוא "בעל שיניים" הוא מועצת הביטחון. כל השאר הם גופים שהשפעתם סמלית ביותר. מדובר בתעודת ביטוח אסטרטגית לישראל.
יחסי ארה"ב-ישראל: סיקור נרחב ב-N12:
- שגריר ארה"ב צייץ על הפיגוע, עורר זעם - ונאלץ להבהיר
- נתניהו במסר לארה"ב: "שום הסכם עם איראן לא יחייב אותנו"
- הסכם הגרעין, הנורמליזציה עם סעודיה והחשש בישראל
- ארה"ב עוקבת באדיקות אחר המשבר בין ביידן לנתניהו: "אין אהבה ביניהם"
- "נוכל להגן על עצמנו בלי ארה"ב, חיילים בצוק איתן מתו בגללה": המתקפה הבוטה בליכוד
- ארה"ב נגד סמוטריץ': פקידי ממשל יחרימו אותו בביקורו בוושינגטון
ההבדל בין ישראל כמעצמה אזורית לבין היותה מדינה קטנה עם יכולות מוגבלות
ישראל יכולה להסתדר בעצמה, זה נכון. אבל במקרה שכזה, שבו היא אינה נהנית מהתמורות שצוינו לעיל, ישראל תחזור לפרופורציות הגיאופוליטיות שלה. כלומר, מדינה קטנה, עם אשראי פוליטי מוגבל ביותר בזירה הבין-לאומית. ישראל, במצב שכזה, לא תהיה המעצמה האזורית שאנחנו מכירים כיום.
אם כן, אנחנו צריכים את ארצות הברית, בוודאי אם רצוננו לשמר את עוצמתנו ואת איכות חיינו כאן. עם זאת התחושה הרווחת בציבור שהגיבוי האמריקני מובטח לנו לנצח. הרי הנשיא ביידן הוא אוהב ישראל אמיתי. הנשיא טראמפ פעל רבות למען האינטרסים הישראלים, כולל ויתורים אמריקניים היסטוריים שבוצעו על מנת לכונן את הסכמי אברהם (למשל, ההכרה האמריקנית בריבונות מרוקו על סהרה המערבית). וגם אם בעוד כשנה, ייבחר נשיא אחר הרי שכל המעומדים מדגישים בקמפיין הבחירות שלהם את מחויבותם לביטחון ישראל. אז מה הבעיה? הבעיה היא שמדובר בחשיבה נאיבית ואופטימית מאוד.
היחסים המיוחדים עם ארה"ב מבוססים על אינטרסים שהם ערכים משותפים
ארצות הברית היא מעצמה עולמית הפועלת על פי האינטרס שלה בלבד. היא מצויה כיום במסגרת תחרות עולמית על ההגמוניה בעולם והיא תעשה הכול על מנת להבטיח שהיא מנצחת בתחרות זו. התחרות היא על שני תחומים בעיקר: מי ישלוט בטכנולוגיה של העתיד? ומי יוביל את ההגמוניה הביטחונית-גיאופוליטית ברוב חלקי הגלובוס? (כלומר למי נתונה השליטה בהגמוניה העולמית). חשיבותה של ישראל לארצות הברית בשני התחומים - בתחום הטכנולוגיה ובתחום העוצמה הביטחונית - רלוונטית אך ורק אם ישראל נשארת מחויבת לערכים המשותפים המגדירים את היחסים המיוחדים האלו. אם ישראל תשתנה ותתרחק מערכיה הדמוקרטיים של ארצות הברית, הרי שחיזוק ישראל בשני תחומים אלו עלול להיות בניגוד לאינטרס האמריקני.
אנו נוהגים לומר שהיחסים המיוחדים עם ארצות הברית מבוססים על אינטרסים משותפים ועל ערכים משותפים. כלומר, לכאורה, מדובר בשני תחומים נפרדים, אך בפועל מדובר בנושא אחד - תשתית נורמטיבית אחידה. לכאורה ארצות הברית מסוגלת לקיים מערכת קשרים ענפה גם עם מדינות שאין לה איתן דבר במשותף בכל הנוגע לזכויות אדם, דמוקרטיה, ליברליזם וכלכלה קפיטליסטית. אך הדבר נכון רק כאשר למדינות אלו יש משאבים או נכסים החיוניים לביטחון הלאומי האמריקני או לכלכה האמריקנית (נפט במקרה של מדינות המפרץ, נתיב תנועה חיוני במקרה המצרי, כוח אדם זול בדרום-מזרח אסיה, וחיץ - כחלק מברית ההגנה מול רוסיה (במקרה של פולין, הונגריה, וטורקיה). אבל לישראל אין משאבי טבע נדירים, מיקומה הגיאוגרפי אינו חיוני לארה"ב, היא אינה חלק מברית הגנה וגם ההון האנושי הטכנולוגי שלה, על אף חשיבותו, אינו בלעדי לישראל.
הנכס החיוני היחידי והייחודי במזרח התיכון שיש לישראל הוא הערכים המשותפים שהיא חולקת עם ארצות הברית. העובדה שישראל היא מיקרו-קוסמוס אמריקני במזרח התיכון, שהקשרים בין העמים חזקים, שכמחצית מהעם היהודי מצוי בארצות הברית וחציו השני בישראל - כל אלו הם התשתית לאינטרסים שארצות הברית מוצאת בקיומה וביטחונה של ישראל. והתשתית הערכית הזו מצויה בתהליך שינוי עמוק, הן בישראל והן בארצות הברית ובכיוונים מנוגדים זה לזה, כך שהולך ונוצר פער שיקשה על שימור היחסים המיוחדים.
אז מה בעצם קורה? מהם התהליכים המערערים את התשתית הערכית המשותפת?
ישראל מתקרבת לדת – ארצות הברית מתרחקת ממנה. בעוד שהחברה בישראל הופכת להיות שמרנית יותר, ומסורתית יותר, החברה האמריקנית הופכת לפחות דתית, יותר ליברלית ויותר פלורליסטית. בסקר של מכון המחקר האמריקני Pew, שנערך ב-1972, נמצא ש-90% מהאמריקנים הגדירו עצמם נוצרים, ורק 5% הגדירו עצמם כחסרי דת. בסקר דומה שנערך ב-2020 64% בלבד הגדירו עצמם נוצרים ו-30% חסרי דת. והצפי הוא שמגמה זו תמשיך. אגב, הדת מצויה במעמד נסיגה גם בקהילה האוונגליסטית הגדולה, שיש מי שרואה בה משענת לעתיד היחסים והגיבוי לישראל.
התחזקות התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. מספרם העולה של הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית ובאוניברסיטאות מעיד על התחזקות התנועה. לא מדובר רק ב"סקווד" (הכינוי לשבעה חברי קונגרס אנטי-ישראלים מובהקים), אלא רבים מקרב האליטה הבאה של ארצות הברית משתייכים לזרם הזה. גם חלק מיהודי ארצות הברית מחשיבים עצמם אוהבי ישראל ופרוגרסיביים באותה מידה. מרכיב מרכזי בביקורת הפרוגרסיבית על ישראל הוא שלילת המשך החזקת אזרחים פלסטינים ביהודה ושומרון תחת מה שהם תופסים ככיבוש. ככל שהחברה הישראלית הופכת לאומנית יותר, וככל שהפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נראה באופק, הדבר מערער מבחינתם את התשתית הערכית המשותפת בתחום זכויות אדם וחירות.
הפיצול ביהדות. חלקים מהממסד הדתי הרבני בישראל אינם רואים ביהודים אמריקנים רפורמים וקונסרבטיביים יהודים. בשני המבחנים שמקיימים את העם היהודי כעם אחד יש להם ספק: מבחן הנישואים (האם הם "בני חיתון"?) ומבחן ההכרה בגיור. אנו עלולים לעמוד בפני פיצול בעם היהודי. מאחר ורוב יהודי ארצות הברית משתייכים ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, אנו מייצרים ניכור ביניהם לבין ישראל במישור הרגשי. ישראל מפסיקה להיות משהו מרגש, שעבורו צריך להילחם. ישראל הופכת להיות עוד מדינה, ובמקרים מסוימים מדינה שדווקא בתור יהודי, נוח יותר לבקר את מדיניותה. ככל שיהדות ארצות הברית מתרחקת מהיהדות הישראלית אנו מערערים את כוחו של הלובי היהודי הפרו-ישראלי במסדרונות הכוח.
תהליכי ההתבדלות והדגלובליזציה בארה"ב ובישראל. שמרנים בישראל ובארצות הברית נוטים להעדפת ההסתמכות העצמית. הגישה הזו בארה"ב מביאה לביקורת על הסיוע הביטחוני לישראל, ועל המעורבות של ארה"ב במזרח התיכון. היא גם מעודדת גילויי אנטישמיות. רבים חוזרים להאשים את ישראל במעורבות יתר בפוליטיקה האמריקנית ובמעורבות האמריקנית במזרח התיכון. בישראל גישה זו גורסת כי המעורבות האמריקנית היא התערבות - והשפעה זרה המביאה לחדירה של ערכים נוצריים וזרים. התבדלות, חוסר אמון וחוסר ביטחון מעצימים ומדרבנים את כלל המגמות השליליות שתוארו לעיל, שכן כידוע, התודעה שעצם קיומך תלוי באחר מייצרת את הרעות, והתודעה ההפוכה מייצרת חולשה ופריכות של הקשרים.
עוד לא מאוחר מדי לשנות כיוון – זה מה שישראל צריכה לעשות כעת
נשאלת השאלה מה ישראל יכולה לעשות? הרי חלק מהתהליכים האלו אינם תלויים בישראל, אז כיצד ישראל יכולה לשמר את היחסים המיוחדים עם ארה״ב?
זו אכן בעיה. ישראל אינה יכולה ואינה אמורה להשפיע על תהליכים פנימיים בארצות הברית. כשם שאנחנו איננו רוצים מעורבות זרה בתהליכים בישראל, כך גם ארה"ב רואה זאת בעין שלילית ביותר. לפיכך אנו נדרשים לשאול את עצמנו האם כל התהליכים החברתיים בישראל הם בלתי נמנעים? והתשובה היא כמובן - לא.
- שימור הערכים המשותפים עם ארה"ב כערך עליון. ראשית, כל ממשלה בישראל חייבת לראות בשימור הערכים המשותפים עם ארצות הברית אינטרס עליון. השימור של ישראל כדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום המזוהה לחלוטין עם ערכי המערב חיוני. מעבר לעובדה שזו אינה בגידה בערכי היהדות, וזהו המשך ישיר להצהרת העצמאות הישראלית - זוהי בחירת אסטרטגית גיאופוליטית קריטית לישראל בעת הזו. כל התבטאות של שרי הממשלה המזלזלת בחשיבות ארה"ב אינה רצויה. הרעיון של גיוון משענות, והתבססות הרעיון של החלפת הווטו האמריקני באחר (רוסי, סיני, אירופי), מעבר להיותו חסר כל תוחלת, היא הרסנית.
- היפוך גישה – קירוב זרמי היהדות השונים במקום הרחקתם. יש לשמור על העם היהודי כעם אחד. החרדה החרדית מהשפעה זרה של יהדות מתקדמת מובנת מנקודת המבט השבטית החרדית, אך היא הרסנית מנקודת המבט האסטרטגית הישראלית. חוקים שקידומם אולי חשוב לכ-12% מהחברה הישראלית עלולים להביא נזק חמור בהאצת הפיצול ביהדות והקצנת האדישות לישראל בקרב המנהיגות הצעירה של יהדות ארצות הברית. בני דור המילניום שנולדו לנישואים מעורבים, אך גדלו כשייכים לעם היהודי, יפסיקו לראות עצמם מחויבים לציונות ולמוצאם היהודי. כך אנו עלולים להפסיד את האליטה הבאה של ארצות הברית.
- יוזמה בזירה הפלסטינית ומניעת הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. אנו צריכים להיות מודעים לדבשתנו. אנו סוחבים על גבינו את נושא עתיד השטחים. זה לא נגמר, לא נשכח, לא הוזנח (אפילו הנשיא טראמפ התייחס לכך שיש למצוא פתרון: "מדינה אחת, שתי מדינות, זה לא משנה לי"). ככל שאנו דוחים את הפתרון הוא הופך להיות בלתי אפשרי. אנו דוחקים עצמנו רק למציאות אחת שתהיה מקובלת על ידי ארה"ב - מדינת כל אזרחיה. לא בטוח שעתיד זה עומד בקנה אחד עם השאיפות הלאומיות של רוב אזרחי מדינת ישראל, המזהים עצמם כציונים.
- הכרה במגבלות הכוח ותיאום הדוק עם האמריקנים בעת הצורך בהפעלתו. אנו חייבים להכיר במגבלות הכוח. ישראל אינה שחקן בודד במערכה, ואינה יכולה להשיג את כל שאיפותיה הלאומיות על ידי כוח צבאי. לעיתים ההישג הצבאי עלול להיות הרסני לביטחון הלאומי. לדוגמה: הישג צבאי שיביא לבידוד מדיני-כלכלי של ישראל. המלצה זו חשובה בעיקר נוכח שני האיומים המרכזיים על הביטחון הלאומי הישראלי - האיום האיראני והאיום הפלסטיני. בשני המקרים, רק כוח צבאי לא יפתור את הבעיה, הוא עלול רק לסבך אותה. כמו כן, בשני המקרים להיעדר תיאום עם ארצות משמעות חמורה - הן להישג הצבאי והן ליציבות התוצאה לאחר סיום המערכה.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, ראש אמ"ן לשעבר
