אביה של אלישבע נחושתן נפטר בשיבה טובה כבר לפני 18 שנה. אבל רק לפני שלוש שנים, כשסגרי הקורונה ריתקו אותה, כמו רבים, אל הבית, התפנתה נחושתן, תושבת כרכור בת 59, לגשת אל הבוידעם - שם חיכו לה קופסאות פח ישנות ישנות שהותיר אחריו האב המנוח.
"פתחתי קופסה אחת שעליה היה רשום 'מזכרות מצבא ההגנה לישראל'", מספרת נחושתן. "בפנים היו שתי דסקיות עם השם שלו ושלוש עם שמות אחרים. השמות היו מוכרים לי, בעבר כבר נתקלתי בהם בתמונה שבה הופיעה מצבת עץ שעליה הופיעו אותם שמות".
יששכר לוקס, האב, התגייס לצבא הבריטי ולחם בשורותיו במלחמת העולם השנייה. סמוך לתחילתה של מלחמת העצמאות הוא גויס לחטיבת כרמלי של הפלמ"ח וזכה לקחת חלק בכמה מהקרבות הבולטים של המלחמה בצפון הארץ. אחד מאותם קרבות היה הקרב על מצודת שייח עבד, קרב עגום במיוחד שהתחולל באוקטובר 1948 והסתיים בתבוסה של לוחמי כרמלי לצבא ההצלה הערבי של קאוקג'י. 28 חללים נפלו בקרב ההוא.
שלוש הדסקיות המסתוריות נשאו את שמותיהם של שמואל פולק, חיים פרומן ואורי הוסרל. בירור זריז ברשת העלה שהשלושה נפלו בקרב ההוא בשייח עבד. נחושתן החליטה לצאת למשא חיפוש אחר משפחותיהם של שלושת הנופלים בכדי להשיב להם את הדסקיות. אלא ששלושתם - כפי שניתן ללמוד מדפי ה"יזכור" שלהם - הגיעו לארץ בגפם ושום מידע ממשי אודות משפחותיהם לא נמצא ברשת. החיפוש התברר כמורכב יותר מהצפוי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשלב זה נכנסה לתמונה - בעקבות פוסט פייסבוק שפרסמה נחושתן - עמותת "לתת פנים לנופלים". זה כעשור פועלת העמותה בכדי להשלים פרטי מידע חסרים אודות חללי צה"ל, בעיקר מתקופת מלחמת העצמאות, שבה הרישום ואיסוף המידע עוד היה מוגבל וחסר, מטבע הדברים. דורית פרי, מייסדת-שותפה של העמותה, התגייסה לטובת המבצע. פרי יחד עם שותפה אורי שגיא ומתנדבי העמותה, מנסה להשלים את המידע החסר אודות כל 963 חללי צה"ל המוגדרים "עלומים". עד כה הם הצליחו לפתור מתוכם 270 מקרים ולהשלים את כל המידע שהיה חסר בהם.
שלושת החללים ששמם הופיע על הדסקיות אמנם לא נחשבים "עלומים", אלא שהמידע הזמין עליהם, לפחות לפי אתר "יזכור", היה חסר ביותר - ודרך המידע הזה לא ניתן היה לאתר את משפחותיהם.
"פתחתי קופסה שעליה היה רשום 'מזכרות מצבא ההגנה לישראל'. בפנים היו שתי דסקיות עם השם שלו ושלוש עם שמות אחרים. השמות היו מוכרים לי, נתקלתי בהם בתמונה שבה הופיעה מצבת עץ שעליה הופיעו אותם שמות"
אלישבע נחושתן
שרד את המחנות ונפל בקרב
בראשית הדרך, אי אז בקיץ 2020, היה המקרה של שמואל פולק ז"ל הקשה ביותר, כך לפחות סברו פרי ושלוש המתנדבות שנרתמו לטובת המבצע. בשונה משני חבריו - שעלו ארצה כבר ב-1939, טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה - פולק היה ניצול שואה שעלה ארצה ב-1948, אחרי ששרד את המחנות. וגרוע מכך, הוא הוגדר כ"נצר אחרון" - כלומר מי שכל משפחתו הושמדה. אלא שבדיעבד דווקא הנתון הזה סייע בהפיכת המקרה של פולק דווקא לקל מכולם לפיצוח.
זה מספר שנים עורך "יד ושם" פרויקט מחקר משלו על חללי "נצר אחרון" ולכן נרתם לסייע לטובת המשימה. מידע שסיפק "יד ושם", הישר מארכיונו, שפך אור על קורותו חייו של פולק. "מסתבר שרוב הפרטים שמופיעים בדף היזכור שלו לא נכונים" אומרת עמי גדליה-לברבאום, מתנדבת העמותה שחקרה את סיפורו של פולק. יחד עם השם שלו קיבלתי מ"יד ושם" כל מני מסמכים שתרגמתי דרך גוגל מגרמנית. מסמכים נאציים מהמחנות, והתברר שתאריך הלידה שלו שונה ממה שכתוב".
בנוסף למידע שהגיע מ"יד ושם" ריכזה גדליה-לברבאום מידע מארגונים שסייעו לניצולי השואה בשנים שלאחר שחרור המחנות, מה שתרם עוד יותר להשלמת התמונה. "יכולתי לראות שהוא לא נשלח לדודים שלו כשההורים נלקחו לאושוויץ (כפי שמופיע בדף "יזכור"), אלא שהוא עצמו נשלח למחנות, בין היתר לאושוויץ ולאחר מכן לבוכנוולד, ורק כשהוא השתחרר הוא הגיע לדודים. לאחר מכן הוא נשלח לארץ והצלחתי לברר באיזו אונייה הוא הגיע".
"המכתב האחרון שנשלח לחפש אותו היה מכתב אישי מאוד מהדודה בבלגיה שממש מתחננת שימצאו את הבחור, מכיוון שהוא האחרון במשפחה שלו. המכתב הגיע יום אחרי שהוא נהרג"
עמי גדליה-לברבאום, "לתת פנים לנופלים"
פולק העפיל ארצה כבר ב-1946, בהיותו בן 16, נתפס על ידי הבריטים בהגיעו ארצה ונשלח למחנה העקורים בקפריסין. רק כעבור שנה וחצי, עם פרוץ המלחמה ב-1948 שוחרר, הגיע למחנה המעפילים בעתלית ומשם המשיך לזכרון יעקב, שם התגורר תקופה קצרה. פרט מידע חיוני במקרה זה היה זהות הסירה באמצעותה העפיל פולק ארצה. גדליה-לברבאום הצליחה לבסוף לאתר בארכיון הציוני את כרטיס העלייה של פולק על הסירה.
"הדודות שלו חיפשו אותו ממש נואשות"
פרי, שריכזה את הפרויקט כולו, מספרת כי הארכיון הציוני, יחד עם מאגרי מידע אחרים שמחזיקים ארגונים ציוניים, היווה גורם משמעותי באיסוף המידע אודות פולק, פרומן והוסרל. "יש רשימות מטורפות שמופיעות בארכיון הציוני ובארכיון המדינה", אומרת פרי. "אלפי אלפי שמות".
לבסוף הצליחה גדליה-לברבראום לבנות לפולק עץ משפחה כמעט שלם על סמך המידע שנאסף. "הוא מונצח בבית הקברות בחולון, תל אביב, ראש פינה ומנרה", היא אומרת. "לכל המקומות האלו צלצלתי וקיבלתי מידע. על בסיס זה ערכתי רשימה של קרובים שלו וחיפשנו בכל מני אתרים כמו פייסבוק ו-MyHeritage ואפילו ב-144".
"הדודות שלו, האחיות של האבא, חיפשו אותו ממש נואשות", היא ממשיכה. "במקביל היו שם גם מכתבים שהוא חיפש את קרובי המשפחה שלו, ובכל זאת הם אף פעם לא נפגשו. הדודות פנו כל פעם לתחנה שפולק הגיע אליה ולא מצאו אותו. לא היה לו כל קרוב בארץ והדודים שאיתם יצרנו אחר כך קשר עלו רק אחרי המלחמה. המכתב האחרון שנשלח לחפש אותו היה מכתב אישי מאוד מהדודה בבלגיה שממש מתחננת שימצאו את הבחור, מכיוון שהוא האחרון במשפחה שלו. המכתב הגיע יום אחרי שהוא נהרג. פה נגמר החיפוש שלהם".
מבצע החיפוש שניהלו הדודות הצליח לבסוף, באיחור של למעלה מ-70 שנה. אילן היוחסין שנבנה הוביל אל אחת מבנות דודותיו של פולק. גדליה-לברבראום בחרה לעסוק במקרה שלו משום שמוצאו בטרנסילבניה, האזור דובר ההונגרית של רומניה, אזור שממנו הגיעו גם הוריה שלה. היא זו שהתקשרה אל בת-הדודה הזקנה וסיפרה על הדסקית האבודה שנמצאה.
"אני לא יודע כמה אתה יודע הונגרית, אבל התגובה הראשונה שלה הייתה 'יוי אישטנם' ("אלוהים אדירים" בהונגרית) כזה גדול, היא בכתה ואני בכיתי, היה מאוד מרגש. המבטא שלה בכלל הכמיר את ליבי. והיא שיתפה פעולה באופן מלא ובהתרגשות גדולה".
החתונה שנקבעה הובילה לפתרון
בכל שלושת המקרים הצליחו לבסוף המתנדבות לאתר קרובים - יותר או פחות - של הנופלים. אלא שלמרות ההצלחה, בנקודה הזאת הוחלט שלא להגשים את מטרתו המקורית של המבצע. נחושתן, שרשמית הדסקיות היו בחזקתה, בחרה שלא למסור אותן למשפחות, אלא להעבירן לגוף ציבורי. תרמה לכך חוות דעת של היועץ המשפטי של משרד הביטחון, שפסק כי לדסקיות חשיבות ציבורית מעצם היותן מהדסקיות הראשונות ביותר שהנפיק צה"ל שהשתמרו במצב מעולה. וכך הדסקיות, שעשורים שלמים נותרו בתוך קופסת פח קטנה, הועברו ל"יד ושם" ובקרוב יוצגו לציבור כחלק מתצוגה חדשה שתעסוק בשארית הפליטה. משפחות שלושת החללים שאותרו הוזמנו לטקס המסירה שנערך בסוף השנה שעברה.
"היא אמרה לי 'לא רק שאני יודעת, את בעצם מדברת על 'הייני''. מתברר שאימא שלה קראה לו הייני והוא היה אהוב ליבה עד יומה האחרון - והיא דיברה עליו ללא הפסקה"
עירית בשן, "לתת פנים לנופלים"
במבצעים בלשיים מעין אלו לעתים כל מה שצריך הוא רק קצה חוט קטן. כך היה במקרה של היינץ פרומן ז"ל, שעל הדסקית שלו נרשם כ"חיים", שמו העברי. פריט מידע מעניין שעולה מהביוגרפיה של פרומן באתר "יזכור" הוא נישואיו שנקבעו לאוקטובר 1948. יומיים קודם לכן הוא נפל בקרב. עירית בשן, מתנדבת "לתת פנים לנופלים" יצאה למסע חיפוש אחר הארוסה המסתורית.
בארכיון של קיבוץ אפק נתקלה בשן בשמה של רות ורדי, בחורה בת גילו של פרומן שהייתה מקושרת אליו ופרטים ביוגרפיים נוספים על אודותיה, אך גם הם לא היו מספיקים. "עכשיו לך תחפש רות ורדי", אומרת פרי. "האם זה שם נישואין? האם זה שם מעוברת? אולי זה בכלל רוזנבלום או רוזנבלט? אולי היא התחתנה בינתיים ואיך היא נקראת היום?"
גורלה של אותה ורדי נותר עלום, אך בנובמבר האחרון הגיעה סוף סוף פריצת הדרך כשהגיעו החומרים מתיק ההנצחה שלו, השמור בארכיון מערכת הביטחון. "שם גילינו פרטים על האבא של רות ורדי והתברר שהוא חתנו המיועד של חיים פרומן", מספרת בשן. "ברשימות העולים שמצאנו בארכיון הציוני הצלחנו להצליב תאריכי עלייה".
מרגע שהתברר, בהמשך הדרך, שוורדי התגוררה בחיפה, ואף נמצאה כתובתה המדויקת, הדרך נעשתה פשוטה הרבה יותר עבור בשן ופרי. לרות ורדי, שנהפכה בינתיים לרות קורן, נולדה בת ששמה אריאלה. משפחתו של פרומן אמנם לא אותרה. אך אריאלה, מתברר, מכירה את האיש - שמת עוד בטרם נולדה - לא פחות טוב מאשר בן משפחה.
"בכלל לא היה ברור מראש אם אימא שלה אי פעם סיפרה לה אודות הקשר הקודם שלה", אומרת בשן. "כתבתי לה הודעה לקונית מאוד בווטסאפ שאני מחפשת מידע על חלל בשם היינץ פרומן, במחשבה שאולי השם הזה לא יגיד לה דבר. היא מיד חזרה אלי טלפונית, נרגשת כולה, ואמרה לי 'לא רק שאני יודעת, את בעצם מדברת על 'הייני". מסתבר שאימא שלה קראה לו הייני והוא היה אהוב ליבה עד יומה האחרון - והיא דיברה עליו ללא הפסקה. הם גם הלכו כל השנים לאזכרות שלו. הוא עד היום דבר מאוד חשוב עבור אריאלה וזו הייתה התרגשות עצומה עבורה, והיא עצמה כבר לא צעירה".
על סף ייאוש, הגיעה פריצת הדרך
כמו אצל פורמן, גם אצל אורי (פריץ בשמו הלועזי) הוסרל ז"ל - הנופל השלישי - חיפשו אחרי קצה חוט להיתלות בו. חיפשו, חיפשו ולא מצאו. בדף היזכור שלו צוין כי היה חבר בקיבוץ שער הנגב, פרט מידע שלכאורה אמור מאוד לסייע. רבקה ויסברג, מתנדבת העמותה שאימצה את התיק של הוסרל, עבדה שלוש שנים על התיק ההולך ומסתבך הזה. את דרכה החלה, איך לא, ב"יד ושם", אך העלתה חרס. "גילינו שם מכתב שהוא כתב לקרובת משפחה. זו דמות שהתברר בדיעבד שגם היא לא ממש הכירה אותו, אבל אחרי המלחמה אנשים היו כמעט נואשים למצוא משפחה, והם אכן לא נפגשו, כמו בסיפור של שמואל פולק".
בהמשך נשאה ויסברג פניה שוב לארכיון הציוני, שבו התגלה אח צעיר ששמו פאול, שעלה לארץ בעקבותיו, אך לא הצליח להשתלב ושב חזרה לווינה, עיר הולדתם. אלא שהמידע אודות האח היה דל למדי. וממילא, אותו אח ששרד את השואה ומת בווינה כעבור מספר שנים הותיר אחריו בת שכיום היא מבוגרת מאוד ומאושפזת במוסד לחולי נפש. ויסברג אפילו ניסתה את כוחה במהלך די נואש לעבור אחד-אחד אנשים ששמם הוסרל, שם משפחה בכל זאת די נדיר, ולא הצליחה לאתר דבר, פרט לקרובים רחוקים מאוד.
אחרי שהגיעו כבר כמעט אל סף ייאוש פריצת הדרך הגיעה לבסוף בנובמבר האחרון די במקרה. הארכיון הציוני שיחרר לעיון הציבור מאגרי מידע חדשים ובהם גם בקשות עליה מפורטות של יהודי וינה שביקשו להימלט מאוסטריה בעקבות האנשלוס. בין שלל התיקים שפורסמו נחבא גם התיק של משפחת הוסרל. כל משפחה שביקשה באותה עת לעלות התבקשה לרשום את פרטיהם של קרובי משפחה המתגוררים בארץ, וכך התגלו פרטיו של קרוב משפחה שלא היה ידוע עד אותה עת ושמו חנוך מנזה - אחיין צעיר שהקדים ועלה ארצה. פרט מידע שבאמצעות כמה חיפושי גוגל ופייסבוק פשוטים הובילו לנכדתו של אותו מנזה, שהוזמנה אף היא לאירוע חשיפת הדסקיות ב"יד ושם".
ואחרי כל התהליך בן 3 השנים הזה עדיין נותרה תעלומה אחת שטרם באה על פתרונה. כיצד התגלגלו שלוש הדסקיות דווקא אל יששכר לוקס, אביה של נחושתן? "הבעיה שאין את מי לשאול", אומרת נחושתן. "גם חברים שאיתם נשאר בקשר מחטיבת כרמלי כבר לא בחיים. מחפצים אחרים שמצאתי אני מבינה שהיה באותו קרב. אבא שלנו היה שתקן. הוא מעולם לא דיבר על הקרב. זה היה כנראה קרב יתום, קרב אומלל. אנשים אוהבים קרבות ניצחון וזה היה קרב שבו זה שהוא יצא ממנו בחיים זה הניצחון".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv