כשפוגשים את אורנה בנאי, דבר אחד ברור - יהיו הרבה בדיחות, צחוקים, חיקויים. אחרי הכול מדובר באחת הנשים הכי מצחיקות בישראל. אבל יש גם דמעות, ולא מעט מהן: "יש את העניין הזה שקומיקאים יכולים גם לרגש, אז אני זכיתי. אני יודעת להצחיק ואני עוד יותר אוהבת להבכיא. וזה מעניין שבאמת קומיקאים הם אנשים נורא מרגשים, כי ההומור מגיע מכאב".
אבל לפני שניגע בכאב שאורנה מדברת עליו עם חיוך קטן על השפתיים, עבודת שורשים קטנה: אורנה בנאי היא הבת של יצחק בנאי, שהלך לאחרונה לעולמו - אח של יעקב, יוסי וגברי וחיים, אחות של מאיר ז"ל ואביתר והאחות הפחות מוכרת אפי, בת דודה של יובל, אהוד ואורי - וזו רשימה חלקית בלבד של שבט הבנאים.
"אני באמת תמיד נורא הייתי גאה שאבא שלי הוא השופט - אנחנו כאילו הסניף הסחי בבאר שבע ויש את האחים הבוהמים - גברי ויוסי, והם מעשנים והם מתגרשים ואנחנו הבאר שבעים, את יודעת", היא מספרת. "אני באה מבית שהסנפתי שפיות, ככה אני מתארת את זה. בית נורא בריא למרות שגם היה את הנושא של המה יגידו, שזו מכה חולה של כל הדור הזה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מי שלא סטאר הוא בבעיה במשפחה"
זו משקולת להסתובב עם השם בנאי על הכתף
"בהחלט, כן. אני חווה את זה עכשיו עם אמיר, שמאוד לא רוצה שיגידו שהוא הבן של אורנה. מבינה אותו. תראי מאיר ואביתר ואני ואהוד - כל אחד מאיתנו הצליח לא בגלל שהוא בנאי. איך אבא שלי היה אומר 'במשפחת בנאי אתה לא יכול להיות בינוני'. משפט חכם - אתה חייב להיות סטאר, אין פה פשרה - מי שלא סטאר בבנאים הוא בבעיה".
בשנה האחרונה אורנה בנאי תיעדה את עצמה לתוכנית "מחוברים", שעלתה בימים אלה ב-HOT3. מול המצלמה היא נותנת כרטיס כניסה פתוח אל מערכת היחסים הסבוכה עם הוריה, מתעדת את השיחות האחרונות עם אביה וחושפת את הקשר עם בת הזוג שלה עדי ועם הבן שלה אמיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם המשחק.
מול המצלמה היא אומרת לו: "אני לא שמחה שאתה הלכת להיות שחקן, אני רואה משהו בוסרי, מאוד מודע ולא עד הסוף אותנטי". ואמיר עונה לה: "חשבתי הרבה על הביקורת שהעברת עליי וקצת נעלבתי. כל מה שהיית צריכה להגיד זה 'אני מבינה שאולי אתה כרגע נמצא במקום הזה כי אתה בהתחלה, אין לי ספק שזה ישתפר, שתתחבר לעצמך יותר, זה מה שהיה חסר לי. עובדה שיצאתי מהשיחה בתחושה שאני במקצוע הלא נכון".
הרומן עם ברנע, ההריון והפרידה
לטובת מי שלא היה כאן בתחילת שנות ה-2000, אמיר הוא בנה של אורנה ממערכת היחסים הקצרה אך המאוד מדוברת על הפרשן לענייני ערבים אהרל'ה ברנע. "הוא מוזג לי כוסית כזו, אנחנו מסתכלים בעיניים, עושים לחיים, אני כולי התרגשות", היא משחזרת בהרצאה החדשה שלה "את זה לא תמצאו בגוגל". "אני לוקחת לגימה מהוויסקי והוא מתחיל בדיווח מלא תשוקה על יחסי ישראל עם העולם הערבי במזרח התיכון. אני לא מאמינה למשמע אוזניי, אני רוצה לצעוק לו 'כתבנו קח אותי, עזוב אותך איסמעיל הנייה, זה לא מעניין, אני בעניין'".
בהרצאה היא שופכת אור על יחסיה המורכבים עם פרשננו וחוסר הרצון שלו להיות מעורב בהחלטה שלה להביא את אמיר לעולם. "'אני בהריון', אני אומרת. 'וואו, מזל טוב, ממי?', 'ממך', אני אומרת. 'זה לא יכול להיות', 'שמע, אחריך היה לי סטוץ עם יהודית אחת, איזו מישהי, והיא נזהרה, זה לא ממנה'. 'זה לא יכול להיות, אני לא רוצה את זה', הוא אומר. 'אני אוהבת אותך'. 'אני לא יודע, אני לא יכול ולא רוצה, תעשי מה שאת רוצה, אני לא לוקח אחריות'".
והבן אמיר יודע להסביר היום איך זה השפיע עליו: "אבא זה לא רק גנטיקה ו-DNA, אבא זה מי שקם איתך בבוקר ועוזר לך בשיעורי הבית, מישהו שאכפת לו ממך. אני מפחד להרגיש כי מבחינתי להרגיש שווה לאבד שליטה, אף פעם לא יהיה לי מקום שאני יכול בו באמת להרפות ולשחרר שליטה ולהישען - לא, אני הייתי צריך להיות שם בשבילך ובשביל הבית, אני מרגיש שאנחנו נשענים אחד על השני ואני לא יכול אף פעם לאבד שליטה כי אני צריך להיות שם בשבילך".
"ההורים חשבו שהם יכולים לתקן אותי"
האפיזודה הלא מוצלחת הזו עם גברים רק הוכיחה לאורנה את מה שהיא כבר ידעה מילדות. "הייתי בן, הייתי בן לגמרי. לא חשדו שאני לסבית, עיוורון מוחלט. בילדות שלי היו לי תסביכים שאני נורא מכוערת, ממש, אבל הקסם האישי פיצה - הייתי נורא מתוקה. קינאתי קצת במלכה של הכיתה שהיא יפה. היינו שתי מלכות - היא בגלל היופי, אני בגלל האופי. גם הייתי המלכה אבל את יודעת איך אומרים לבחורות? את נראית מעניינת. כשמישהו אומר לך שאת נראית מעניינת ברור שאת קצת כונפה אבל את רוצה להיות יפה".
את מדברת על הורים נורא מלומדים, מאוד פתוחים, אפילו בין לבין אמרת לי אבא מצביע מרצ - וכשאת באה ואומרת "אני לסבית", זה משהו בלתי נתפס.
"וואו, חורבן. ההורים שלי כל כך נבהלו מזה, את לא מבינה איך הם נבהלו. הם נבהלו והבהילו אותי, אני נכנסתי הביתה וחשבתי שמישהו מת כי הייתה אווירה של אבל בבית כי הם הבינו שאני אוהבת בנות. כאילו מבחינתם זה שאני עם אישה זה חלחלה, זה חלחל אותם. ואז אני רואה את התגובה ואני אומרת 'אוי ואבוי מה עשיתי?'". בהרצאה היא מבהירה: "ההורים שלי באמת נורא נבהלו והם לקחו אותי לפסיכיאטרית, אני עד היום מתעוררת בצרחות בגלל מה שהיא אמרה לי ולהורים שלי - הומוסקסואל זו מחלה, זו סטייה".
לוקחים אותך לפסיכולוגית שמתאמים איתה את התשובה, סוג של טיפול המרה.
"נכון, מסכימה איתך. זה לא להאמין אבל כן, הם באמת חשבו שהם יכולים לתקן אותי. יצאנו משם מהפסיכיאטרית והבנו שזה יהיה בסדר, היא אמרה שזה אפשרי ושאני צריכה להיות עם גברים אחרת אני אהיה נידונה לחיים אומללים. אני הבנתי שאם היא אומרת את זה כפסיכולוגית זה כנראה אפשרי".
מתי בעצם אבא שלך ואימא שלך אומרים לך "בסדר אורנה, בסדר"?
"בגיל 28, 29 כבר באתי וסיפרתי להם שיש לי חברה. אמרתי להם שזה המצב, אני אוהבת נשים. אני סלחתי להורים שלי כל החיים גם כי כל כך אהבתי אותם, גם כי הם אנשים כל כך טובים וגם כי הם לא עשו את זה בכוונה, הם היו פשוט מאוד בורים. הסברתי להם שהם פגעו מאוד, שאני סוחבת בעיות וששנאתי את עצמי המון המון שנים ואבא שלי אמר 'אבל לא יכולנו אחרת, זה מה שידענו'. ואימא שלי אמרה 'אני לא הייתי אימא טובה, אני לא מילאתי את התפקיד שלי כמו שצריך'". בסדרה נראה אביה של אורנה אומר: "קודם כול מגיע לה איזה בעל טוב להתחתן איתו. יקימו בית נאמן בישראל", ואורנה פרקה לאחר מכן: "איזה משפט יצא לו שם, אה? זה ברח לו".
"לא קל להיכנס ביני לבין אמיר"
היום היא בזוגיות עם עדי כהן, שאותה היא מכנה "הג'ירפה". "לא האמנתי שהלב שלי ייפתח ככה ואז היא הגיעה וממש כבשה אותי. הכרנו לפני שנה וחצי אצל איזשהו חבר משותף - נכנסה מישהו מאוד מאוד יפה, היא דיברה הרבה והצחיקה הרבה וזהו, כל אחת הלכה לכיוונה". ועדי מוסיפה: "זה התחיל ממקום כמו אצל כל לסביות - חברי. קודם אנחנו חברות ופתאום אנחנו הופכות להיות זוג, ככה זה עובד".
"זה מרגיש זה, כן", מודה אורנה. "אני חושבת שבפעם השלישית-רביעית יצא לנו להגיד 'אני אוהבת אותך' ולא נבהלות, כי לסביות לא נבהלות מלהרגיש, זה לא מבהיל אותנו - להיפך, אנחנו חוגגות את זה. אני מבוגרת ממנה בהמון שנים, אני נולדתי ב-1880 קצת אחרי התנ"ך. באמת קצת שבעתי וחשבתי שדי לי והיא לא - רוצה עוד דברים שאני כבר התעייפתי מהם. ולא רק שהיא לא התעייפה, היא באובר שמחת חיים ואני לא אוהבת אנשים כאלה - כאילו על מה יש לשמוח? אני גם רוויית קשרים של הרס עצמי, עשיתי בזה דוקטורט. זה היה בתקופות שחשבתי שמגיע לי לא טוב. עם עדי אני מרגיש שאין דבר שאסור לדבר עליו, לא צריך להתבייש מכלום, פגמים זו לא חולשה. יש לה פגמים מצוינים, מעט אבל גדולים".
"בגלל שאני עוד נורא הייתי חרדה לפרטיות, עם ילד פה בבית שמתבגר וגם אני ואמיר צוות - כל חברה חדשה שלי הוא לא קיבל", היא מצהירה. "כשהוא היה קטן יותר הוא אפילו היה מרביץ פיזית, את אביטל הוא ניסה להטביע בבריכה. גם עם עדי בהתחלה הוא אמר 'אני לא מבין מה החיבור, הוא תמיד אומר בהתחלה משהו לא טוב'". ועדי נזכרת: "כן, הוא אמר 'אתן בכלל לא מתאימות, זה נראה כאילו היא כל הזמן הולכת למסיבה'".
אורנה מודה: "זה לא קל להיכנס ביני לבין אמיר ואני באמת לא אימא רגילה, אני כאילו חברה יותר. מאז שהוא קטן הוא משתף אותי בכל דבר, קצת הייתה טעות וגם אני התבלבלתי ושיתפתי אותו בכל דבר ויצא ילד קשיש. המורה שלו כבר בכיתה ד' אמרה לי 'אורנה תקשיבי, אני כמעט מתפתה לספר לו את הבעיות שיש לי בבית'. היא הייתה מזמינה אותו לשיחה לדבר עליו על משהו והם היו מתחילים לדבר והיא הרגישה שהוא יכול להכיל אותה".
התיקון עם הבת שלא גדלה אצלה
ואומנם אמיר הוא הבן שנמצא באור הזרקורים, אבל הוא לא הילד היחיד של אורנה. "יש לי בת, מיקה, שאימצתי אותה עם קארין שהיינו אז זוג. זה היה לפני 16 שנה, הקשר ביני לבין קארין לא היה כל כך טוב ולמרות זאת החלטנו לאמץ. כעבור שנה הקשר עלה על שרטון באופן מוחלט ונפרדנו, ואז החיים איכשהו התגלגלו בצורה כזו שמיקה גדלה אצלה, אצל קארין. אני הייתי מגיעה ותומכת כלכלית, משלמת מזונות".
"אז הקשר שלי עם מיקה הוא לא קשר כמו הקשר שלי עם אמיר במובן הזה שהיא לא גדלה אצלי. מאוד מורכב, אבל זאת ילדה שאני אוהבת ולשמחתי יש עכשיו תיקון. ובשנתיים האחרונות אנחנו חידשנו את הקשר. אני גיליתי ומגלה כל הזמן שיש לי ילדה מקסימה, ויש בינינו אהבה גדולה".
קיבלת הזדמנות נוספת להיות שוב אימאל'ה...
אורנה: "נכון. עדי מביאה לחיים שלי ילד בן חמש, ואני מודה, לא מההתחלה התחברתי. חששתי. אמרתי, 'וואי, ואם זה באמת ילד שאני לא אוהב?' לא חייבים לאהוב כל ילד. מה, יש ילדים מאוד מעצבנים".
עדי: "אני זוכרת שאמרתי לך שאני לא בטוחה שאני רוצה בכלל לגדל את הבן שלי ליאו איתך ונורא נפגעת מזה. כי הרגשתי שאני לא רוצה שהבן שלי יהיה במקום, אולי, שלא בטוחים במאה אחוז - אבל היום אני יכולה להגיד שאני כל כך שמחה שהבן שלי סופג אישה כזאת. כל כך הרבה אמת ואותנטיות. יש ביניהם קשר... אני לא האמנתי".
יש מחשבות על משפחה משותפת? מלבד הקיימת?
אורנה, בחיוך: "אנחנו בינתיים נזהרות".
אל תגידו לי שזה לא עלה.
אורנה: "אני מאוד פורייה. אני, אם הייתי סטרייטית, היו לי כבר שמונה ילדים. וגם את, לא?"
עדי: "לא נראה לי".
אורנה: "אם זה קשור אליי, אני לא רואה את זה כל כך קורה, כאילו בגיל 56 תינוק... גבולי".
"קשה להם להודות בנזק שהם עשו לנו"
"ראיתי אותך בוכה, חיים שלי", אמרה אורנה לאבא של עדי שהגיע להרצאה, "איזה רגיש אתה, אני אוהבת אותך כל כך". במבט לאחור היא מסבירה: "זה היה חשוב לה מאוד שאימא שלה תראה, בעיקר אימא שלה". עדי מסכימה ומדגישה: "אבא שלי ראה כבר פעמיים, הוא קצת יותר 'אול אין' עם הלב. לאימא שלי יותר קשה".
"היא הייתה נוקשה בהרצאה, כן. ראיתי שקשה לה", מסכימה אורנה. "מאוד קשה לדור הזה, גם לאבא שלי עד יום מותו, לצערי, להודות בנזק שהם עשו לנו. והם עשו לנו נזק, כי להתבייש, לגרום לך להתבייש בעצמך. אני חושבת שהפצע שלך הוא אשמה. הפצע שלי הוא בושה".
עדי: "לא יעזור, תמיד הייתי רוצה שאימא שלי תסתכל עליי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי. בגלל, לא למרות. פשוט ככה".
אורנה: "מתברר שאנחנו באמת זקוקים להכרה מההורים שלנו עד יום מותם. וכן, זו הזדמנות פה להסתכל למצלמה ולהגיד שהומוסקסואליות זאת גם לא בחירה. זאת אומרת, אנחנו רואים עכשיו את כל העליהום הזה וכל הזעזוע שיש לאנשים מסוימים במדינה, בממשלה, מהומואים ולסביות - אלוהים ברא אותנו ככה. ואלוהים הוא באמת על הכיפאק, ואנחנו יצירי הבריאה שלו. וזה מדהים אותי שגם ההורים שלי חשבו שאני יכולה לבחור אחרת. לא, אני לא יכולה לבחור אחרת. זה אנחנו. ואנחנו נפלאים".
בשיחה עם אחיה אביתר היא שואלת: "זה בכלל שינה לך? זה בכלל משנה היה לך אם אני אוהבת נשים או גברים?", והוא עונה: "אני חושב שאני הייתי ב'תפקיד' ששזה לא משנה לי. לא יודע אם זה שינה לי או לא. אבל אני הייתי בצד שלך. אבל המקום הזה של לקבל אותך באמת, הוא מקום שהוא עוד חסר בקשר בינינו. אני חושב שמשהו בינינו צריך גם לחזור בתשובה".
"אנחנו קרובים, אני אחד האנשים שהכי מצחיקים אותו", היא מספרת. "אני אומרת לו 'אתה שר גרוע, אתה משווה אותך לאמיר דדון? זה זמר', והוא אומר 'את שחקנית לא טובה. את צריכה לעזוב את המקצוע'. הוא אחי הקטן. אני זוכרת שבאתי לקחת אותו מהגן. הייתי בת 12 והוא בן 6, ובאתי והוא ראה שאני בוכה. הוא שאל אותי, 'למה את בוכה?' אז אמרתי לו שהצעתי חברות היום לאיתי ספקטור והוא אמר לי 'לא'. אז הסתכל עליי הילד בן ה-6 הזה ואמר לי, 'עוד כל כך הרבה יאהבו אותך בחיים'".
"לא אהבתי את עצמי"
והיחסים הקרובים עם אביתר מפצים אולי את שניהם על האובדן של האח הגדול, מאיר. "בן אדם שופע. מעיין נובע. וזאת אבדה מאוד גדולה", היא חולקת. "הגעגועים אליו, החיסרון - אני במשך שנה או אפילו יותר, לא הייתי מסוגלת לשמוע את השירים שלו. זה היה מפלח לי את הלב. אחר כך לאט לאט כן".
"כשמאיר הלך לעולמו, אני זוכרת שאמרתי שאנחנו כמו שולחן עם שלוש רגליים שחסרה רגל. ועכשיו כשאבא שלי איננו, אני מרגישה שאין שולחן. אני באה אליהם הביתה ואימא שלי יושבת שם לבד על הספה, ואלוהים ישמור, איפה אתה? איפה אתה? ומעניין אם הוא ומאיר נפגשו. ומה שהכי חשוב לו זה שאנחנו נמשיך לשיר עם אימא שלי, כי הם היו שרים ביחד ועכשיו היא שרה לבד. אז אנחנו שרים איתה".
לפני כארבע שנים, קצת אחרי המוות של מאיר, אורנה חווה התמוטטות נפשית. דיכאון קשה, עד כדי מחשבות אובדניות. היא מבטלת הופעות, לא יוצאת מהבית, כמעט ומוותרת על מה שהכי קל לה לוותר, על עצמה. "שנאה עצמית, לא אהבתי את עצמי, וכעס על העולם, בחירה לראות רק את הסבל - ואם העולם הוא כזה חרא של עולם, אז אין לך זכות לשמוח. עכשיו זה שטויות, זה לא נכון. העולם, באמת, הוא גם מחורבן... אבא שלי תמיד היה אומר את זה, 'העולם הוא גם מחורבן אבל הוא גם יפה'".
כיום, אחרי התקופה הקשה, היא עושה קעקוע עם המילים "סולם זהב בקצה של בור" מתוך השיר "מתנות" של אחיה אביתר: "מישהו פעם אמר לי 'יש לו את התשובות בשירים'. וראיתי את הסולם הזה כשהייתי בבור. הסתכלתי וזכרתי את השיר הזה. כל הזמן הוא התנגן לי כשהייתי בבור, כל הזמן. הייתי רואה את הסולם והייתי בבור. קשה לצאת. אבל יש שם סולם של זהב".
את הפוליטיקה השארנו בצד הפעם, לא כי היא לא בוערת בה ובנו בימים האלה, להיפך. איך היא אמרה? "אני בת של שופט". השוויון והצדק הם אצלה ב-DNA, וזו הסיבה שהיא הייתה שם לפני כולם - הפגינה, צעקה וזעקה את דם ליבה. רק שהפעם, היא הבינה שיש עוד מלחמה שחשוב לה לנצח בה. לימדו אותנו שאם אדם לא אוהב את עצמו יהיה לו קשה לאהוב אחרים. ואם הוא לא נלחם על עצמו, קשה לו להילחם ולנצח בעבור מי ומה שחשובים לו. ואורנה, היא החליטה הפעם לנצח. לנצח את השדים שלה, את הפחדים שלה, את עצמה. כי היא יודעת שהיא התעוררה. התפכחה. ומדברת באהבה על עצמה, על העיר ועל אישה. היא כבר ניצלה. ואולי גם לנו יש עוד סיכוי להינצל.