במבט ראשון, כשתסתכלו על דני בושקניץ על אחת מהבמות הגדולות במדינה מנגן לצד הזמרים המוכרים ביותר, אתם תראו אדם שמאוד אוהב את מה שהוא עושה ואוהב - מוזיקה. למעשה המוזיקה הזאת הצילה לו את החיים ממדרון אפל מאוד שאליו יכול היה ליפול. אך גם מערכת היחסים היקרה שלו עם המוזיקה עלתה על שרטון מספר פעמים בשל האירועים הטראומתיים שהיו חלק מחייו. אך בסוף הוא תמיד חזר לנגינה. בגיל 56, כשהוא נשוי עם שלושה ילדים גדולים, הוא מספר מה קרה בפיגוע אוטובוס הדמים - שבמהלכו הוא ואחיו, שהיו ילדים שנלכדו בתופת, איבדו את הוריהם.
בתור ילד ניגן דני על פסנתר, עד שהשתנו חייו לתמיד. זה קרה ביום שבת ה-11 למרץ 1978, אז איבד את הוריו, רינה ודב בושקניץ ז"ל, בפיגוע הרצחני בכביש החוף, פיגוע שקיבל את השם "אוטובוס הדמים". דני הוריו ואחיו הקטן ערן יצאו לטיול של חוג המשוטטים של אגד למערת הנטיפים. דני היה בן 11 ואחיו היה רק בן 9.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
יצאו מלבנון בסירות גומי
בדרך חזרה למרכז הארץ השתלטה קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח על האוטובוס ונוסעיו. המחבלים הגיעו בסירות גומי שיצאו ממעגן צור בלבנון אל מעגן מיכאל והחלו במסע הרצח שלהם. תחילה פגשו צלמת טבע שנכחה באזור, שאלו אותה למיקומם ורצחו אותה. שניים מהמחבלים עצרו נהג מונית והמשיכו בנסיעה לכיוון תל אביב, והשאר עצרו את האוטובוס שבו נסעו דני ומשפחתו שהיו בדרך צפונה.
המחבלים עצרו את נהג האוטובוס ביריות כתוצאה מהירי רבים מיושבי האוטובוס נפגעו ביניהם נהג האוטובוס ואימא של דני רינה שנפגעה משני כדורים באזור המותן. "אימא הייתה רכונה מעליי וכל הפרצוף שלי היה הדם שלה, ניסיתי לצאת אבל לא הצלחתי כי היא ממש הייתה כפופה עליי אחרי שנורתה", נזכר דני בדקות שבהן הבין שאימו נפגעה, "היא חזרה מידי פעם להכרה באה והלכה מהכרה".
"אימא הייתה רכונה מעליי וכל הפרצוף שלי היה הדם שלה, ניסיתי לצאת אבל לא הצלחתי כי היא ממש הייתה כפופה עליי אחרי שנורתה"
האוטובוס התקדם כמה מאות מטרים ונעצר והנוסעים החלו לרדת מהאוטובוס. "אבא שלי הרים את אימא שלי וכולנו יצאנו מהאוטובוס והם הניחו את אימא על הריצפה". באותו הזמן, הגיע טנדר צה"לי למקום והזהיר את הנוסעים שמדובר במחבלים. הם החלו להעמיס מספר פצועים על הטנדר, אך את אימא של דני הם לא הספיקו לקחת. אז הם הבחינו במחבלים רצים לכיוונם, "המחבל כיוון את הרובה לתוך הפרצוף שלי והזמן נעצר ולא קורה כלום", נזכר דני, "אני לא יודע למה הוא לא ירה ולמה הוא נעצר, אבל אני זוכר מחבלת שמגיעה וצועקת עליו בערבית ונותנת לו סטירה. הסטירה הזו מוציאה אותי מהשוק שהייתי בו".
המחבלים מלכדו את האוטובוס
המחבלים העמידו את כל נוסעי האוטובוס שנשארו עם הגב לקיר, דני היה בסוף התור והחליט לנצל את ההזדמנות ולברוח. "אימא שלי עוד הספיקה להגיד לי שהכול יהיה בסדר ואני התחלתי לרוץ ורצים איתי עוד 3 אנשים ויורים עלינו כל הזמן". בינתיים המחבלים מעלים את הנוסעים חזרה לאוטובוס, שמשנה כיוון לתל אביב, כופתים את ידיהם של הגברים ויורים לכיוון כלי רכב על הכביש. כתוצאה מהירי עוד ארבעה אזרחים נהרגו. בדרך המחבלים יורים על אוטובוס נוסף ומעלים גם את נוסעיו לאוטובוס שבו נמצאים עדין הוריו ואחיו של דני.
"המחבל כיוון את הרובה לתוך הפרצוף שלי והזמן נעצר ולא קורה כלום. אני לא יודע למה הוא לא ירה, אבל אני זוכר מחבלת שמגיעה וצועקת עליו בערבית"
בקרוב בעזה: כיכר המחבלת המתאבדת
"הפצועים שכבו על הרצפה, ודרכו עליהם, ובזמן הזה המחבלים גם ממלכדים את כל האוטובוס", מוסיף דני ומספר שבזמן הזה זה נודע למשטרה על המחבלים והם קיבלו החלטה לעצור את האוטובוס לפני כניסתו לתל אביב ומתחילים לירות על האוטובוס. "בשנייה האחרונה מישהו זרק את אחי מהחלון ואז האוטובוס התפוצץ. הוריי שילמו בחייהם", הוא אומר על הפיגוע שבו נרצחו 35 איש ונפצעו – 71.
דני עלה על גבעה ליד הים וחיכה שם עד אשר הוא והאנשים שברחו איתו עצרו רכב שייקח אותם לבית החולים. "כשאני עליתי על האוטו אמרתי לו תעצור אני רוצה לחזור. רגשות האשמה החלו שם. הנהג כמובן נסע לבית החולים הילל יפה".
"הנשמה מנסה להמשיך"
לקח לדני המון שנים לעשות שלום עם עצמו, אחרי השבת הזו שבה איבד את הוריו. בהלוויה הוא קיבל החלטה שתלווה אותו עד היום, "אחזתי לאחי את היד ואמרתי לו לא משנה מה, אנחנו לא בוכים ולא נפרדים, אנחנו ביחד. וככה זה מה שהיה לא משנה מה היה - היינו ביחד". דני ואחיו הקטן המשיכו את חייהם, תחילה אצל הדודות שלהם ואז בהמשך עברו להתגורר בירושלים. "הנפש של ילד בן 11 לא מבינה את גודל האירוע. הוא יודע שההורים לא יחזרו יותר. הנשמה לא מתעסקת במה שקרה יותר, מנסה להמשיך".
"אחזתי לאחי את היד ואמרתי לו לא משנה מה, אנחנו לא בוכים ולא נפרדים, אנחנו ביחד. וככה זה מה שהיה לא משנה מה היה - היינו ביחד"
עם הנגינה בפסנתר דני הפסיק. למעשה עד גיל 16 הוא עזב את המוזיקה, "הייתי ילד כועס. התחברתי לאנשים לא כל כך טובים", נזכר דני בילדות שלו אחרי הפיגוע. בגיל 16 הוא שמע דרך החלון ילדה שמנגנת בגיטרה ומשהו שם הדליק בו בחזרה את החשק לחזור לנגן. "המוזיקה הצילה אותי מלהיות עבריין", אומר דני.
"ניסיתי לנקום את מות ההורים שלי"
בשנת 1985 הוא התגייס לצבא ושירת שירות קרבי, "זה היה בזמן מלחמת לבנון והלחימה הוסיפה לי עוד יותר לפוסט-טראומה שכבר הייתה לי. רק שלא ידעתי עליה", הוא נזכר, "הלכתי לנקום את מות ההורים שלי, רק שזה לא עבד לי". אחרי הצבא דני למד בבית ספר רימון למוזיקה וזכה בתאור נגן הג'אז של השנה. הוא עבר לארה"ב ועסק שם במוזיקה במשך שבע שנים. "ניגנתי ג'אז כל ערב וחייתי את החלום, עד שרבין נרצח".
"מלחמת לבנון והלחימה שם הוסיפו לי עוד יותר לפוסט-טראומה שכבר הייתה לי. רק שלא ידעתי עליה"
"התחילו לי התקפי חרדה מאוד קשים, לא יצאתי מהדירה שלי במשך ימים ארוכים, לא ידעתי מה זה, לא ידעתי להגיד שזה פוסט-טראומה", אומר דני, "זה גרם לי להפסיק לענות לטלפון ולהגיע לחזרות. המצב הידרדר. הטראומה הרסה לי את הקריירה בארה"ב. עד שהחברים העלו אותי על טיסה לישראל ופה התחלתי לבקש עזרה מהמדינה". אך בגלל שדני חי בארה"ב ולא שילם את חובותיו למדינה, במקום לקבל עזרה - הוא היה צריך להחזיר חובות.
וגם כאן, המוזיקה שוב הצילה אותו, הוא החל לנגן עם הזמרים הגדולים ביותר במדינה, "ריקי גל, שלומי שבת, בעז שרעבי, אני גם מפיק מוזיקלי ניגנתי בתיאטרון ובטלוויזיה". דני מעביר הרצאה שנקראת "לנגן את החיים" – שבה הוא מספר איך המוזיקה הצילה אותו.
אך הפוסט-טראומה מלווה אותו עד היום: "הפוסט-טראומה באה לי לידי ביטוי באלף דרכים שונות, לחץ דם גבוה, במסעדה אני תמיד אשב בשולחן עם הגב לכיוון הקיר ועם הפנים לדלת הכניסה, אני תמיד אדע מאיפה אני יכול להימלט אם צריך. אני מעדיף לא להיות במקומות הומי אדם", מספר דני, "בקיסריה על הבמה, אני עדיין על הבמה, רחוק מכולם צופה מלמעלה. ללכת להופעה או לים עם אשתי והילדים קשה לי, אני תמיד מחפש מחבלים פוטנציאליים ואני מרגיש שהראש כל הזמן עובד ולא מצליח להנות. אז מעדיף לא ללכת. אם האישה לא יודעת להכיל את כל הדבר הזה זה יכול להרוס את הבית".
"הפוסט-טראומה באה לי לידי ביטוי באלף דרכים שונות, לחץ דם גבוה, במסעדה אני תמיד אשב בשולחן עם הפנים לדלת הכניסה, אני תמיד אדע מאיפה אני יכול להימלט אם צריך"
"אני אבא חרדתי, אבל זה עניין של ווליום, למדתי איך להשתלט על זה ולחיות עם זה ומה צריך לעשות בשביל להימנע מהתופעות של הפוסט-טראומה. אם אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ, אני אצא לעשות סיבוב עם הרכב 10 דקות להירגע".
במשך 15 שנה לימד דני בבית ספר לנוער בסיכון: "הרגשתי שאני צריך לתת חזרה. שיש לי את היכולת לתת מעצמי בתור אחד שהיה הנער הזה - לתת לאנשים את הכלים לצאת מהחושך במיוחד דרך המוזיקה".
כאן רק התחילה הדרך של דני לעזור לאנשים למצוא את דרכם, בשנת 2011 הוביל את חוק היתומים בכנסת, עד אז לילדים ששני הוריהם נפלו במערכה או בפיגוע לא היו זכויות. את הזכויות הייתה מקבלת האם במקרה שבו בעלה, אב ילדיה היה נהרג, אך לא הייתה כלל התייחסות למצב בו שני ההורים נהרגים.
"אחרי שההורים נרצחו בפיגוע קיבלנו קיצבה קטנה וטיפול פסיכולוגי ואמרו לנו להסתדר עם מה שיש", נזכר דני, "תחשבי ילד בן 11 וילד בן 9 עם כלום כסף. אז החלטתי לשנות את זה, שילדים כמונו לא יסבלו כמו שאנחנו נאלצנו להתמודד עם הקושי. שינינו את החוק והשוונו את התנאים ויש היום יותר ממאה ילדים כאלו בארץ שזוכים לקצבה הוגנת על ידי השינוי שאנחנו עשינו".
"אחרי שההורים נרצחו בפיגוע קיבלנו קיצבה קטנה וטיפול פסיכולוגי ואמרו לנו להסתדר עם מה שיש, אז החלטתי לשנות את זה"
ארגון נפגעי פעולות איבה: "לזכור גם את החיים"
בימים מוציא ארגון נפגעי פעולות איבה לוח שנה המביא את סיפורם של כמה מנפגעי הטרור בישראל, ביניהם דני בושקניץ. הלוח נשלח לשרים, לחברי הכנסת ולגורמים נוספים. "לוח השנה נושא בתוכו כמה דוגמאות מתוך אלפים ששרדו אירועי טרור ואיבה ונשארו בחיים - וכעת נלחמים על זכויותיהם מול רשויות המדינה", אומר יו"ר הארגון אייבי מוזס, ששכל את רעייתו עופרה ובנו טל בפיגוע באפריל 1987, לפני 36 שנים, כשהוא עצמו ושני ילדיו הנוספים נפצעו קשה. "אנו דורשים מהם ומרשויות המדינה – הפסיקו את הבושה, זכרו גם את החיים", הוא אומר.
"זה הזמן למחוק את בושת העבר ולהתחיל לפעול למען נפגעות ונפגעי פעולות האיבה בישראל, צעד שללא ספק יקדם גם את האחדות בעם ישראל
אייבי מוזס, יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה
"דני בושקניץ למשל, שהיה ילד בן 11 כשראה את הוריו נרצחים לנגד עיניו באחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל - מתמודד מאז עם הפצעים שהותיר האירוע בנפשו, והוא רק דוגמה אחת מני רבות", מוסיף מוזס.
ארגון נפגעי פעולות איבה משמש, על פי חוק, כארגון הרשמי והיציג של כ-14,750 הנפגעות והנפגעים בישראל שהוכרו על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה, והוא מלווה אותם ונאבק עבור זכויותיהם לאורך כל הדרך. הארגון חרט על דגלו לפעול למען רווחת נפגעי פעולות האיבה, ליישם את זכויותיהם מול הביטוח הלאומי ורשויות המדינה, ללוות את שיקומם, לענות על צרכיהם המיוחדים ולשפר את איכות חייהם בנושאים ציבוריים ואישיים כאחד.
השנה מציין הארגון 25 שנים להקמתו, שבכולן פעל ללא תקציב הולם וקבוע. בהיעדר תקציב, השירותים שמעניק הארגון נפגעים בצורה משמעותית. "זה הזמן למחוק את בושת העבר ולהתחיל לפעול למען נפגעות ונפגעי פעולות האיבה בישראל, צעד שללא ספק יקדם גם את האחדות בעם ישראל – אחדות שאנו כה זקוקים לה בימים אלה".