רעות, בת 34, נולדה וגדלה במרכז הארץ בסביבה דתית לאומית. מגיל צעיר חשה משהו שהיא לא ממש הבינה. היא הייתה תלמידת אולפנה בת 12 וכבר הרגישה בוודאות שהיא נמשכת לנשים. "היו לי שנים מאוד קשות באולפנה. הבנתי שבנות מעניינות אותי בצורה מינית ולא רק חברית", היא מתחילה לגולל את סיפורה האישי. "באופן כללי, כשגדלים בסביבה דתית, נמצאים בסוג של טיפול המרה תמידי – כשמדברים איתך מגיל צעיר על תפקיד האישה בבית, מה אנחנו אמורות להיות בחיים, איך אישה צריכה להתנהג ואפילו את מי לאהוב. כל הדבר הזה ממש 'דוחף' אותך להמיר את המחשבות שלך ולשנות אותן באופן אוטומטי אם את מרגישה משהו שונה".
בעקבות דפוסי החשיבה בחברה שבה גדלה והתחנכה, מאז שהבינה שהיא נמשכת לבנות החלה רעות לסבול מדיכאונות. "חוויתי שנים מלאות בפרצי זעם וכעסים, כל שני וחמישי התקפי זעם בלתי נשלטים. בתוך כל זה אני ילדה פופולרית וגם יש לי חברים בנים – שחלקם רוצים לצאת איתי, מה שיצר המון בלבול. בכיתה י"א היה לי משבר שלווה גם בהפרעות אכילה, למזלי אימא שלי תפסה את זה בזמן – שם גם נדלקה לה נורה אדומה שההתנהגות שלי יותר חריגה ממרדנות נוער טיפוסית".
"אימא שלי כמובן לא יודעת על הנטייה המינית שלי", ממשיכה רעות לתאר, "ומציעה שאלך לראות פסיכולוגית שמטפלת בנוער. התחלתי ללכת למפגשים פעם בשבוע וכבר אחרי פעמיים–שלוש גיליתי לפסיכולוגית שאני נמשכת לבנות ושהייתה לי חברה בבית הספר שנמשכתי אליה, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה. היא שאלה אותי אם אני רוצה להיות לסבית. אמרתי לה שאני חושבת שלא, ושאני חושבת שאני נמשכת גם לבנים. ואז היא מתחילה להציע לי מה כדאי לעשות".
מה למשל?
"היא אמרה לי, 'את הרגשות שיש לך פשוט תרגישי כלפי בנים'. היא הציעה לי שבזמן שאני יוצאת עם בן, לגעת בו, לתת לו לגעת בי, לנשק אותו. בתור מישהי שהגיעה מהקהילה הדתית, לא ממש רציתי שייגעו בי ולא רציתי לנשק. חשבתי שזה טבעי, כי אנחנו לא אמורות לעשות את זה בתור בנות דתיות. בכל זאת ניסיתי לקחת על עצמי באותה תקופה את מה שהיא אמרה לי לעשות. הייתי אצלה בערך שנה כמעט וניסיתי לצאת עם בנים וכן לגעת בהם קצת יותר, או לתת להם לנשק אותי בטווח המותר אצל דתיים שיותר פתוחים".
"הפסיכולוגית הציעה לי שבזמן שאני יוצאת עם בן, לגעת בו, לתת לו לגעת בי, לנשק אותו. בתור מישהי שהגיעה מהקהילה הדתית, לא ממש רציתי שייגעו בי, כי אנחנו לא אמורות לעשות את זה. אבל בכל זאת ניסיתי"
רעות, עברה טיפולי המרה
למצוא גבר שיש לו חשק מיני נמוך
"אחרי זמן מה אמרתי לה שזה לא כל כך עובד", נזכרת רעות. "היא אמרה לי שכל עוד אני לא נגעלת מבנים, כל עוד אני מרגישה שאני מסוגלת להיות איתם, אני יכולה למצוא לי גבר שיש לו חשק מיני נמוך, והוא לא כל כך אוהב סקס, והוא לא ירצה לקיים יחסי מין כל הזמן. היא שכנעה אותי שיש גברים כאלה, ושאני יכולה למצוא מישהו כזה ולחיות איתו ונוכל להיות חברים טובים ולגדל ילדים. היא אפילו אמרה לי שהיא מכירה זוגות שעושים את זה. זה דווקא ממש ניחם אותי, כי תיארתי לעצמי שזה מה שיהיה איתי ושעם גבר כזה אני אתחתן בסוף".
"לא קלטתי שעברתי טיפולי המרה עד שהכרתי את מי שהיום היא אשתי. דיברנו על העבר והילדות וסיפרתי על פסיכולוגיות שהלכתי אליהן בעבר ומה קרה לי. אז היא האירה את עיניי"
רעות
ואכן, רעות התחילה לצאת עם בחור שאותו היא הכירה בתנועת בני עקיבא. "היה לי מאוד נחמד איתו. הרגשתי שמצד אחד הוא נותן לי את הספייס שלי וקשוב לי ולא ממהר לגעת כמו בנים אחרים, וחשבתי שאולי באמת הוא מסוג הבחורים שהיא דיברה עליו, שלא ירצה לקיים הרבה יחסי מין". בשלב מסוים החליטה רעות אפילו לשתף את אותו בחור צעיר בנטייה המינית שלה. "הוא התייעץ עם הרב שלו, שמה שהיה שם זה סיפור בפני עצמו, בסוף חזרנו קצת לכמה שבועות עד שאמרתי לו שאני לא מסוגלת ונפרדנו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשנים שלאחר מכן רעות עדיין בארון. היא נפגשה עם פסיכולוגיות אחרות, שיש להן גישה טיפולית שונה לגמרי ממה שחוותה. לבסוף, בגיל 29 היא יצאה מהארון בעזרתה של פסיכולוגית שמלווה אותה בתהליך. "אף אשת מקצוע אחרת מעולם לא אמרה לי, 'או-קיי, לכי תנסי לשכב עם גבר ותראי אם את מסוגלת לסבול את זה'".
באיזה שלב את מבינה שזה טיפול המרה וקוראת לו בשמו?
"לא קלטתי שעברתי טיפולי המרה עד שהכרתי את מי שהיום היא אשתי. דיברנו על העבר והילדות וסיפרתי לה מה עבר עליי עם השנים ועל פסיכולוגיות שהלכתי אליהן בעבר וסיפרתי לה מה קרה לי. אז היא האירה את עיניי ושאלה אותי אם אני מבינה שעברתי טיפולי המרה. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל היא המשיכה להתעקש ולהסביר לי שאשת מקצוע ניסתה לשכנע אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות כמו לנשק בנים ולגעת בהם, הכריחה אותי להימשך אליהם – וזה לא תקין".
"הפסיכולוגית אמרה לי שאמצא גבר לחיות איתו שלא רוצה יחסי מין, למרות שזה לא מה שאני רוצה – ואשתי שאלה אותי אם אני מבינה שזו בעיה", מספרת רעות. "כשאת ילדה מבולבלת וכועסת ומדוכאת ומפוחדת בעיקר, ומישהי אומרת לך לעשות הפוך ממה שאת מרגישה שנכון לך לעשות, את לא מבינה שזה לא בסדר. היום אני מבינה גם שזה לא חייב להיקרא 'טיפולי המרה' ואתה לא חייב להיות מטפל ממיר מוסמך על ידי ישיבה כזאת או אחרת כדי שזה יהיה טיפול כזה".
מיו"ר הכנסת – לטיפולי המרה
מאז יצאה לדרך הממשלה החדשה עומד השיח על הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב בראש סדר היום הציבורי. ההישג הגדול של מינויו של חה"כ אמיר אוחנה ליו"ר הכנסת הגאה הראשון רק המחיש את הפער בין העמדות החילוניות הליברליות המקובלות במדינת ישראל, לבין העובדה שבממשלה הנוכחית יש לא מעט גורמים שיוצאים בגלוי נגד קהילת הלהט"ב.
"כשאת ילדה מבולבלת וכועסת ומדוכאת ומפוחדת בעיקר, ומישהי אומרת לך לעשות הפוך ממה שאת מרגישה שנכון לך לעשות, את לא מבינה שזה לא בסדר. היום אני מבינה גם שזה לא חייב להיקרא 'טיפולי המרה' כדי שזה יהיה טיפול כזה"
רעות
כשאוחנה הושבע ליו"ר הכנסת והודה בנאומו לבן זוגו אלון, ח"כים מהמפלגות החרדיות וחה"כ אבי מעוז ממפלגת נעם הרכינו את ראשיהם והסיטו את מבטם. חה"כ מאיר פרוש אף אמר לחה"כ משה גפני: "מה זה הדבר הזה?" גם אמש (רביעי), כשהגיע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה לביתו של דרעי לאחר ההחלטה הדרמטית של בג"ץ, הוא התקבל בקריאות "תתבייש", "בוז" ו"טיפולי המרה".
במוקד המאבק הזה, בין התומכים והחברים בקהילת הלהט"ב לבין העמדה הדתית הקיצונית – נמצאים טיפולי ההמרה. בחודש פברואר אשתקד הכריז שר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ, בעצמו חבר בקהילה, על איסור מתן טיפולי המרה. בחוזר המנכ"ל שהוציא המשרד נכתב מפורשות: "נטייה מינית היא לא בעיה רפואית או נפשית הדורשת טיפול, ואין גם דרך קלינית לשנות אותה. משרד הבריאות אוסר על כל גורמי המקצוע להציע או לתת טיפול כזה". עוד הודיעו במשרד כי יופעלו עיצומים על מי שייתפס עוסק בתחום ההמרה. האיסור תקף רק לגבי מי שכפוף למשרד הבריאות, ולא לגבי אנשי דת, לדוגמה, הפועלים בתחום.
- רב חרדי בכיר: "אוחנה נגוע במחלה הזאת – הוא היה אחראי לאסון מירון"
- הרב הראשי הקודם נגד מינוי אוחנה ליו"ר הכנסת: "תועבה"
מאז קמה הממשלה הנוכחית חוששים בקהילת הלהט"ב שהמצב יחזור לקדמותו ושההישג של הורוביץ יימחק. אומנם בנובמבר הצהיר סגן השר מעוז בתוכנית "פגוש את העיתונות" כי הוא מתנגד לטיפולי המרה, אך הוא הוסיף כי הוא תומך במתן טיפולים פסיכולוגיים ל"בעלי נטיות הפוכות", מה שבפועל נחשב טיפול המרה. "כשבא שר הבריאות ניצן הורוביץ – בעזרת השם 'לשעבר' – ואוסר על ייעוץ פסיכולוגי לחברים שלי שהם בעלי נטיות הפוכות ורוצים להקים משפחה, אני דואג לזכויות של רוב התלמידים, כל תלמיד שהוא חריג צריך טיפול", אמר מעוז בתוכנית.
להתבטאות של מעוז מצטרפות האמירות של אנשי הציונות הדתית: השרה אורית סטרוק, שאמרה ברשת ב' שאסור לכפות על רופא לתת טיפול העומד בניגוד לעמדתו הדתית; וחה"כ שמחה רוטמן, שאמר גם הוא בריאיון לאותה תחנה, "בעל מלון יוכל לסרב לארח הומואים".
"אם הקול המרכזי שיישמע – כמו ששמענו לא מעט בתקשורת לאחרונה – יהיה של שונאינו, יישמעו יותר קולות ויותר עידוד להמרה, וקולות שמערערים על הלגיטימציה שלנו", אומר שי ברמסון, יו"ר חברותא, ארגון הלהט"בים הדתיים, ומי שמתמודד עד היום בעצמו עם נזקי הטיפולים שעבר בהיותו נער.
"שיח השנאה שאנו שומעים מחלחל מטה, ואנשים מהקהילה שלנו נפגעים יותר ויותר", מוסיף נתנאל שלר, מנכ"ל הארגון. "פניות רבות של להט"בים דתיים וחרדים החשים סכנה ממשית מגיעות אלינו. מנתונים שאנו אוספים בימים אלה, ההתבטאויות נגד הקהילה שלנו משפיעות השפעה חזקה ושלילית על צעירים להט"בים בארון, ודוחפות אותם לפרקטיקות ההמרה המסוכנות".
שלר מדגיש: "האמירות הקשות בזירה הציבורית מקבלות הד גם בסביבה המשפחתית או הקהילתית, מה שמוביל פעמים רבות לטיפולי המרה הרסניים שגורמים לחרדות, לשנאה עצמית, לדיכאון ולאובדנות. כל הנגשה של הנושא באמצעות מדיניות ממשלתית תביא לאובדן חיים ממש".
"שיח השנאה מחלחל מטה. ההתבטאויות נגד הקהילה שלנו משפיעות השפעה חזקה ושלילית על צעירים להט"בים בארון ודוחפות אותם לפרקטיקות ההמרה המסוכנות"
נתנאל שלר, מנכ"ל חברותא
ניסה להתאבד בגלל טיפולי ההמרה
ערן ארגמן, שגדל באפרת והיום ונשוי לבן זוגו משה ומנהל אורח חיים דתי, הוא דוגמה כואבת לדבריו של שלר. מה שקרה לערן בחדר הטיפולים היה כל כך קשה עד שהוא הגיע למקום הנמוך ביותר שאפשר, הוא איבד את החשק לחיות וניסה להתאבד. "נשארתי ריתוק בבסיס. הייתי בתקופה מאוד שחורה בחיי, וכמובן בארון, וברגע של אי-שפיות זמנית לקחתי זכוכית שראיתי על הרצפה והתחלתי לחתוך לעצמי את הידיים", הוא אומר והכאב ניכר בקולו.
"המטפל אמר לי לשבת מול המראה וממש להטיח בעצמי שלהיות הומו זה רע. בחדר הטיפולים נמשך כל הזמן השיח שאני לא רוצה להשתנות ולא עושה מספיק בשביל זה"
ערן ארגמן, עבר טיפולי המרה
גם ערן הגיע לטיפול כדי לנסות להשתנות. זה היה כשחש משיכה לגברים, ובהתאם לאמונות במקום שבו גדל וחונך, הוא היה בטוח שאפשר לעצור את זה. "זה נורא מתעתע", הוא משתף, "אתה מגיע לקליניקה שנראית כמו חדר טיפולים לכל דבר. זה מתנהל במובן הרגיל של 'אני מספר על עצמי ולמה אני פה'. הקטע הלא רגיל מתחיל בזה שהמטפל כמעט לא שואל עליי שאלות. אין שום הבנה מי אני, שום היכרות איתי, ניסיון להבין את הנפש שלי, הכול מאוד ממוקד – יש בעיה ואנחנו פה כדי לטפל בה. וכל האמצעים כשרים".
ומהם האמצעים?
"אני מקבל למשל שיעורי בית – לצפות בסרטים פורנוגרפיים, של נשים כמובן, ולראות מה זה עושה לי. הרגשתי מחולל. הוא גם אמר לי לשבת מול המראה וממש להטיח בעצמי שלהיות הומו זה רע. בחדר הטיפולים נמשך כל הזמן השיח שאני לא רוצה להשתנות ולא עושה מספיק בשביל זה, ושזה גם למה אני לא מצליח בתהליך להשתנות. מבחינתי הוא איש המקצוע, הוא זה שיודע ומבין ואם זה מה שצריך לעשות אז אעשה זאת".
ניסית לצאת עם נשים?
"הייתי מאוד אובססיבי כלפי בנות באותה תקופה. ניסיתי ליצור משהו שהוא לא אמיתי, וזה כמובן פגע גם בחלקן. רציתי לעשות את מה שהתבקשתי בטיפול – ליצור מגע, לשכנע את עצמי שאני נמשך לנשים. הרגשתי נורא".
ומתי הבנת לראשונה שהמשיכה שלך לגברים לא הולכת להשתנות?
"בשלב הזה עוד לא הבנתי שאני רוצה להשתנות. היה לי מאוד רע, ברמה שרציתי למות. אמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול כי אני מתחיל להבין שאני לא משתנה. התחלתי ללכת לקב"ן בצבא ושיתפתי אותו. הוא היה מאוד עדין איתי ואמר לי שאני צריך להביא בחשבון שיכול להיות שזה לא ישתנה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אומר לי את זה, והתחיל לחלחל איזה משהו".
אתה עדיין מתמודד עם ההשלכות של הטיפול?
"בכל מה שקשור לריפוי וטיפול אני עדיין מתמודד עם זה. אני איש טיפול בעצמי, ושנים רציתי ללכת לטיפול, אבל נמנעתי מזה. לא הבנתי שאני בעצם נמנע מטיפול – בגלל טיפול. כשהבנתי את זה, זה היה צעד מאוד חשוב בתהליך. ממש לאחרונה התחלתי טיפול בפעם הראשונה מאז אותה תקופה".
"היה לי מאוד רע, ברמה שרציתי למות. רציתי להפסיק את טיפול ההמרה והתחלתי ללכת לקב"ן בצבא ושיתפתי אותו. הוא הראשון שאמר לי שאני צריך להביא בחשבון שאולי המשיכה לא תשתנה"
ערן ארגמן
לקלל בכביש "כדי לפתח דימוי גברי קשוח"
יוחאי גרינפלד עבר חמש שנים של טיפולי המרה. "בגיל 14 ידעתי שאני נמשך לבנים, וכבן למשפחה ציונית-דתית בירושלים ידעתי שאני חייב לשנות את זה, כי אין לזה מקום". יוחאי שיתף את הוריו במה שהוא מרגיש וביקש מהם עזרה, והם ארגנו לו מפגש עם "מטפל המרה" מטעם ארגון העוסק בנושא. מאותה נקודה התחילו חמש שנות הטיפולים; במהלכם קיבל יוחאי "שיעורי בית", כמו לירוק ברחוב ולקלל בכביש, "כדי לפתח דימוי גברי קשוח". אמונתו כי ניתן לשנות את הנטייה המינית התחזקה. הוא מעיד על עצמו כעל אדם אמביציוזי – כזה שמציב לעצמו מטרה ועומד בה – וככה בדיוק הוא ראה את טיפולי ההמרה, שהיו לדבריו בעצם סוג של "חינוך מחדש".
"הייתי ממשיך להיפגש עם גברים בגנים ציבוריים, באנונימיות מוחלטת ובשעות לילה מאוחרות, מכיוון שהסקרנות המינית שלי כלפי גברים לא פסקה. המפגשים הללו היו פרועים, ואחרי כל פעם כזו הייתי מספר למטפל שלי על הסיטואציה, ואומר לו איך נגעלתי מעצמי לאחר המפגש. הוא דאג להעצים את תחושת הגועל הזו וטען שזו ההוכחה לכך שאני לא נמשך לגברים באמת".
"בגיל 19, אחרי השתתפות בסדנה 'המסע אל הגבריות', הבנתי שהמטפל שלי הוא איש מאוד בעייתי. אמרתי, 'או-קיי, זה פשוט לא עובד' – ויצאתי מהטיפול". יוחאי התגייס וחי בארון. "יצאתי עם בחורות ותוך כמה שבועות גם הייתי מספר להן. הייתי מציג את זה ודואג לשווק את זה באופן כזה שפשוט היו לי התנסויות, או שאני גם וגם, לא שאני הומו בארון. במקביל ידעתי להיות בן זוג מהמם כמו שלימדו אותי להיות. עבדתי מאוד קשה על הרומנטיקה וקיוויתי שהכימיה המינית תגיע. בחזון האידיאלי שלי עדיין ראיתי את עצמי חי עם אישה, היו לי גם הרבה סיפורים להיאחז בהם, ידעתי שיש עוד זוגות שחיים ככה. זה כמובן הוביל למערכות יחסים מאוד עצובות ולא טובות".
"המשכתי להיפגש עם גברים בגנים ציבוריים, באנונימיות מוחלטת ובשעות לילה מאוחרות, מכיוון שהסקרנות המינית שלי כלפי גברים לא פסקה. המטפל דאג להעצים את תחושת הגועל שלי מעצמי, וטען שזו ההוכחה לכך שאני לא נמשך לגברים באמת"
יוחאי גרינפלד, עבר טיפולי המרה
ומתי אתה מבין שדי? שאפשר לחיות אחרת?
"כשהתאהבתי בגבר לראשונה. בטיפולי ההמרה ניסו לגרום לי, בין היתר, להאמין שהמשיכה לגברים היא רק מינית, שלא יכולים להיות לי רגשות כלפי גברים. מתוך האמונה הזאת פעלתי, והחוויות עם גברים נשארו באמת רק מיניות. אבל בפעם הראשונה שהכרתי בחור וגם התאהבתי בו, זה היה 'וואו, הינה, אפשר וצריך לחיות ככה'".
על הנזקים שהצטברו בחמש השנים שבהן ישב אחת לשבוע מול אדם שניסה להמיר את משיכתו המינית, יוחאי מספר בבהירות מוחלטת. "העובדה שהייתי בטיפול המרה מרצוני ולא עזבתי תקופה זה משהו שילך איתי כל החיים. כעסתי גם על ההורים שלי ועל המשפחה שלי שאפשרו את זה, כעסתי על הציונות הדתית ואפילו על החברים שהיו לי בתקופה הזאת ושידעו. תחילה הכעס שלי הופנה כלפי חוץ. זה שידעתי עם עצמי שלא טוב לי שם ונשארתי, זה הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו בחיים – כי אין לי למי לבוא בטענות".
יוחאי נכנס לעולם התיאטרון והמשחק, והוא כותב הצגה על טיפולי המרה. בהמשך עבר לניו יורק להגשים את החלום לכבוש את ברודוויי: "החלום להקים משפחה עם אישה ולהיות סטרייט פינה את מקומו לחלומות חדשים – התחלתי לשחק, לרקוד וסיימתי תואר בהצטיינות".
כמו אחרים, יוחאי נמצא במשבר אמון גדול כלפי טיפולים מסוגים שונים: "אני לא יודע אם יש דבר כזה החזרת האמון, יש דברים שנשארים ואי אפשר לתקן". הוא הקים בלוג שבו הוא משתף את סיפור חייו, וקורא לאלו שעברו או עוברים את הטיפולים הללו להאמין שאפשר לחיות חיים אחרים – אמיתיים. "הרבה נאבקים, ובצדק, נגד הטיפולים שהם לא פחות מטרגדיה אישית עבור כל מטופל. לצערי אין מספיק שיח על החיים שאחרי, על ההתמודדויות היום-יומיות של מי שעברו את הסבל הזה, ושם חשוב לי לנסות לעזור לאחרים ולעורר את השיח על החיים שאחרי טיפולי המרה".