טומי ברייער, כיום בן 81, היה בסך הכול פעוט בן שנתיים כשנקרע מידי אימו בהונגריה ונשלח אל עתיד לא ידוע. במשך שנים ארוכות הוא בחר להדחיק את הקולות ואת התמונות שנצרבו בראשו ולבנות סביבו חומת מגן. רק אחרי שאימו הלכה לעולמה, ברייער החליט להישיר מבט אל תוך רסיסי הזיכרונות ולספר את המציאות הקשה בזמן המלחמה.
ככל שחלפו השנים, העיסוק ההולך וגובר בנושא יצר סדק קטן בקיר שהקיף ועטף אותו. והיום הקירות האלו בביתו של ברייער בנתניה מלאים בתמונות שאסף והחליט למסגר אותן כדי שלא ייעלמו, לצד אוסף גדול של תעודות הוקרה על תרומתו הרבה למען זיכרון השואה והנחלתו לדור העתיד.
"כאיש חינוך לשעבר אני חש חובה להעביר את לפיד הזיכרון הלאה", הוא אומר בריאיון ל-N12. "המסעות לפולין שבהן לקחתי חלק מרכזי – עוררו בי צורך עז לחזור ולהתבונן עמוק אל תוך פרקי ילדותי ונעוריי עד שהחומה ששמרה על הגבר החזק והקשוח שהצגתי כלפי חוץ, קרסה עם השנים ומתוך הריסותיה נגלה הילד הקטן והפגיע".
"המחנה שלנו הופגז כמה פעמים. על מנת להשתיק את בכיי, אימי הכינה לי סוג של 'משתיק הקול', מעין מוצץ מאולתר שהיה עשוי מחתיכת בד טבולה במי סלק סוכר"
כשברייער היה רק בן 8 חודשים, אביו נשלח לעבודות כפייה בחזית הרוסית - לצורך בניית בונקרים, חפירת תעלות וסלילת כבישי גישה לצבא ההונגרי והגרמני שאיחדו כוחות נגד הצבא הרוסי. "האנטישמיות הגוברת בהונגריה והרעת תנאי היהודים השליכו על פרק גיוס זה שלווה במכות רצחניות, עבודות פרך, התעללויות ורעב כבד הייתה בשביל אבי קשה במיוחד", הוא מספר. "החולשה, המכות, האכזריות וההליכה המייסרת למרחקים גדולים, הם שגרמו בסופו של דבר להתמוטטותו וגסיסתו בשולי הדרך בגיל 33 בלבד. עגלון שעבר בסביבה ראה את אבי הגוסס שכנראה הצליח בנשימותיו האחרונות לספר היכן נמצא ביתנו, הוא העלה אותו על עגלתו ועליה מצא אבי את מותו".
ב-19 במרץ 1944, שלושה ימים לפני יום הולדתו השני, נכבשה הונגריה בידי הגרמנים וכמה חודשים לאחר מכן – עלה עם משפחתו על רכבת שיועדה להגיע למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שהיה למכונת השמדה משומנת. "אני ומשפחתי היינו על אחת מאותן 6 רכבות שיועדו לאושוויץ ומסלולן השתנה באורח פלא - ובכך ניצלו חיי", אומר ברייער. "בסופו של דבר, הגענו למחנה העבודה שטוטהוף שהיה מוקף ביער והיה סגור, שמרו עליו אוקראינים פרימיטיביים ואכזריים ששנאתם את היהודים הייתה גדולה יותר מזו של הז'נדרמים ההונגרים".
"החומה ששמרה על הגבר החזק והקשוח שהצגתי כלפי חוץ, קרסה עם השנים ומתוך הריסותיה נגלה הילד הקטן והפגיע"
מה הזיכרון שלך משם כפעוט בן שנתיים?
"בימים בהם הגענו לשטרסהוף כבר החלו התקפות האוויר של בנות הברית על העיר וינה וסביבותיה, גם המחנה שלנו הופגז כמה פעמים. על מנת להשתיק את בכיי, אימי הכינה לי סוג של 'משתיק הקול', מעין מוצץ מאולתר שהיה עשוי מחתיכת בד טבולה במי סלק סוכר. הדבר אמנם העניק לי מרגוע, אך עם הזמן גרם נזק עצום לשיניי שהלכו ונרקבו".
יש חוויה טראומטית שנצרבה בזיכרונך?
"לאחד משומרי המחנה, חייל S.S. אכזרי בשם פלור, התלווה בקביעות כלב זאב שחור ואימתני שבעזרתו נהג 'לצוד' את האסירים, בהם גם ילדים. לעולם לא אשכח אותם, נהגתי לישון עם סבי על דרגש בקומה השנייה של בלוק העץ. הייתי מתבונן דרך חריץ בדופן הצריף וכשהייתי רואה את פלור מתקרב, הייתי מזהיר את סבי בבהלה. הייתי נבלע מתחת לשמיכה כשחרדה גדולה ממלאת אותי ודפיקות הלב הופכות מואצות. סבא היה מלטף את ראשי ומנסה להרגיע, אך האימה לא חלפה עד שפלור וכלבו עזבו את המקום".
באפריל 1945 הצבא האדום שחרר את מחנה שטרסהוף, אך רק כמה חודשים לאחר מכן – ברייער הגיע סוף סוף בחזרה הביתה לדברצן כשהוא כבר כמעט בן 4. "הדרך הייתה ארוכה ומייסרת, את חלקה עשינו ברגל, תנועת הרכבות הייתה איטית והעומסים הקשו על המסע, לעיתים נאלצנו לחזור לאחור ואז שוב להתקדם", הוא משחזר. "כשהגענו לבית היינו המומים לראות אותו בדיוק כפי שהשארנו אותו ביום שבו אולצנו לעזוב, גם מיטת התינוקת שלי שהייתה עשויה מנחושת עמדה במקומה".
אולם, בהמשך המשטר הקומוניסטי השתלט על הונגריה וחייו השתנו. "בליל הסדר סבא החל להקביל את אירועי יציאת מצרים לסיפור הפרטי שלנו - החל מהמעבר לגטו ומשם למחנה העבודה. הוא הזכיר את האבדות היקרות שהמשפחה ספגה, דיבר על המכות, הרעב, ההשפלות, המחלות והעבודה הקשה. כל יושבי השולחן החלו לבכות כשהם שוכחים שילד קטן יושב ביניהם ושנפש רכה כשלי לא מסוגלת להכיל את סיפורי הזוועה. הכי קשה היה לי לראות את אימי בוכה, כמו כל ילד הייתי זקוק לאמא חזקה שלא נשברת".
כשמלאו לברייער 14 שנים, הוא היה עוד יותר מבולבל וחרד מהלא נודע, נפרד מאימו והצטרף למשפחה אחרת כדי לברוח מהונגריה שסבלה מאנטישמיות. "אחרי כשעה וחצי של נסיעה, הלכתי לשירותים וראיתי את הכרטיסן פונה לעברי בשאלה שלא הייתי מוכן אליה: 'ילד, אתה בורח?'. "מבלי לחשוב עניתי לו 'כן' והוא הזהיר אותי שבתחנה הבא, המשמר הרוסי וההונגרי אמורים לעלות לרכבת ולבדוק את המסמכים של כל נוסע".
אז מה עשית באותו רגע?
"בזמן שהרכבת נוסעת אך מאיטה את קצב נסיעתה, משכתי בידית הקרון, פתחתי את הדלת וקפצתי החוצה אל הלא נודע. למזלי הרב, השכבות הרבות שלבשתי הפחיתו במעט את עוצמת החבטה. נפלתי על משטח החצץ שעליו מונחות מסילות הברזל. לא ידעתי היכן אני, החושך סבב אותי אך גם שימש לטובתי".
"חציתי כמה מסילות ודי מהר מצאתי מעין גשרון קטן שיכולתי לשהות מתחתיו עד לגמר העוצר שהיה בזמן הזה", נזכר ברייער. "תוך כדי התחלתי להסדיר את נשימותיי, הייתי עדיין תחת השוק של האירוע, הלב פעם בחוזקה, הייתי מבוהל והרגשתי אבוד בתוך העולם המסוכן שהקיף אותי".
בהמשך הוא עלה לארץ לבדו בהיותו בן 15, התגייס לצה"ל כחובש קרבי ובהמשך הקדיש את חייו לעולם החינוך, כאשר הנחלת השואה לדור העתיד ממשיכה להוות נר לרגליו גם שנים אחרי שפרש לגמלאות. "לפני כמה שנים הגעתי לעדות בכיתה ז' והקראתי להם שיר שאת חלקו כתבתי, בסוף ההרצאה ניגשה אליי אחת התלמידות, אופק בן מאיר והיא ביקשה את הדף. זמן קצר אחרי זה היא התיישבה ליד הפסנתר להלחין אותו", הוא מספר ומפעיל את הקליפ המשותף שנחתם במילים: "אולי חיי הם מתנת הגורל ואולי זה פשוט עניין של מזל".