כשיבגניה לדיגין (34) מבת ים נזכרת בבעלה מיכאל ז"ל, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות ששוטפות את פניה. דמעות של עצב ושל געגוע עמוק לבחיר ליבה שהיה לצידה במשך 20 השנים האחרונות באש ובמים, בטוב וברע. אך גם שני עשורים של מערכת יחסים שבהם חשבה שחוותה הכול לא הכינו אותה לטרגדיה הנוראה, ליום שבו יצא מיכאל לעבודה ולא שב הביתה.
"בינתיים אין חיים, אני עדיין לא מקבלת את המציאות במלואה ולא מסוגלת להתרגל לחיים בלעדיו", אומרת יבגניה בגרון חנוק ל-N12. כמעט חצי שנה חלפה ויבגניה עדיין מתקשה לעכל, להתרגל לחיים החדשים בלי מיכאל ולגדל לבד את שני ילדיהם, בני 8 ו-12, ששקועים בתוך הכאב, מאז נשבר ליבם ב-15 בנובמבר. מיכאל, שעבד באותו היום במפעל באריאל, נרצח בידי מחבל בן 18 בפיגוע באזור התעשייה - חמש שנים בלבד לאחר עלותו ארצה מרוסיה.
סיקור הפיגוע ב-N12:
- דוקר, דורס למוות - ומחוסל: מסע הרצח של המחבל
- תמיר אביחי, מיכאל לדיגין ומוטי אשכנזי נרצחו
- פיגוע משולב באזור התעשייה אריאל: שלושה בני אדם נרצחו
"הייתי בטוחה שבעלי לא שם"
"הייתי בעבודה, המנהלת שאלה אותי אם ראיתי חדשות", חוזרת יבגניה לרגעי הפיגוע. "היא אמרה שהיה פיגוע באריאל, והייתי בטוחה שבעלי לא שם אלא עובד ליד הבית בראשון לציון. אחרי זה הגיעו טלפונים מהמשטרה. הם ביקשו את הכתובת שלי ולא אמרו לי מה קרה. התחלתי לחשוד, ניסיתי להתקשר לבעלי – הוא לא ענה. אחרי זה התקשרתי לבוס שלו. הוא אמר לי שמיכאל עבד היום באריאל והובהל לבית החולים בפתח תקווה אחרי שהיה מעורב בפיגוע".
"מאוד רציתי לנסוע לפתח תקווה, והמנהלת שלי בחנות אמרה לי: 'לא, אל תיסעי לשום מקום", משחזרת יבגניה בעצב. "אחרי זה הגיעו למקום העבודה שלי אמבולנס, רב ומשטרה וסגרו את החנות – ראיתי את כל האנשים, הבנתי שקרה משהו נורא מאוד, ורק אז אמרו לי שמיכאל נרצח בפיגוע".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
תוכלי לספר מה עובר על ילדים שאיבדו את אבא בגיל כל כך צעיר?
"הילדים מקבלים את המצב הזה באופן מאוד קשה, הקטן רק הלילה התעורר ובכה. עם הגדול יש בעיה מאוד גדולה - הוא מאוד נסגר מאז שהכול קרה, לא יוצא החוצה ולא הולך לחברים. אני רואה שיש טראומה מבפנים ומאוד כואב לו. הוא לא רוצה לדבר על אבא ולא רוצה להזכיר אותו, אבל הקטן כל הזמן מדבר עליו ומביא לו מזכרות לבית הקברות. מאוד קשה להתמודד עם זה כששניהם מושכים לכיוונים שונים".
ולמרות הכאב האין-סופי, יבגניה מנסה להישאר חזקה, למצוא נקודות אור בחושך - למען שני ילדיה, שכל כך יקרים לליבה, דוד ודניאל. "חגגנו לדניאל בפברואר יום הולדת 8 והוא אף פעם לא היה מאושר ככה", היא משתפת בחצי חיוך שאחריו הגיעו דמעות. "לעומת זאת, דוד הבן הגדול היה מאוד סגור ואמר: 'איך אנחנו יכולים לחגוג כשאבא נרצח?' יש לו בר מצווה בקיץ שהוא לא רוצה לחגוג בלי אבא, קשה מאוד להסביר לו שמיכאל היה רוצה בכך ושצריך לא לוותר על זה".
"אני חושבת רק עליו"
"אני מנסה לבנות את החיים מחדש בלי בעלי ולוקחת את כל הפונקציות של ההורה על עצמי", אומרת יבגניה בכאב. "אני בכלל לא מתארת לעצמי שאפשר להיות עם מישהו אחר אחרי שהייתי עם בעלי במשך 20 שנה, מגיל 14".
על הצוואר של יבגניה תלויה טבעת מיוחדת שהיא עונדת בכל מקום ושמזכירה לה עד כמה היא אהבה את מיכאל וממשיכה לאהוב את האדם שאיננו עוד לצידה. "זו טבעת נישואים מ-2006, התחתנו כשעוד לא הייתי בת 18", היא מספרת. "אני חושבת רק עליו, אבל מאוד קשה לתאר במילים את כל האמוציות, לבטא את האושר שחווינו יחד ואת כל הכרת הטובה על השנים האלה".
מה מיכאל היה עבורך?
"החברים צחקו שהחלפנו בתפקידים בין אבא לאימא, הוא תמיד שאף להגיע כמה שיותר מוקדם הביתה ולהיות איתנו. מיכאל טיפל בילדים כשהם היו קטנים והיה מבשל את כל האוכל בבית באהבה, מרוב שהוא לא היה נותן לי להיכנס למטבח – אין לי עכשיו את המיומנות הזו. בעלי עשה המון למען הילדים כדי שיהיו מאושרים, ואני רוצה להמשיך את דרכו".
כשיבגניה שמעה בחדשות על הפיגועים האחרונים היא התמלאה בכאב והחליטה לדבר על מיכאל כדי שישמעו את קולה. "אני רוצה להשפיע למען אזרחי ישראל, צריך לשנות את המצב הזה ולעשות הכול כדי למנוע את הפיגועים הבאים. אנחנו מדינה קטנה והמספרים של הנרצחים מפלצתיים", היא מתארת במבט מתוסכל.
בזמן הריאיון יבגניה מביטה בתמונה משפחתית: נסיעה לאילת שמזכירה לה יותר מכול את הלב הענק והטהור של מיכאל ז"ל. "מכונית שעקפה אותנו במהירות גבוהה מאוד התהפכה, ומיכאל ישר עצר את הרכב כדי להושיט יד לנהג, שהיה ערבי. קיבלתי על זה תגובות שליליות, אבל הוא לא הבדיל בין דתות - תמיד סייע לכל האנשים שסביבו. "אני רוצה שהילדים שלי יהיו גאים באבא ויגדלו בצל האדם שהיה - שיהיו אדיבים כמוהו ורגישים לאחר. אם כל האנשים בעולם היו כמו בעלי, אולי היו פחות מלחמות, פחות אלימות ויותר עזרה – החיים היו נראים אחרת".
יבגניה, אלמנתו של מיכאל ז"ל, תשתתף השנה בטקס יום הזיכרון הבין-לאומי לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה מהתפוצות, אשר מקיים מדי שנה ארגון מסע, מיסודן של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. במוקד הטקס יעמוד סיפורם של חיילים בודדים, עולים חדשים, אזרחים ותיירים, שהגיעו לישראל או עלו ארצה ונפלו בעת מילוי תפקידם בצה"ל או נרצחו בפעולות איבה. עופר גוטמן, מנכ"ל ארגון מסע: "כמדי שנה אנו מעלים על נס את זכרם של מיטב בניה ובנותיה של הארץ הזו, אשר בחרו להגיע לכאן ממדינות מוצאם ולהגן על מדינת ישראל. ביום המיוחד הזה אנו מעניקים לאלפי הצעירים שמגיעים אלינו מדי שנה מהתפוצות לתוכניות התנדבות, התמחות ולימודים, הזדמנות להתחבר לישראליות ולנצור את זכרם של מי שבזכותם אנו חיים כאן".