ביום שבו נלקחה בתה הפעוטה אל מותה, באקציה בגטו ורשה, החליטה חיה אלבוים-דורמבוס לברוח מהגטו. היא חמקה מהמקום שבו ריחף עליה גזר עליה מוות, וחיה בזהות בדויה כנוצרייה בעיר הפולנית, מנסה להסתיר את זהותה האמיתית - כשהיא בסכנת חיים בלתי פוסקת. כל אותן שנים חיה מתבוננת מהצד ומתעדת בפתקים שכתבה - את האכזריות הרצחנית של הצבא הנאצי, את האנטישמיות חסרת הגבולות של האוכלוסייה, את הרג היהודים שמשתולל ברחובות וגם את הפולנים שבחרו לעזור לה, וליהודים אחרים, להסתתר למרות הסכנה לחייהם.
חיה ובעלה ישראל, שגם הוא ברח מהגטו מאוחר יותר, חיו כפולנים בעזרת מסמכים שזייפו, וכל הזמן הזה חיה, שעלתה לאחר המלחמה לארץ והייתה לסופרת, מתארת בפתקים את כל מה שעובר עליה ואת כל מה שהיא רואה. התוצאה היא מסמך נדיר ומצמרר, שבו נמהלים זה בזה תיאורי הרצח הבלתי נתפסים שהיא רואה כל הזמן לצד החיים היומיומיים - מאבק ההישרדות וההסתתרות הבלתי פוסק והרגעים האנושיים הרגילים שמאפשרים לה החיים כפולנייה. חיה אפילו ילדה בת בתקופה שבה התחזתה לפולנייה, אך התינוקת לא שרדה.
בכתביה של חיה נחשפת ההיסטוריה במלוא מערומיה המדממים. היא מתארת איך הפיצה עלונים יהודיים של המחתרת ואת המרד היהודי שפרץ בגטו ורשה ב-19 באפריל 1943. הכתיבה הייתה כנראה הכוח שאפשר לה לעמוד במרוץ החיים המטורף של החלפת הזהויות, ההתחזות והעמדת הפנים שעזרו לה לשרוד בצד "הארי", שבו "צריך לחשוש מעיניים", וזאת למרות שהכתיבה העמידה את חייה בסכנה מתמדת - שכן אם הרשימות שלה היו מתגלות, הייתה מתגלה יהדותה.
לאחר המלחמה ב-1946 נולדה לחיה ולישראל בתם רות (היום רות מרון), וכעבור שנה, עלתה המשפחה לארץ, בארץ המשיכה חיה לכתוב כסופרת יידית. זיכרונותיה ראו אור ביידיש, תחילה בסדרת כתבות שפורסמו בשנות החמישים בעיתון היידי "לעצטע נייעס", ומאוחר יותר כספר.
בשנת 1997 היא נפטרה, וכעת, שנים אחרי שיצא ביידיש, יוצא הספר בעברית. הספר "ימים בלי שם - יהודייה אמיצת לב בצד הארי של ורשה", בהוצאת הספרים של יד ושם (עורכת מדעית - ד"ר בלה גוטרמן) מספק הצצה לאחד הרגעים ההיסטוריים הקשים ביותר של העם היהודי. חיה היא גם קורבן, גם עדה וגם מי שזוכה לתעד את הזוועות ולספר עליהן כשורדת בשפה ספרותית עשירה שגורמת לא כמו להתעורר לחיים.
הספר נפתח במעין מכתב שבו סיפרה חיה לאחיה יעקב, שברח לשטחי ברית־המועצות, על בריחתה מהגטו לצד הארי וחוסר האונים הנורא שחשה כשראתה את בתה הקטנה תמרה ואת אמה לכודות במתחם הגירוש של גטו ורשה בקיץ 1942.
"בגטו גיהינום, שדה קרב איום. איש אינו יכול להעלות בדמיונו איך הגרמנים משמידים את העם שלנו. רק אתמול גזלו ממני את אמא ואת הילדה, ולי נדמה שחלפו מאז שנים"
ורשה, 15 באוגוסט 1942
יענקל יקירי,
מי יודע אם עוד נתראה. המוות אורב לי בכל רגע נתון.
אתמול יצאתי מן הגטו. אני אצל סטאך, אחיו של השכן האָרי. כבר אין לי כאן איש, חוץ מישראל (בעלה) וגם הוא עדיין בגטו כי הוא רוצה לחלץ משם את אביו ואת אחותו.
אתמול, ב־14 באוגוסט, הרגו הגרמנים את אמא ואת תמרהל'ה המתוקה. הרגו? ואולי הובילו אותן חבולות בשילוח לטרבלינקה. בכל שלוש השנים שלי בגטו כתבתי על החיים שלנו שם. הדפים כולם אצלי. גם כאן, בצד הארי, אמשיך בכך.
כשיצאתי מן הגטו ביצעו שוטרים יהודים את העסקה. הם קיבלו סכום כסף גדול, שיחדו את הז'נדרם, והרוויחו יפה בעצמם. מסחר, מסחר!
ישראל שבור ומבולבל. לא ידע אם לתת לי ללכת או לעכב אותי. קורה שכשעוברים בשער הז'נדרם יורה אחריך. אבל אני לא רציתי להישאר. היה נדמה לי כל הזמן שאתה קורא לי ומבקש: "צאי!"
בגטו גיהינום, שדה קרב איום. איש אינו יכול להעלות בדמיונו איך הגרמנים משמידים את העם שלנו. רק אתמול גזלו ממני את אמא ואת הילדה, ולי נדמה שחלפו מאז שנים.
שמע, כך זה קרה: בשבע בבוקר, בשעה שמיהרתי הביתה לאחר ליל עבודה בטֶבֶנס (מפעל גרמני למעילים צבאיים), סגרו את השער ולא נתנו לאיש לצאת. הגרמנים השתוללו ברחובות שגרנו בהם. המילה הקצרה "אקציה" הפילה עלינו אימת מוות. אחרי כל אקציה הצטמצם הגטו בכמה אלפי יהודים.
גם אתמול, כמו מדי יום ביומו בשלושת השבועות האחרונים, כיתרו הגרמנים שטח מסוים ופקדו על כל התושבים לצאת מבתיהם ולעמוד שורות־שורות. את המסתתרים מצאו וירו בהם למוות במקום. הדלתות כולן היו פתוחות. בבתים לא הייתה נפש חיה. קראתי: "אמאל'ה! תמרהל'ה! אמאל'ה!" קיוויתי שאולי הן מסתתרות. אבל קולי הדהד בחלל ונשאר תלוי בדממה הנוראה. בספל זכוכית שנותר על השולחן היה מעט תה שלא שתו עד תום. ליד הספל — חתיכת לחם ועליה סימני שיניה הקטנות של תמרהל'ה. נראה שחטפו את הילדה באמצע ארוחת הבוקר.
שם, ברחוב ניסקה, העמיסו את המשולחים בשילוח לתוך קרונות בקר. בדרך לאּומשלַגּפלָץ - הרוגים, כל כך הרבה הרוגים. רצתי, ודימיתי לי שהדרך אין לה סוף. "אמאל'ה! תמרהל'ה! הלוואי שאמצא אתכן!"
השורות צעדו אל הקרונות. מרחוק הבחנתי באימא ובילדה בזרועותיה. זיהיתי אותן בגלל המטפחת האדומה על ראשה של תמרהל'ה. אימא הבחינה בי. בוודאי הייתה בטוחה שאני באה להציל אותן. היא התגנבה מחוץ לשורה, רצה עם הילדה לכיווני. אוקראיני אחד עצר אותן, והיכה בהן בקת הרובה שלו. שמעתי צעקה איומה של הילדה. אימא נפלה והסתירה בגופה את תמרהל'ה, נכדתה היחידה. את הגוף הקטן שלה אספה תחתיה, כמו תרנגולת את אפרוחיה. רציתי לרוץ ולמות איתן, אבל שוטר יהודי שרצה להציל אותי היכה בראשי בחוזקה באלת הגומי שלו. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי הייתה הכיכר ריקה. היקרות לי מכל כבר נעלמו.
בראשי העייף והחבול התרוצצה כמו דג במים עכורים המחשבה שישראל, כשיחזור הביתה מן העבודה ולא ימצא שם איש — ימות גם הוא. כמו שיכורה, אישור העבודה בידי, גררתי את עצמי לעבר השער.
השעות נמתחו בלא רחם. הייתי נוקשה כמו מוט. סוף כל סוף שמעתי הד עמום של עשרות צועדים. ראיתי את ישראל. הראש שלו היתמר מתוך קבוצת העובדים המצופפת, ופניו היפות היו כחושות ועצובות. רק עבר וכבר הייתי לידו.
עיניו הגדולות והעצובות נעשו גדולות ומבוהלות עוד יותר, והוא תפס בזרועי ושאל מהר: "לקחו? את מי?"
"כמעט את כולם".
"תמרהל'ה?!"
"גם אותה..."
בכיו המר של ישראל פילח את רחוב קַרמֶליצקה. הוא היטלטל, רעד ונפל תחתיו, כמו עוף שחוט למחצה, חיבק את ראשי ובכה. היינו לבדנו ברחוב. לא נשמע רחש, לא נגלה סימן חיים. בית קברות שאפילו אלוהים נמלט ממנו. אין ממי לקושש עזרה. הפחד שיתק הכול. השערים השחורים והשוממים נראו כפיות פעורים של בתים הרוגים. העולם היה צר וחונק.
"ישראליק, אני רוצה שנצא היום מהגטו, איני יכולה להישאר כאן עוד".
"היום? לא", ענה בקושי. "איני יכול להפקיר ככה את אבא ואת אחותי. אם הם ניצלו אני חייב לעזור להם".
"אז אלך לבד. איני יכולה עוד, איני יכולה".
ישראל עמד בכתפיים שמוטות, ידיו תלויות כמו שרוולים ריקים, שבור ומיותם. ככה השארתי אותו אתמול, ויצאתי מן הגטו.
שלך, חיה
אפריל 1943: מרד גטו ורשה
מן הגטו הקודר מזדחלים אלינו פחד, חרדה, ציפייה למשהו רע. החומות נראות כמו מתים נפוחים שטבעו, עיוורים, מבוהלים, נקמנים.
ביום שני הקדוש, ב־19 באפריל, זה התחיל. יום של שבוע התענית לקראת ליל הפסחא. גברת שּולץ הייתה הראשונה שבאה בריצה ובפיה הידיעה שבגטו פרץ מרד. "זהו", נפנפה בידיה בהתרגשות. "גמרנו עם היהודים! יחסלו אותם אחת ושתיים! או־הו, יצטרכו לחטא טוב־טוב את הרובע היהודי לפני שיאכלסו אותו באנשים שלנו".
מיד אחריה חצה בוצ'ק בצעד מהיר את החצר וקרא: "לכו תראו איך האריה משחק עם העכבר! למרוד התחשק להם, חה־חה־חה!"
קולות פיצוץ, ירי מקלעים והדים עמומים נשמעים בלי הרף. הצעדים של עוברי האורח מהירים, נחפזים. מכל עבר צונחות מילים: "מרד, מרד יהודי!"
"מטחי הירי לא פסקו גם בלילה. מבעד לשמשות של חלון המטבח שלי ראיתי טילים עפים מתחת לשחור השמים, ותכף אחריהם נשמע קול נפץ. איש מהם שם, בגטו, אינו מצפה לנצח, הם מבקשים רק מוות בכבוד, וגם נקמה!"
ביום ראשון, 18 באפריל, כשנסעתי בדרכי חזרה מביקור אצל אבא, ראיתי מצעד של אוקראינים, לטווים וליטאים. בשיחות חרישיות ששמעתי בחשמלית אמרו שכך מתכוננים להם הגרמנים לחיסול הגטו. המושל הנס פרנק רוצה להעניק להיטלר את המתנה הזאת ליום הולדתו.
בכל מיני מקומות צצו כמו מתוך האדמה מחלקות של המשטרה. הם צעדו בפנים חשוקות, אטומות ומזרות אימה, כמו שראיתי אותם בגטו, לפני אקציית "היישוב מחדש". אני יצאתי "לחופשי", ואילו הם, שם, מאחורי החומות, הם ממתינים להשמדתם. בעיני רוחי דימיתי הפצצה על ורשה, תוהו ובוהו שיאפשר ליהודים לברוח מן הגטו. אבל בקשותיי החרישיות אינן מגיעות לאוזניו של אלוהים. השמיים שותקים.
ּבֹוצֶ'ק, זָוָג'קה, ואפילו זָלֶסקה הביאו מן העיר ידיעות שקשה להאמין להן. הם סיפרו על מאות גרמנים הרוגים, חיילים פצועים ומבוהלים, על עגלות של עזרה ראשונה שמסיעות את הפצועים הגרמנים לבתי החולים. עיניה של זָלֶסקה ברקו בשמחה של נקמה, והיא היללה את היהודים ודיברה על גבורתם.
מטחי הירי לא פסקו גם בלילה. מבעד לשמשות של חלון המטבח שלי ראיתי טילים עפים מתחת לשחור השמים, ותכף אחריהם נשמע קול נפץ. איש מהם שם, בגטו, אינו מצפה לנצח, הם מבקשים רק מוות בכבוד, וגם נקמה!
פיצוצים בוערים של רימוני יד זעקו את מחאתם האחרונה נגד העוול, הרצח והאכזריות. "נקמה!" קרא כל בקבוק תבערה שפגש טנק גרמני, נקמה על כל הקרובים, על עצמם, על כל ההשפלות, על כל הימים האיומים ועל כל הלילות, על כל הזוועות. נקמה בלא פשרות!
הקרב אבוד מראש. כל אחד מן הלוחמים יודע זאת, ולכן הגבורה של המורדים גדולה אף יותר, מרוממת וטרגית יותר! נערים בני שלוש־עשרה נלחמים כאריות. זקנים, נשים, ילדים — כולם מאוחדים ברצונם לנקום ולמות בכבוד!
על גג של בית ליד כיכר מּוָרנֹובסקי התנוססו שני דגלים: דגל פולני ודגל כחול־לבן, יהודי. המראה השפיע עליי בעוצמה כזאת שכיסיתי את פי בידי, שלא אפלוט צעקה. ברחובות האריים, לא רחוק מחומות הגטו, אפשר לראות אנשים רבים. אפילו על הגגות היה אפשר לראות פה ושם סקרנים או צופים. בעת מטח ירי מיהרו כל האנשים להסתתר בשערים. איש לא הביט עליי, כל העיניים הופנו אל הגטו.
"הכי מעניין", אמר פולני אחד שעמד לידי. "זה לעמוד ליד שער הגטו. רואים משם איך הגרמנים צועדים פנימה". כמה גויים החליטו ללכת אל שער הגטו בנָלֶווקי, ואני איתם. מטח של ירי מקלעים ניתך לא הרחק מאיתנו וקטע את המחשבות שלי. "מכאן לא רואים כלום", קבע בתוקף גוי צעיר. המשכנו בנדודינו. הגרמנים לא הפריעו לנו בדרכנו כי היו מעוניינים בתנועה של אזרחים — החיילים הגרמנים ניצלו את התנועה והתערבבו עם עוברי האורח, שעליהם לא ירו היהודים, ולכן יכולנו ללכת בלא הפרעה.
ראינו כמה גרמנים מציבים תותח קטן, ומתעסקים בו בקדחתנות. אחד הגרמנים פקד עלינו לעזוב. נראה שהם חששו ממעשה חבלה. הסתלקנו ונכנסנו לשער סמוך, והצצנו דרך הסדקים. כמה מאיתנו עלו לקומות העליונות, ונעמדו בצד ליד חלונות המסדרון. כולם דיברו בשקט, בלחישת סוד. אחד מאנשי הקבוצה צעק: "תראו, שם אצל היהודים יש אחד שיושב במרפסת עם רובה ביד!".
כולם נדחקו אל החלון. ובאמת, ראיתי דמות אדם כורע ובידו רובה. באותו הרגע קרע פיצוץ את האוויר. הבניין הזדעזע. התותח הגרמני פלט ירייה. תכף ומיד ניתך מן הגטו לעברנו מטח של כדורים ורימונים. נכנסנו לאחת הדירות ומצאנו מחסה עם דרי הבית באחד החדרים האחוריים.
כשנרגעו הקולות, הצצתי בזהירות החוצה מבעד לחלון. הרחוב היה ריק, "מת". שלושה גרמנים שכבו פשוטי איברים בתוך שלוליות של דם. התותח הקטן שלהם עמד אילם. בלא דעת הבטתי אל המרפסת שקודם היה בה היהודי, ולמרבה ההפתעה ראיתי אותו שם באותה התנוחה, הרובה בידיו. לא יכולתי להבין את מראה עיני, אבל אז הסביר מישהו שהוא ראה במשקפת שיהודים קשרו אדם מת למרפסת, כנראה בכוונה להסיח את דעתם של הגרמנים מן הפינה שממנה קל יותר לתקוף. וכך היה. היהודים ירו ויידו רימוני יד על העמדה של הגרמנים והרגו כמה מהם.
כשיצאנו מן השער ראיתי בפעם הראשונה בחיי דם גרמני. ידיו ורגליו הפשוטות של אחד הגרמנים נראו כמו צלב קרס שבור. חשבתי שיהודי ירא שמים היה מברך "שהחיינו" על אויביו ההרוגים.
בצעדים חפוזים עזבתי את רחובב בוניפָרטֶרסקה, רציתי לשוב מהר ככל האפשר אל "הבית". הגעתי לרחוב דלּוגה, אבל המעבר היה חסום. אש גדולה עלתה עד השמים: הגרמנים הציתו שלושה בתים אריים על גבול הגטו כדי שלא יפריעו במאבק נגד היהודים.
"הם לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב", אמר יּוזֶף כשחזר הביתה מהעבודה. "אין להם נשק, ומה שהם מורידים מהגרמנים ההרוגים הוא משחק ילדים לעומת התותחים של הגרמנים. אבל הם נלחמים בגבורה. לא הייתי מאמין בחיים שהיהודונים יודעים לקצור ככה! הם לא נותנים לשום טנק לצאת שלם מהגטו. היום נפלו בערך חמישים גרמנים".
בעל הבית שלי המשיך וסיפר שהגרמנים הציבו תותחים ונשק כבד על הגגות האריים, שהם יורים בלי הרף. "אבל יהיה יותר גרוע", הוסיף, "אם גם מטוסים גרמניים יצטרפו לקרבות".
"נו, נשים, תביאו לי אוכל. אני רעב כמו זאב!" קרא בעליזות ושלף בקבוק וודקה מארון המטבח. כמו סהרורית אני מסתובבת. איני מבצעת את העבודה שלי. המולת כלי נשק רבים מהדהדת בראשי.
שעות ארוכות אני מתרוצצת ברחובות. לפעמים אני מבקרת אצל הסטֹוצֶ'קאים, ושם אני פוגשת את מַגדה, את המהנדס (המהנדס לנסקי הסתיר בביתו יהודים) ועוד אנשים זרים שלֶנסקי מתלחשש איתם, מסתודד. ראיתי שני זרים כאלה מחביאים חבילות שטוחות על גופם והולכים מהר לדרכם. ראיתי גם שבאה אליו אישה גבוהה והרה וסל בידה. המהנדס לֶנסקי התעלם מן הנוכחות שלי ושל ישראל, והוציא מן התנור — שבו מסתתרים גם בני הזוג — כמה אקדחים ושלושה שקיקי קליעים. האישה שלפה מתחת לשמלתה כרית קטנה עשויה כיסים ותאים חבויים, סידרה בה את הנשק, קשרה אותה בסרטים סביב בטנה עד שהכרית נראתה עגולה. אחר כך לבשה את המעיל בלי לרכוס אותו, ואיש לא היה מעלה בדעתו שאין זה אלא היריון מלאכותי.
"יהודים כאלה, כמו האישה הזאת ואחרים כמו שם בגטו", אמר לֶנסקי במהירות, "עושים כבוד לעצמם ולנו. את היהודים האלה אני אוהב, בשבילם אני מוכן לעשות הכול, אפילו למסור את חיי, עד טיפת דמי האחרונה".
לֶנסקי הוא חידה. אומנם הוא מנסה לשכנע אותנו שהוא שונא יהודים, אך הסטֹוצֶ'קאים וכל שאר יושבי המחבוא מאשרים שהוא אוהב יהודים יותר משהוא אוהב פולנים. הוא קורן משמחה כשהוא מדבר על המרד, על הנשק שעולה בידיו להשיג אין לדעת מניין.
ביום, ולא פעם גם בלילה, מפציצים הגרמנים את הגטו בירי תותחים ונשק כבד. פולנים משוטטים כל הזמן ברחובות הגובלים בגטו, מתדיינים, מתווכחים, מדברים על פוליטיקה. יש שלועגים לגרמנים "הגיבורים" שאינם יודעים מה לעשות עם היהודים הנצורים. נדירים הפולנים שמביעים צער על גורלם המר של המורדים או מבקרים את הברבריות של הגרמנים.
בֹוצֶ'ק אמר בהערכה: "הייתי מציב אנדרטה להיטלר על הפעילות הרדיקלית שלו". מבעד לחלונות ולדלתות הסגורים פרצו פנימה שעות קשות עקובות מדם. האוויר נאנק, רעד ובכה.
אביב. יום בהיר ותכול. אני רוצה לבכות, אך אין לי פינה משלי שבה אוכל לשפוך את הכאב העצום בדמעות. גם בלילה אני מביטה על השמים הלוהבים. האם אוכל לישון עוד אי פעם? על מרפסת הרוסה למחצה ראיתי קשישה ששיער השיבה שלה פרוע. על החלוק האדום שלה פרחים שחורים גדולים. סביב למרפסת —להבות אש וענני עשן. שתי ידיים כחושות הושטו וביקשו עזרה. בצד הארי מול הבניין שלה — ז'נדרם גרמני. "בואי, יקירתי!" קרא וכיוון אל ראשה.
בית אחר. מרפסת אחרת הרוסה למחצה בקומה שלישית. אישה גבוהה וצעירה, רזה, כמו רוח רפאים, בעיצומו של ויכוח עם בנה הקטן שאינו רוצה לקפוץ. ידיים קטנות הדפו את ידיה הרפות של האם. לשונות אש אדומות, מעורבות בסלילי עשן, פרצו מן החלונות סביב. האם התכופפה אל הילד ואמרה לו משהו. היא חיבקה אותו. שני הגופים עפו מטה. ברעש ובהמולה הכללית אפילו לא נשמע הד נפילתם.
"ישוע, ישוע, רחם, גם הם בני אדם!" התפרץ לצידי קול של אישה, וראיתי אותה מכסה את עיניה בידיה. חייל גרמני, חייל פשוט מן הוורמכט, רץ מהר על פני רחוב בוניפָרטֶרסקה וצעק משהו. פתאום השליך את הרובה שלו, קרע מעליו בפראות את החולצה הצבאית וצעק, קצף מלבין על שפתיו: "ברברים! אנחנו ברברים!!!"
שני ז'נדרמים ניגשו אליו בריצה, אבל הוא לא הניח להם לקחת אותו. הם היכו אותו באכזריות, ובסופו של דבר הצליחו לגבור עליו ולקחו אותו משם מדמם ומובס. "הוא השתגע", קבעו כל האנשים ברחוב.
בכיכר קָרשינסקי מסתובבת סחרחֶֶרת לכבוד חג הפסחא. צעירות וצעירים גויים משולהבים מסתחררים וצווחים. המוזיקה מנגנת...
הריצה הבהולה לגטו לא פסקה כל השבוע. גם בחג, כשיצאו המתפללים מן הכנסיות, פנו אל עבר החומות.
"הו, כמה זהב מותך שם עכשיו באש! ישוע היקר!" קרא מישהו בקול.
"וסחורות, רהיטים, דירות, גם זה משהו!" הגיב מישהו אחר.
"היו צריכים להדביר אותם, כמו עכברים, והכל היה נשאר שלם", משך בכתפיו גוי גבוה שעמד לידי.
"השבח לְָך, האם הקדושה, מגינתנו", מלמלה אישה אחת. "שאין רוחות שעוד היו עלולות חלילה להעביר את האש אלינו".
עכשיו, לנוכח הרצח שכמותו טרם נשמע, צומחת "אסכולה" חדשה שמלמדת לשנוא, לבזוז, לרצוח. לעיתים רחוקות בלבד אפשר לפגוש הבעה של הזדהות או רחמים. אם מישהו מנגב את הדמעות, הרי זה בגלל העשן שנישא מהגטו.
כמו קללה מתחשרים העננים ומכסים את פני השמש. נסחבתי בעייפות ברחוב ולעסתי שוב ושוב את חוסר האונים שלי, את הצעקה האילמת שלי, את האמונה שאיבדתי לנצח, האמונה במצפון האדם. עיניי בערו כאילו ננעצו בהן אלפי סיכות. איני מצליחה לעצום אותן ובכל זאת הן מגששות באפלה, באפלה אין קץ. האם לעולם כבר לא יעלה השחר?
הגרמנים והפולנים שיערו שהגטו יחוסל במהירות הבזק. אך התבדו. בכל בניין שעולה באש יש יהודים שנלחמים ומתגוננים. מאחורי קירות עשן אורבים מורדים. נשים לוחמות בגבורה ובנחישות רבה יותר מגברים. הגרמנים עצמם מספרים שיש שם בחורות שיורות משני אקדחים בבת אחת. המוח של הגויים אינו יכול לתפוס שהיהודים הם גיבורים, שמי שאין בידו נשק מתנפל על האויב בסכינים, בגרזינים או במוטות ברזל.
"איזו בושה, איזו בושה", הלינה השכנה שּולץ. "מי שמע שכמה יהודים מלוכלכים יוכלו להילחם כל כך הרבה זמן והגרמנים לא יוכלו לרמוס אותם אחת ושתיים כמו תולעים? ראיתי במו עיני גרמנים פצועים והרוגים. איזו חרפה! את פולין הכניעו בכמה ימים, אבל עם הגטו הם לא יודעים מה לעשות", התרגזה.
אני נהנית לראות איך הגרמנים מדשדשים ליד החומות ואיך הם פוחדים מהיהודים. לשתי בצק על קרש האטריות ושתקתי. "את פולין הכניעו בכמה ימים", צלצלו באוזני שוב ושוב דבריה. "בכמה ימים". ואילו עם אַחַי המסכנים נלחמים כבר זמן רב כל כך, רב כל כך...
רגש השנאה מגרה את היצרים הגסים של ההמונים, והנה צצים פולנים שעוזרים בחיסול קומץ היהודים שנשארו בצד הארי. מטוסים גרמניים טסים כל הזמן מעל הגטו, ומפציצים בית אחר בית. אל תעלות הביוב הם מחדירים גז. פולנים מספרים שצעקות נוראיות עולות מתחת לרחובות. "כמו חולדות הם מתרוצצים שם ומצפצפים", צחק מיכַלצ'יק השמן, בעליה של חנות המכולת שלנו.
בערב הסתובב מול הבניין שלנו שייגעץ צעיר ובידיו לסת של יהודי. בתוך שתי שורות השיניים היו גם כמה שיני זהב. "מאה, מאה, זהב מובחר!" צעק כמו במכירה פומבית. לּוצָ'ק השכן קנה את האוצר והוסיף פרשנות: "אצל כל צורף תמצאו עכשיו הר שיני זהב. בהרבה מהשיניים משובצים יהלומים. כדאי להסתכן. זאת הזדמנות של פעם בחיים!"
עננים שחורים ואפרוריים מכסים את השמים. לילה מוגלתי נפוח בא עלינו מן הגטו, מביט בנו בעיני חורים שרופים ובשיני חומות שבורות שביניהן מתעופפים גיצים אחרונים, כמו שיני זהב בגולגולת מנותצת של יהודי.