אם במקרה יצא לכם להתארח באחד מבתי המלון של ים המלח בשנתיים האחרונות והשקפתם החוצה מן המרפסת, ייתכן ששמתם לב לסימני חיים לא אופייניים לים המוות. בליבו של הים, או ליתר דיוק בליבה של בריכה מספר חמש של מפעלי ים המלח - זו שלחופיה מצויים המלונות - שטה לה כל העת הזו בניחותא סירה ועליה שבעה אנשי צוות.

 לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

מה עושה סירה בליבו של ים המלח? זה, שכידוע, הציפה בו היא לא משימה מאתגרת במיוחד - לאן בדיוק יש לה לשוט? ובכן, היא לא ממש שטה לשום מקום. וגם "בניחותא" זו לא בדיוק הגדרה כל כך נכונה במקרה הזה. הדבר הראשון כשמרגישים כשעולים עם סיפונו של אותו כלי שיט מסתורי שאורכו מקצה לקצה עומד על 140 מטרים - יותר מאורכו של מגרש כדורגל -  הוא הוויברציות, גם אם לרוב הן חלשות מכדי להיות מובחנות. הכול כאן רועד, רעידות עדינות, אך כאלו שלא ניתן לחמוק מהן. מה שאחראי לאותן רעידות נמצא מספר מטרים מתחת לרגלינו, בתוך הקרקעית של בריכת האידוי שעומקה בקטע הזה עומד על לא יותר מכמה מטרים בודדים. זה גם הדבר הראשון שד', מנהל המשמרת על הסיפון, לוקח אותי לראות. מיד אחרי שקיבל את פני. 

ד' ממהר ללכת אל קצה הסירה. זרוע המתכת הענקית שמסתובבת שם במרץ כל העת מורמת ממקומה לכבוד הביקור הזריז וד' מציב אותנו בנקודה אסטרטגית, בכדי לחזות ברגע הנדיר. את סיבוביה כמעט תמיד מבצעת הזרוע אל תוך הים פנימה. בקצה של אותה זרוע מסתובבת נמצא מקדח, מעין כדור פלדה ועליו 48 שיני פלדה מסיביות. לאט-לאט בקצב איטי להחריד מעכלות השיניים הללו מאז אוקטובר 2020 את שכבת המלח שבקרקעית הבריכה, "קציר מלח" קוראים לזה.

 

מה שנותר מהים הוא רק השם

מתישהו בשנות השבעים התנתקו זה מזה שני אגני ים המלח - הצפוני והדרומי. מאז, האגן הדרומי, זה שבו מרוכזים בתי המלון, הוא אוסף של בריכות אידוי בשירות מפעלי ים המלח. גם בצדו השני של האגן ביתרו הירדנים את החלק שלהם לבריכות. למעשה, מה שנותר כאן מהים הוא רק השם.

בריכה מספר חמש, ביתה של סירת הקציר, היא הקריטית מבין שמונת הבריכות שבצד הישראלי. בריכה זו - הגדולה שבבריכות - משמשת לטובת סינון המים שנשאבים מים המלח - כלומר, מהאגן הצפוני - מכל כמויות המלח הגדולות שנמצאים בהם. במשך שנים משתזפים שם המים תחת השמש היוקדת שמאדה אותם ובכך גם מרכזת אותם בטרם הם עוברים הלאה בדרך אל המפעלים שמדרום לבריכה.

 

קוצרות המלח (צילום: דרור סיתהכל)
21 טון של מלח מצטברים בקרקעית כל שנה. קוצרות המלח | צילום: דרור סיתהכל

במפעלי ים המלח לא כל כך אוהבים מלח, למרבה האירוניה. למעשה המינרל שנקרא הליט, שהוא מלח הבישול שהחך שלנו מכיר כה היטב, הוא המינרל היחיד מבין שלל המינרלים שבמים הללו שלמפעלים אין כל צורך בו. וכמו שכולנו לעתים מתעצלים לרדת עם הזבל ונזכרים בו רק כשהוא מסריח, כך הלך והצטבר לו תוצר הלוואי המיותר הזה בקרקעית הבריכה עשורים שלמים ולאיש זה לא ממש הפריע. 

לפני כעשרים שנה, כשגובה שכבת המלח כבר היתמר למספר מטרים, התחילו להכיר בקיומה של בעיה. המלח המצטבר לו באיטיות בקרקעית - ההערכה של חברת ICL (כיל) היא שמדובר ב-21 טון כל שנה - מעלה באופן טבעי את גובה מפלס המים שמעליו בקצב של כמה עשרות סנטימטרים בשנה. המענה שניתן עד כה לטובת העניין היה הגבהה תמידית של הסוללות התוחמות את הבריכה, אחת לכמה שנים, בכדי שזו לא תעלה על גדותיה.

תיאורטית הייתה יכולה ICL להמשיך בנוהג הזה עוד שנים רבות. הבעיה היא שיש שם גם מלונות. אם דבר לא היה משתנה, בתוך שנים ספורות הייתה מציפה בריכה מספר חמש את כל המלונות שעל חופיה. 

 

ים המלח (צילום: משה שי , פלאש 90)
הצטברות המלח איימה להציף את אזור המלונות. עין בוקק, ים המלח | צילום: משה שי , פלאש 90
 

כמו שיט נעים בתעלות של אמסטרדם

אחרי שמסתיים הסיור המתבקש על הסיפון ד' ממלט אותנו אל הקבינה של כלי השיט הלא שגרתי הזה, ולפתע שקט מבורך. כל קיבוצניק שאי פעם עבר ליד קומביין יודע לספר שקציר היא פעולה די קולנית. בניגוד כה חריף לרעש שהזרוע הקוצרת מייצרת כל העת, כאן הכול כאילו נדם. גם השפה העברית נדמה ופינתה מקומה להולנדית, מועקת החום של ראשית ספטמבר מוחלפת במזגן נעים שכאילו משכיח את המזרח התיכון הבוער, ועוד אפשר לרגע לחשוב שאנחנו בכלל בשיט נעים בתעלות של אמסטרדם. 

הקבינה של קוצרות המלח (צילום: n12)
בחוץ לוהט, בפנים קריר. בקבינה של קוצרת המלח | צילום: n12

"אנחנו עובדים יום ארוך, בערבים כשאנחנו חוזרים לדירות אנחנו עייפים, זה לא שיש פה גם הרבה מה לעשות", משתף ד' בסדר יומם של הקוצרים. "יחד עם הנסיעות והחלפת המשמרת זה יוצא שאנחנו עובדים 14 שעות. וזה מבלי שהזכרנו אוכל ומקלחת. אנחנו עובדים וישנים ואוכלים בבית, חלק מהחבר'ה מבשלים". הם כאן צוות של 12 עובדים, כמעט כולם הולנדים. העבודה במחפר - כך מעדיפים לקרוא כאן לספק סירה, ספק דוברה הזו - מתקיימת 24/7.

"אנחנו עובדים יום ארוך, בערבים כשאנחנו חוזרים לדירות אנחנו עייפים, זה לא שיש פה גם הרבה מה לעשות. יחד עם הנסיעות והחלפת המשמרת זה יוצא שאנחנו עובדים 14 שעות"

את היום הם מחלקים לשתי משמרות של 12 שעות עבודה. שבעה עובדים במשמרת היום וארבעה בלילה. יש גם מנהל עבודה שהגיע מהולנד אף הוא. הם מגיעים לכאן לשישה שבועות מאומצים של עבודה, ואחריהם שבים הביתה לשישה שבועות נוספים. חלק מחברי הצוות עובדים כך כבר שנים רבות. את זמנם הפנוי הם מבלים בדירות ששכרו עבורם בערד. אבל כפי שאפשר להתרשם מדבריו של ד', הם רחוקים מלהתלהב ממקום מגוריהם הנוכחי. 

ים המלח (צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)
המלח הוא חידוש עבור העובדים ההולנדים. ים המלח | צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

 

"התנאים הם טובים, יש לך חדר כושר, חדר וידאו, בר", מסביר ד' את חווית החיים של בעל מקצוע שנגזר עליו לחלוק את מרחב המחיה שלו עם הקולגות חודש וחצי. "פעם אפילו בנינו בעצמנו בריכת שחיה על הסיפון של אחת האוניות. אתה חי שם שישה שבועות, אז אתה צריך לעשות משהו לעצמך". 

מה עדיף בעיניך, לחיות בסירה או לחלוק דירה עם החבר'ה? 

"אין הבדל. אבל זה תלוי איפה משכנים אותך על האוניה. פעם שלחו אותנו לישון בתוך מכולות". 

הם מגיעים לכאן לשישה שבועות מאומצים של עבודה, ואחריהם שבים הביתה לשישה שבועות נוספים. חלק מחברי הצוות עובדים כך כבר שנים רבות. את זמנם הפנוי הם מבלים בדירות ששכרו עבורם בערד

כל העובדים יחפים

בכניסה לקבינה יש להסיר נעליים. כל העובדים כאן יחפים. גם אנחנו התבקשנו להשיל את נעלינו, גם אם במקרה הזה מדובר במרחב עבודה בלבד, עבור אנשי הצוות המקום הזה הוא בכל מקרה בית, הם הרי מבלים כאן מחצית מהיממה. אך עם כל הכבוד לטעמי נימוס ואירוח, יש במקרה הזה גם סיבה פרקטית: המלח שנדבק לסוליות הנעליים מאכל כל דבר, גם את רצפת הקבינה וחלל הפנאי של עובדי הקוצרת, ופוגע בציוד.

קוצרות המלח (צילום: יח"צ כיל)
"כשאתה מסתובב על הסיפון אתה מרגיש את המלח באוויר" | צילום: יח"צ כיל

"התנאים הם טובים, יש לך חדר כושר, חדר וידאו, בר. פעם אפילו בנינו בעצמנו בריכת שחיה על הסיפון של אחת האוניות. אתה חי שם שישה שבועות, אז אתה צריך לעשות משהו לעצמך"

"אנחנו צריכים להכניס פה את האנשים כל הזמן למזגן ולוודא שהם שותים", מסביר ד'. "כל הזמן אנחנו צריכים לנקות את הסיפון מהמלח".

לצידו של ד' בשליטה על הנעשה בקבינה ומחוצה לה נמצא ו', המהנדס הראשי. ו', שפרש לכמה דקות לטובת ארוחת הצהריים, משפריץ חביבות הולנדית לכל עבר. "העיקר להיות רחוק מהמשרד", הוא אומר כשהוא מגיש לאורח כוס מים שוצפת גלים, שדואגים להזכיר שכל מה שסביבנו לא מפסיק לרעוד לרגע. 

"אתה מרגיש כאילו אתה בעריסה, אז אתה כל הזמן רוצה לישון", אומר ומדגים פרצוף של תינוק. "כשאנחנו ישנים בספינות עם כל הטלטולים הכול בסדר, אם זה מפסיק אני מתעורר, כי אם יש שקט זה סימן שמשהו לא בסדר", מדגיש כבוד המהנדס. "בימים הראשונים", הוא אומר, "צריך להתרגל מחדש לרעשים ולרעידות. אבל אז זה כבר נעשה טבע שני".

מילדות פיתח חיבה למנועים, הוא מספר, ולעבודה הזאת הגיע בעקבות המורה שלו שבעצמו היה בעבר ספן. "שמעתי את הסיפורים שלו ואמרתי לעצמי 'זה לא נשמע רע כל כך'. התחלתי בהונג קונג, אחרי זה הייתי בקוריאה, ואז הגעתי לצרפת, לבריטניה וחזרתי לפרויקט בהולנד", הוא ממשיך ומונה את היעדים בעוד ד', מנהל המשמרת, דוחק בו. יש משאבה שצריך לטפל בה. "משם המשכתי לסינגפור ואז לאינדונזיה. עבדתי גם במדינות המפרץ הפרסי, בקנדה. ממש בכל העולם".

 

קוצרות המלח (צילום: דרור סיתהכל)
עבור העובדים מדובר בגיגית משודרגת. הם רגילים לאוקיינוסים | צילום: דרור סיתהכל

זו פעם ראשונה שהוא צריך להתעסק עם מלח. זו גם הפעם הראשונה, מספרים לנו, שהם נדרשים לתפעל קוצרת חשמלית לחלוטין - תוצאה של הרגולציה בישראל שחייבה את ICL לצמצם את פליטת את הפחמן של הפרויקט. בכלל, נדמה כי עבור החבר'ה האלו, שבעי הפרויקטים, בריכה מספר חמש היא סוג של גיגית משודרגת. הם רגילים לאוקיינוסים. החברה שמעסיקה אותם מתעסקת בדרך כלל עם סלעים, לא עם גושי מלח שבקלות ניתן לפורר. 

"כשאנחנו ישנים בספינות עם כל הטלטולים הכול בסדר. אם זה מפסיק אני מתעורר - כי אם יש שקט זה סימן שמשהו לא בסדר"

כמו ו' גם א' כבר הגיע עם העבודה הזו לכל קצוות תבל. לכן הוא, בניגוד לכמה מהקולגות הצעירים יותר לא כל כך מתרגש מהחום, ומספר על הימים שבהם עבד הרבה בדרום אמריקה. "לפחות פה לא כל כך לח". הוא החשמלאי של הקוצרת ודווקא לא מגיע מהולנד אלא מצפון אירלנד. שבוע אחרי פגישתנו, הוא יחגוג את יום הולדתו ה-60.

למקצוע הזה הגיע אחרי שנים ארוכות של שירות בחיל האוויר המלכותי. "ראיתי מודעה בעיתון בבית והגשתי מועמדות. הזמינו אותי לראיון עבודה בהולנד ומאז עברו כבר 24 שנה". אבל בעוד חמש שנים הוא יצא בששון אל הפנסיה. משפחה אין לו.

אבל א' הוא יוצא הדופן. כמו רבים מבין חברי הצוות גם ו' הוא בעל משפחה. נשוי ואב לילד בן עשר שמחכה לו בבית בהאג, שבשבוע הבא סוף סוף שוב יראה את אבא. "אחרי שבועיים הוא כבר בוכה לי בטלפון. בכל פעם הוא שואל כמה עוד כמה ימים נשארו עד שאני חוזר ואנחנו סופרים יחד את הימים". אומר ו' ורץ לד' כי המשאבה לא יכולה לחכות יותר למהנדס שלה. 

ד' השותף, גרוש ואב לשניים - בני 24 ו-18 - ומזכיר שבחופשות בנות החודש וחצי בבית יש לו עבור הילדים את כל הזמן שבעולם. את בנו הבכור ניסה לפני מספר שנים להביא לעבוד איתו בעסקי החפירה. "הוא שמע ממני סיפורים ותמיד ראה את הספינה מבחוץ והתלהב, אבל ברגע שהוא נכנס פנימה, הוא התגעגע לחיים החברתיים שלו, לחברים, לכדורגל".

"הבן שלי שמע ממני סיפורים ותמיד ראה את הספינה מבחוץ והתלהב, אבל ברגע שהוא נכנס פנימה, הוא התגעגע לחיים החברתיים שלו, לחברים, לכדורגל" 

"זו לא ערימה תמימה של מלח"

עבור פעילי הסביבה מפעלי ים המלח משמשים כבר שנים ארוכות כסדין אדום. המפעלים ואנשי הסביבה נקלעים מדי כמה שנים לעימות מחודש סביב סוגיה כזו או אחרת. אך דווקא פרויקט הקציר נהנה מתמימות דעים, לכולם ברורה נחיצותו. אף צד במקרה הזה לא יבוא על סיפוקו וכולם נתלים ברע במיעוטו. אנשי הסביבה היו כמובן שמחים לראות את המפעלים פשוט נעלמים.

ים המלח (צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90)
טענות לפגיעה בסביבה. ים המלח | צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

מנגד, בחברה הממשלתית להגנת ים המלח דיברו לפני כמה שנים ברצינות על האפשרות להרוס את המלונות ולבנות אותם מחדש במיקום אחר, כדי ש-ICL יוכלו להמשיך להפעיל את הבריכות כרגיל, מבלי להידרש לקציר היקר שעלותו נאמדת ב-7 מיליארד שקלים, סכום שמושת באופן כמעט בלעדי על ICL (המדינה התחייבה להשתתף במימון הפרויקט בסכום "צנוע" של 760 מיליון שקלים בלבד).

זאת אמנם תמימות דעים נדירה, אך לא מוחלטת. הקציר עצמו אולי נהנה מתמיכה, אך השאלה מה ייעשה בכל המלח שיפונה מקרקעית הבריכה - בהיקף של 8 מיליון טון בשנה - מעורר בכל זאת עימות. ארגוני הסביבה חושדים ב-ICL שלמרות התחייבותה להוליך את המלח חזרה למקום ממנו הגיע - אל האגן הצפוני - היא תמצא דרכים לחמוק מכך.

בנוסף, מוקד החיכוך הנוכחי בין הצדדים הוא פרויקט ששמו "סדום הירוקה" - פרויקט ש-ICL מתהדרת בו לאחרונה במיוחד ושבמסגרתו היא מתכננת שדה סולרי ענק שיתפרס על פני של משטח מלח עצום ממדים שגודלו 10 קמ"ר ושיורכב כולו ממלח שיפונה במסגרת פרויקט הקציר.

 

קציר המלח מתבצע גם מהחוף באמצעות דחפורים (צילום: n12)
קציר המלח מתבצע גם מהחוף באמצעות דחפורים | צילום: n12

"הם עושים גרין-ווש, ומספרים על 'סדום הירוקה'. שם כיסוי לחיסכון כספי לעידן עופר", טוען נרי אראלי, חבר קיבוץ עין גדי ויו"ר הוועדה להגנת הסביבה במועצה האזורית תמר. "הרוח שתנשוב על חלקי המלח האלה מעלה חלקיקים נשימתית ופוגעת כך בבריאות התושבים. זו לא ערימה תמימה של מלח שאין לה שום השפעה סביבתית".

"הם עושים גרין-ווש, ומספרים על 'סדום הירוקה'. שם כיסוי לחיסכון כספי לעידן עופר. הרוח שתנשוב על חלקי המלח האלה מעלה חלקיקים נשימתית ופוגעת בבריאות התושבים"

נרי אראלי, יו"ר הוועדה להגנת הסביבה במועצה האזורית תמר

"יש שם כמה בעיות", מפרט אסף זנזורי, רכז מדיניות תכנון ומנהל תחום שימור בתי גידול בחברה להגנת הטבע. "אחת, יש בעיה נופית. כזה מתקן פוטו-וולטאי אדיר באזור ים-המלח אתה תראה אותו מכל מקום, בכל פעם שאתה נוסע לים המלח, זה יוצר מפגע משמעותי. שנית, זה קובע תוצאות בשטח. אנחנו תמיד פותרים בעיה אחת על ידי יצירה של בעיה אחרת. בוא נפתור את הבעיה של שימוש בדלקים פוסיליים, שזה נכון ומבורך, אבל ניצור בעיה אקולוגית. זה יפגע במגוון הביולוגי באזור וישפיע על המהלך של המדינה לשקם את ים המלח". 

הרי מלח של ממש

את המלח הקצור עורמים היום בערמות ענק שבולטות בנוף בצידה המזרחי של בריכה מספר חמש, סמוך לגבול עם ירדן. את הדרך לשם המלח עושה בצינור שנמתח מהקוצרת ואורכו מספר מאות מטרים. מדובר בהרי מלח של ממש, שמרוב שהייה בשמש וחשיפה לתנאי הסביבה הצבע שלו הפך מלבן לצבע אדמה.

בסיור המקדים אנשי ICL אפילו עלו על אחת הגבעות הללו ברכבם. לאור הצבע עוד אפשר לחשוב שמדובר בחול, אבל זהו מלח בישול טהור, בדיוק אותו מלח ששמים בסלט. מעל לפסגת הר המלח הגבוהה ניתן לראות את כל בריכה מספר חמש, על 80 הקמ"רים שלה (בערך כמו תל-אביב, רמת גן וגבעתיים יחד), כולל את הקוצרת שעוגנת הרחק-הרחק בקצה השני וגם את הבריכות הירדניות שניצבות ממש ממול ואת הקוצרת הירדנית שפועלת באופן דומה כבר שנים.

המלח בראש הר המלח (צילום: n12)
מרוב שהייה בשמש הצבע שלו הפך מלבן לצבע אדמה. המלח בראש הר המלח | צילום: n12

שם, בפסגה, עומד נציג ICL ומצביע על שבילי העפר שבהם, לטענתו, יעברו כבר בקרוב, מתישהו בשנתיים הקרובות, מסועים תעשייתים שעל גבי מעין מסילה יפרקו את ערימות המלח הענקיות הללו, וגם את אלו שעוד ייערמו בעתיד, ויישאו את המלח צפונה כפי שסוכם. המסוע הזה כרגע נמצא עוד בשלב המכרז, מציין נציג ICL. החשש הגדול של אנשי הסביבה, כפי שהשמיעו באוזנינו, הוא שהמסוע הזה לא יקום לעולם והם מציינים בחשש שלהקמתו אין עדיין לוחות זמנים ברורים.

"סדום הירוקה" והשדה הסולרי השנוי במחלוקת, תורמים ל-ICL לא רק תדמיתית אלא גם מאפשרים לה לעמוד ביעדי צמצום הפליטות שלהם היא מחויבת. כל המעורבים בעניין, ובעיקר אנשי הסביבה, נושאים עיניהם לשנת 2030, אז אמור להסתיים הזיכיון של מפעלי ים המלח. עד אז, הם מתריעים, ICL תצא מגדרה לשווק חזות ירוקה וידידותית.

מונופול של העם ההולנדי

הבן של ד' שבחר לא ללכת אחרי אביו שבר מסורת משפחתית בת שלושה דורות. גם אביו וגם סבו עבדו בעצמם שנים רבות כחופרים. ד' עצמו התחיל לעבוד במקצוע כבר בגיל 16. "אני מגיע מכפר שנקרא 'כפר החופרים'. אני אוהב את זה שהכול כל הזמן משתנה. אתה רואה עולם וכל פרויקט כזה הוא שונה. כאן זה אחרת, אבל בפרויקטים אחרים אנחנו צריכים להתמודד עם הים, יש גלים, רוחות וזרמים וגם בכל פרויקט יש קבוצה שונה של חברים לעבוד איתם".

 "אני מגיע מכפר שנקרא 'כפר החופרים'. אני אוהב את זה שהכול כל הזמן משתנה. אתה רואה עולם וכל פרויקט כזה הוא שונה. בפרויקטים אחרים אנחנו צריכים להתמודד עם הים, יש גלים, רוחות וזרמים"

כששואלים את ד' האם הלך כמו כל תייר לצוף בים המלח הוא מספר ששאר החבר'ה כבר ניסו את הקטע, הוא לעומת זאת מעדיף להישאר יבש. הכפר של ד' הוא לא כפר החופרים היחיד בהולנד. חברת Holland shallow seas dredging היא אחת ממספר חברות מסוגה שיצאו מהמדינה. בני העם ההולנדי מחזיקים בסוג של מונופול על התחום הייחודי הזה. הם, כידוע, כבר מאות שנים נלחמים בים המאיים על ארצם.

אחרי ששיכללו, יחד עם שכניהם מבלגיה, את הטכניקה לייבוש חלקים מהים והפיכתו ליבשה ייצאו אותה לעולם. העבודה חובקת העולם שלהם היא גם הסיבה שהחופרים בים המלח מבקשים שלא להזדהות. הם עובדים גם במדינות בהן רצוי שלא ידעו שעבדת גם בישראל.

שתיים מערימות המלח שכבר פונה (צילום: יח"צ כיל)
השאלה מה לעשות איתו. הר המלח שפונה | צילום: יח"צ כיל

 

הישראלי היחיד שהסתנן לצוות

בכל זאת, על הסיפון של הקוצרת ניתן למצוא אדם אחד שמזדהה בשמו המלא. הישראלי היחיד שהסתנן לצוות הזה הוא אדהם אבו עראר מהכפר ערערה בנגב, בן 23, שהגיע לכאן לפני שנה וחצי, קצת אחרי שהתחיל לפעול הפרויקט. אדהם, בן של קבלן עפר מצליח, מספר שהאבא שלח אותו לפרויקט הזה בכדי שילמד אנגלית ומאז הוא עובד כעוזר מכונאי. 

אדהם אבו עראר (צילום: n12)
"נכנסתי לגוגל וקראתי על הפרויקטים שלהם ונגנבתי". אדהם אבו עראר | צילום: n12

"אצלכם אומרים 'עבודה ערבית' ואצלנו הערבים אומרים 'תעבוד עבודה יהודית'. פה כבר מלמדים אותי 'עבודה הולנדית'"

אדהם אבו עראר

מה אתה הכי אוהב פה? 

"ההתנהגות של ההולנדים ממש טובה, ויש להם שכל חבל על הזמן, אין מה להגיד. כל בעיה, הם פותרים אותה על המקום. ואני גם אוהב להיות מכונאי". 

לפני שהגיע לעבוד על הקוצרת לא ממש ידע לאן הוא עומד להיכנס. "נכנסתי לגוגל וקראתי על הפרויקטים שלהם ונגנבתי". מאז שהוא כאן, משתף עוזר המכונאי מערערה, כבר התחיל לתכנן קריירה אפשרית בתחום ולהמשיך לעבוד עם החברה ההולנדית גם בפרויקטים נוספים ברחבי העולם. 

"אצלכם אומרים 'עבודה ערבית' ואצלנו הערבים אומרים 'תעבוד עבודה יהודית'. פה כבר מלמדים אותי 'עבודה הולנדית'", אומר אבו עראר. ולא רק שהאנגלית שלו השתפרה פלאים, וכך גם העברית, שגם בה התקשה. בינתיים גם הספיק ללמוד קצת הולנדית. "'גודמורכן, זה בוקר טוב. 'אסמקלק' זה ליהנות. שישה חודשים רק שמעתי את המילה הזאת ולא הבנתי מה הם רוצים. אני גם יודע ש'שאקי זה למטה' ו'כיומולך', זה ערב טוב. יש להם גם מילה 'כוטפרודמה', זה הקללה שהם אומרים כשהם עצבניים, כמו 'כוסאמק' אצלנו".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv