הוא לא הכיר מציאות אחרת חוץ מהמציאות שהוא נולד אליה. ילד קטן שנולד כתינוק פג במשקל 800 גרם, אובחן עם שיתוק מוחין (CP) ונאבק לחיות חיים כמו של כולם. כשהילדים שיחקו תופסת הוא ישב בצד והסתכל, כשהם רצו בשיעורי הספורט, הוא הביט בהם והבטיח לעצמו שלמרות המגבלה שלו הוא יתגבר עליה וילמד ללכת לבד. היום ד"ר ג'בור הלון מעכו כבר בן 30 ומרגיש שהוא סוגר מעגל. הוא כשהוא עובד כרופא מתמחה במחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי הלל יפה, תוך שהוא ומתמודד עם צליעה קטנה ברגל - הוא מסתכל על החיים שעבר בגאווה: "אין דבר כזה שהוא בלתי אפשרי בשבילי", הוא אומר. "תמיד עשיתי מה שיכולתי כדי להתגבר על המכשולים הפיזיים וגם הנפשיים".
ילד בן 5 שהראה לכולם מה הוא כוח רצון
סיבוך בזמן ההריון הביא לכך שג'בור הלון נולד כפג בשבוע ה-28 להריון. כילד עם שיתוק מוחין הוא סבל מקושי פיזי משמעותי שהתבטא בקושי בהליכה. "בלידה היה אזור במוח שלא הגיע אליו הספקת דם", הוא מסביר. "עד גיל 6 לא הצלחתי ללכת עצמאית". ואכן, עד סיום גן החובה הוא נעזר בקביים, אך כשראה את חבריו משתוללים בחצר המשחקים, הוא הבטיח לעצמו להיפטר מהקביים ולהתחיל ללכת לבד – והצליח לעשות זאת. החלטות גדולות לילד בן 5 שהראה לכולם מה הוא כוח רצון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"בהתחלה זה היה קשה", הוא אומר, "אבל הצבתי לעצמי מטרה והשגתי אותה. אמרתי לעצמי 'אני רוצה שהשנה אני אלך לבד בלי קביים' וזה מה שעשיתי. ההורים החברים והסביבה שלי היו מאוד תומכים, וזה עזר לי מאוד להיות חזק", נזכר ד"ר הלון.
אתה יכול לתאר מה עבר עליך באותן שנים?
"המגבלה הזו לא קרתה לי באמצע החיים ואז השתנו החיים שלי מן הקצה אל הקצה", מסביר ד"ר הלון, "זה היה הנורמלי שלי, ככה גדלתי ובניתי כלים להתמודד עם זה. הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא הרגשתי שאני שונה, העובדה שלמדתי בגן ובבתי ספר רגילים עזרו לי מאוד להרגיש שייך".
"אמרתי לעצמי 'אני רוצה שהשנה אני אלך לבד בלי קביים' וזה מה שעשיתי. ההורים החברים והסביבה שלי היו מאוד תומכים, וזה עזר לי מאוד להיות חזק"
ההליכה ללא קביים לא קרתה בבת אחת. כשחבריו לגן ובית הספר היסודי ניצלו את זמנם החופשי אחרי הגן למשחקים, הוא והוריו השקיעו באינספור אימונים שיקדמו אותו: רכיבה על סוסים, הידרותרפיה וטיפולים משלימים. אחרי מספר חודשים של אימונים וטיפולים הילד בן ה-5 עבר להשתמש בקב אחד ומשם הדרך להיפטר גם ממנו הייתה כבר קלה יותר.
ד"ר הלון מספר שהוא חב תודה גדולה גם למורים שלו בבית הספר שהסבירו לחבריו לכיתה על המגבלה שלו ונרמלו אותה, והוא לא זוכר קושי מיוחד בלימודים, אך בתיכון כשכל חבריו כבר למדו לרישיון הנהיגה על רכב רגיל, הוא נאלץ ללמוד נהיגה ברכב עם אביזרים מיוחדים. "זה ביאס אותי, אבל ניסיתי לראות את הצד החיובי בעניין שלפחות אני יכול לנהוג", הוא משחזר.
"אני לא מתבייש לבקש עזרה, גם בבית החולים"
את האהבה לתחום הרפואה רכש ד"ר הלון מאימו, לינה, אחות מוסמכת במקצועה. כבר בגיל 14 החליט ללמוד רפואה. הוא למד בבית החינוך "אופק" שבקיבוץ עברון ליד נהריה, במגמת רפואה - המגמה הראשונה לרפואה שנפתחה באזור הצפון. במסגרת לימודיו היה מגיע לסיורים וביקורים בבית חולים הגליל בנהריה.
"תמיד היה לי את הרפואה בתת מודע", הוא אומר. "אני חושב שזה קשור גם לכל מה שעברתי. יכול להיות שאם לא הייתה לי מגבלה, לא הייתי הולך ללמוד רפואה, זה סגירת מעגל בשבילי - כמו שהרופאים עזרו לי, אז אני רוצה לעזור לאחרים".
"כשסיימתי את בית הספר ועשיתי פסיכומטרי ולא התקבלתי לרפואה בארץ", הוא אומר ומספר שלא ויתר על חלום ילדותו: "זו הנקודה שאמרתי אני לא מוותר לעצמי ואני רוצה להיות רופא". בשלב זה החליט להירשם ללימודי רפואה ברומניה. המעבר לגור בארץ זרה לא היה קל עבורו. "אלה היו 6 השנים הכי מאתגרות בחיי", הוא מספר. "זה לא פשוט לגור לבד במדינה זרה, עם שפה זרה, להתמודד עם הקשיים היומיומיים של אחזקת בית ותוך כדי ללמוד באינטנסיביות. השנה הראשונה הייתה קשה לי במיוחד, אך כיום בדיעבד, אני חושב שהתקופה הזו חישלה אותי ונתנה לי כלים להתמודד עם החיים. אני שמח על ההזדמנות הזו".
"מבחינת המגבלה הפיזית חשבתי הרבה פעמים, אם אני אסתדר בחו"ל מבלי שתהיה לי עזרה אם אצטרך", הוא משתף, "אז ביקשתי עזרה כשהייתי צריך, לא התביישתי. עד היום לפעמים יש סיטואציות בבית החולים שבהן אני צריך עזרה וגם אז אני מבקש, אני לא מתבייש".
"תמיד היה לי את הרפואה בתת מודע. אני חושב שזה קשור גם לכל מה שעברתי. זה סגירת מעגל בשבילי - כמו שהרופאים עזרו לי, אז אני רוצה לעזור לאחרים".
"כל חיי התמודדתי עם אתגרים לא פשוטים"
לאחר שסיים את לימודי הרפואה, חזר לארץ ועבר את מבחן ההסמכה בהצלחה. הוא התחיל את הסטאז' במרכז הרפואי הלל יפה ולאחריו המשיך להתמחות במחלקה פנימית ב'. כעת הוא נמצא בשנה השנייה להתמחות וכל יום עבורו זה סוג של חלום שהתגשם. "בראיון עבודה ישר סיפרתי על המגבלה שנותרה לי, צליעה באחת הרגליים, היא גם מאוד גלויה, אז אין לי אפשרות ואני לא מעוניין להסתיר אותה. כל חבריי לעבודה יודעים".
"כל חיי התמודדתי עם אתגרים לא פשוטים", הוא אומר. "בתור ילד עברתי הרבה טיפולים - אם זה רכיבה טיפולית, ריפוי בעיסוק ועוד. לא יכולתי לרוץ ולשחק עם החברים, אבל לא ויתרתי. תמיד האמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. כל אדם - לא משנה אם יש לו מגבלה מסוימת או לא, צריך לשאוף הכי גבוה שאפשר ולהציב לעצמו מטרות עד שלבסוף יצליח להגשים אותן".
"אני מראש אומר לאנשים שיש לי מגבלה כי יש לי צליעה ברגל שאי אפשר להסתיר. אני מאוד גאה בזה וזה חלק ממי שאני", הוא אומר, "העבודה במחלקה הפנימית קשה לפעמים, אנחנו עומדים הרבה שעות על הרגלים יש פעמים שאני מתעייף, אבל כולם מתעייפים, לא רק אני. אז אני יושב, נח כמה דקות וממשיך לעבוד. חששתי מהעבודה בפנימית לפני שהתחלתי, בגלל הפן הפיזי, אבל במהלך הלימודים התנסיתי בפנימית והבנתי שאני מסוגל".
"בתור ילד עברתי הרבה טיפולים, לא יכולתי לרוץ ולשחק עם החברים, אבל לא ויתרתי. תמיד האמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון"
את ההצלחה שלו הוא זוקף גם למשפחתו ולעמיתיו ב'הלל יפה': "המשפחה שלי תמיד מלווה ומעודדת אותי בזמנים קשים. התמיכה שלהם, וגם התמיכה של העמיתים שלי בבית החולים, מחזקת ומעודדת אותי מדי יום".
"המוטו הוא לא לוותר, להמשיך לחלום ולהגשים את כל השאיפות שלי בחיים. אילולא התמיכה של כולם, לא בטוח שהייתי מגיע להיכן שאני נמצא כיום", מסכם ד"ר הלון.