כשמסתכלים על עדי וינוגרדוב מהצד, היא נראית כמו סיפור הצלחה - רק בת 20 וכבר מתכנתת עם קריירה זוהרת שחיה עמוק בתוך התעשייה הכי מדוברת, עם אהבה חדשה ועם מלאי של תוכניות לעתיד. אלא שמי שנמצא בימים אלו בטיקטוק, נחשף גם לעדי אחרת - לזו שנשברת כשנודע לה שהיא מאובחנת עם גידול במוח, דווקא בנקודה שבה נדמה היה לה שהגיעה לפסגה. אבל עדי שנפלה לתהום הכי גדולה בחייה למדה לנצל כל רגע - מבלי לתת לנסיבות לעצור אותה בדרך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"סוף סוף הצלחתי להשיג חוזה לתפקיד נחשק בהיי-טק, תפקיד שרציתי במשך המון זמן, ואז פתאום הגיעה ההודעה ששינתה את כל כללי המשחק שלי. שטלטלה את החיים שלי", היא משחזרת בריאיון למגזין N12. "חודש לפני כן עברתי בדיקת MRI בגלל אירועים רפואיים שעברתי בשירות הצבאי ואחריו, אבל הייתי אופטימית ובטוחה שהכול יהיה תקין - עד שהגיעה ההודעה מהמערכת של בית החולים", ממשיכה עדי בגרון חנוק. "'חשד לגידול מסוג גליומה בהמיספרה הימנית במוח', נכתב שם ולא הצלחתי לעכל את הבשורה".
תוכלי לתאר מה עבר עלייך באותו רגע?
"הרגשתי שזהו, כל ההתקדמות שלי נעצרה. היו לי גם ככה כמה חודשים מאוד קשים מנטלית והרגשתי שאפילו ההתקדמות הקטנה הזו כבר הולכת ונעלמת. מאוד פחדתי שאני נכנסת עכשיו לתפקיד חדש, לוקחת על עצמי אחריות ענקית ופתאום הכול הולך לקרוס לי ביד".
7 חודשים המתינה עדי לבדיקת ה-MRI ההיא, אך בתקופה הזו היא חשבה שמדובר רק בעוד אמצעי זהירות, בדיקה שבגללה היא תיאלץ לקחת חופש מהעבודה - רק כדי שיוכלו להגיד לה להמשיך בטיפול התרופתי נגד אפילפסיה שממנה היא סובלת. "האמנתי בלב שלם שהתוצאות ייצאו תקינות, שזה עוד משהו שדפוק בי - עוד פגם שאצטרך להסתיר מהסביבה כדי לשמור על התדמית האידיאלית", היא אומרת.
"אבל פה התחושה הזאת נגמרה", מכריזה עדי. "התחלתי לקרוא את התוצאות של הבדיקה שקיבלתי וראיתי את המשפט בסוף הדף, הסתכלתי עליו במשך 5 דקות ואמרתי לעצמי: 'מה?, גליומה זה סרטן המוח'. לא הצלחתי להבין שום דבר".
מה עשית מיד אחרי זה?
"הייתי בחדר שלי והתחלתי לחקור באינטרנט עד שנכנסתי להתקף חרדה. שלחתי את התוצאות לאימא שלי ואחרי כמה דקות היא דפקה לי על הדלת, חיבקה אותי ואמרה לי: 'הכול בסדר, זו המהמורה האחרונה שלך. זה הפס השחור האחרון שאת צריכה לעבור - אנחנו נעבור את זה. עכשיו יודעים מה יש לך, מה בדיוק קורה', ואני התפרקתי לחתיכות".
מצאתי את עצמי מתפרקת
ספרים מתארים מסע אל תוך הרגש, עולם שלם של תחושות וצבעים, וכך גם הספר שכתבה עדי מרגע הגילוי - "נקודת ההצלחה, נקודת השבירה והאושר שביניהן". אנחנו יושבות בבית קפה בלב תל אביב ומוצאות פינה שקטה, כזו שקשה למצוא ב"עיר ללא הפסקה" – ששונה ב-180 מעלות מהמקום שבו גדלה, מעלה אדומים. עדי מוצפת בהתרגשות שמורגשת בכל משפט שיוצא מפיה ומגלם עולם שלם ופרטי שיש לה בפנים, כפי שמעולם לא חשבה שתחשוף. "את רוצה שאקריא לך כמה קטעים מהספר?", היא מציעה ואני מהנהנת בציפייה.
"בתוך דקות ספורות מצאתי את עצמי מתפרקת בחיבוק של אימא שלי, שאומרת לי ש'הכול יהיה בסדר', בדיוק כמו בקלישאות האהובות עליי", היא מתחילה להקריא. "את המשפטים שאמרתי לאימא שלי באותה השיחה לא אשכח. 'אני רוצה שתהיי בסדר, שתעברי את זה ותהיי חזקה. בואי ניקח את כל החסכונות שלי ונטוס לטיול ארוך באירופה, תוכלי לראות כל מקום שרצית ודיברת איתי עליו. אני רק רוצה שתהיי בסדר וכשכל זה ייגמר. לא המשפט הטיפוסי שילדה בת 20 תגיד לאימא שלה, נכון?'".
@adivinogradov תיעדתי את התהליך בקהילה שלי באינסטגרם למי שרוצה לקרוא קצת יותר על ההתמודדות #בריאות #פוריו #ניתוח #אהבה ♬ Originalton - Saletherapy
ומה אימא אמרה לך?
"היא אמרה לי משפט שגרם לי לצחוק ולבכות בו זמנית - 'אני אגלח את הראש איתך, אני לפנייך. נהיה תאומות כמו בסרטים'. עמדתי מולה והתחלנו לבכות ולצחוק. אמרתי לה: 'למה שתהיי קירחת כמוני? תמשיכי בחיים שלך כרגיל'. זה משפט שנשאר איתי, היא החברה הכי טובה שלי. אני אעבור הכול בשבילה והיא תעבור הכול בשבילי, זה קשר של יותר מאימא ובת".
"תמיד הייתי הילדה של 'למה דווקא אני?' למה דווקא אני לא יכולה לצאת למסיבה? למה דווקא אני צריכה לקחת 10 כדורים ביום? ולמה דווקא אני מקבלת הודעה ב-09:00 בבוקר על זה שיש לי חשד לגידול במוח"
עדי מזכירה שוב ושוב את אימה סטלה, מחייכת בכל פעם כשהיא חושבת עליה ומרגישה קרובה אליה מתמיד, גם כאשר השתיים שלא ניתנות להפרדה – נמצאות רחוקות פיזית. "היום שבו קיבלנו את הבשורה היה אחד מהימים הקשים בחיי, אבל עדי נשארה חזקה בשבילנו", מספרת אימה סטלה.
"לראות אותה עוברת סיוט כזה בגיל כל כך צעיר זה שבר לכולנו את הלב, אבל היא המשיכה להיות חיובית והתמודדה עם המצב באופן מעורר השראה", משתפת האם, ומספיק לשמוע את קולה כדי להבין עד כמה היא אוהבת את עדי, אהבת נפש. "תאהבו את הילדים שלכם כל יום כאילו זה היום האחרון".
עדי, חשבת בלב למה זה קרה דווקא לך, למה את לא יכולה להיות בחורה רגילה?
"אמרתי את זה הרבה פעמים. תמיד הייתי הילדה של 'למה דווקא אני?', גם בצבא 'למה דווקא אני סובלת'. בתיכון 'למה דווקא אני'. גם כשגילו לי את האפילפסיה 'למה דווקא אני'. מאוד הפחיד אותי להיות פגיעה ליד אנשים אחרים, שזה יקרה לידם".
"אז למה דווקא אני? למה דווקא אני לא יכולה לצאת עם חברות שלי למסיבה? למה דווקא אני לא יכולה לצאת ולעשות את זה ואת זה ואת זה?", היא אומרת ומתאפקת שלא להזיל דמעות. "למה דווקא אני צריכה לקחת 10 כדורים ביום? ולמה דווקא אני מקבלת הודעה ב-09:00 בבוקר על זה שיש לי חשד לגידול במוח".
ובאיזו נקודה הפסקת להגיד את זה?
"ממש עכשיו. זה דווקא אני, כי אני צריכה לעבור את זה. זה מה שאני צריכה לעבור בחיים כדי להיות בסופו של דבר הבן אדם שאני ארצה להיות. אומנם אני עדיין לא יודעת מי אני אהיה בעוד שנה, שנתיים או חמש מהיום ופעם הייתי מאוד מתוכננת. מאלה שיש להם תוכנית פיננסית לחמש שנים קדימה. עכשיו אני לא יודעת מה יהיה".
כשאני מבקשת ממנה להצביע על משפט בספר שלה שמעניק לה כוחות ותקווה, עדי יודעת בדיוק מהן המילים שהיא רוצה שיחלחלו לקוראים ומפזרת אופטימיות. "'אבל הדבר שהכי הקסים אותי הוא שבתוך כל נקודת השבירה הזו לא שכחתי את נקודת ההצלחה שלי', היא יורה את המשפט הזה לאוויר ומסבירה את הכוונה. "כשהסתובבתי בבית החולים עם המקבוק, אנשים הסתכלו עליי כאילו אני איזו הזויה. אבל ידעתי שאני לא יכולה לשחרר, שאני צריכה את התרפיה הזו, שאני צריכה להרגיש כאילו הכול הולך ישר ושזה משהו שגרתי".
אז החלטת "לשים קצוץ" על מה שאחרים חושבים?
"לאנשים תמיד יהיו דעות לא משנה מה נעשה בחיים ולא משנה מי נהיה בחיים. פעם היה לי מאוד אכפת מדעות של אנשים. עכשיו את רואה אותי עם כובע, אבל אני יכולה ללכת עם התפרים שלי בחוץ ושיראו. למרות שזה קשה, דעות של אנשים זה הדבר האחרון שצריך לחשוב עליו בתקופה הזו".
"כשהסתובבתי בבית החולים עם המקבוק, אנשים הסתכלו עליי כאילו אני איזו הזויה. אבל ידעתי שאני לא יכולה לשחרר, שאני צריכה את התרפיה הזו, שאני צריכה להרגיש כאילו הכול הולך ישר ושזה משהו שגרתי"
לא היינו אמורים להכיר בכלל
בן זוגה של עדי, אלון (23), תל אביבי שעובד בעולם הסטארט-אפ נכנס לחייה בהפתעה רגע לפני שקיבלה את ההודעה המטלטלת על הגידול וזה קרה דווקא בתקופה שבה לא חשקה נפשה בזוגיות. "נקודת השבירה היא האבחון הרפואי ואלון הוא האושר", היא מפרטת בחיוך. כשאני מבקשת ממנה לספר איך הכול התחיל, היא מבקשת להקריא קטע מהספר שמבחינתה מתאר את מערכת היחסים שלהם באופן הכי מדויק ונכון. "לא היינו אמורים להכיר בכלל", היא אומרת. "הגעתי למשרדים של חברת היי-טק מובילה, שהוא עובד בה בשביל שיתוף פעולה, והוא במקרה יצא למטבח לשתות קפה בדיוק באותו הרגע שבו הייתי שם. דיברנו קצת. ממש חמש דקות. שנינו היינו צריכים לחזור לעבודה, ויצאנו מהחדר בתחושת פספוס מסוימת".
"שבוע לאחר מכן נפגשנו באירוע מקצועי", היא ממשיכה. "גם שם זה היה במקרה, לא הייתי אמורה להגיע לשם בכלל. הקשר שלנו נשמע כאילו הוא הועתק מאחד הרומנים שהייתי קוראת. הוא היה הרווק התל אביבי הטיפוסי, ואני לא חיפשתי להתקרב לאף אחד. להתאהב לא היה אפילו במחשבה הכי רחוקה של שנינו. אבל עדיין, מצאנו את עצמנו עומדים במרפסת בקומה 34 בגורד שחקים הייטקיסטי טיפוסי ומדברים על החיים עם כוס יין. מה שקרה בסוף נשמע כמו קטע מסרט סצנת הנשיקה המושלמת שכל ילדה בת 14 חולמת עליה - כל תל אביב מוצגת לפנינו ואנחנו מתרכזים רק זה בזו".
לקח זמן עד שסיפרת לו על החשד לגידול?
"התלבטתי עם עצמי במשך ימים על הדרך שבה אספר לו, הייתי בטוחה שהוא יעזוב מאוד מהר. בכל זאת, הרווק התל אביבי המושלם. מה הסיכויים שהכול ישתנה בגללי, ועוד אחרי שבועיים? ואז ברגע אחד פרקתי הכול. לא הצלחתי לשמור את הסוד הזה ממנו יותר".
"הוא היה הרווק התל אביבי הטיפוסי, ואני לא חיפשתי להתקרב לאף אחד ומה שקרה בסוף נשמע כמו קטע מסרט סצנת הנשיקה המושלמת שכל ילדה בת 14 חולמת עליה"
איך אלון הגיב כשפתחת את הלב וסיפרת לו את הדבר שכל כך פחדת שהוא יידע?
"הוא החזיק לי את הפנים ואמר לי שהוא כאן איתי, יחלים איתי ויעבור איתי הכול. הייתי פשוט בשוק. אני חושבת שזו הייתה הנקודה שבה הבנו שהתאהבנו אחד בשנייה למרות הכול. והוא היה שם בשבילי, כמו שאף אחד אחר לא היה שם בחיים".
הוא היה העוגן שלי
שבועיים לאחר שעדי בישרה לאלון שיש לה חשד לגידול במוח, הגיע הניתוח – והוא היה שם איתה. צמוד למיטת בית החולים הדסה עין-כרם ולא השאיר אותה לרגע לבד. "הוא היה איתי שם בכל דקה", היא אומרת. "ישן איתי במיטת בית החולים, החזיק לי את היד בכל רגע שבו פחדתי. הצחיק אותי גם בסיטואציה הכי קשה בחיי".
"הוא היה העוגן שלי", מתארת עדי כשהיא חושבת עליו. "ולא רק שלי, גם של אימא שלי. היא ראתה אותי מאושרת גם בתקופה שהייתה אמורה להיות הכי הרסנית ונוראית בחיי. נכנסתי לניתוח עם תקווה וחיוך על הפנים".
ומה היה הרגע הכי קשה עבורך?
"כשגילחו לי את השיער. הנקודה הכי קשה בכל הסיפור הייתה לספר את זה לאלון. בבית החולים אמרתי שכאב מנטלי מנצח כאב פיזי והשיער שלי מבחינתי מייצג את הנשיות שלי, אני מאוד אוהבת אותו – הוא יפה. כשגילחו לי את השיער, אמרו לי 'יורידו לך חלק ממש קטן' ופתאום אני רואה את כל השיער על השולחן ופרצתי בבכי".
@adivinogradov וכל אישה תבין את הכאב, אפילו שזה חלקי #ניתוח #בריאות #כאב #פוריו #נשים ♬ original sound - billss☀️
ואז אלון הגיע לבית החולים.
"אני זוכרת שאלון הגיע לבית החולים עם קופסה ענקית של קינוחים וקרואסונים ולא הסכמתי לו לראות אותי בלי הכובע. זה היה אחד הימים הקשים בחיי".
פתאום אני רואה 60 אלף צפיות
מאז עדי החליטה לתעד את עצמה ולשתף את אלפי העוקבים שלה בטיקטוק גם בנקודות השבר שלה, כדי לתת להם כוח והשראה – להראות להם שגם מהגבול הדק שבין נקודת הצלחה לנקודת שבירה אפשר לקום ולחייך. "הקשיים תמיד יגיעו, לא משנה עד כמה החיים שלכם נראים מושלמים מבחוץ. האידיאל המוחלט לא קיים", מאמינה עדי. "אתם אלו שתבחרו כיצד להתמודד עם הקשיים שלכם, והדרך שלכם יכולה להיות הפוכה לגמרי משלי".
"אני זוכרת שאלון הגיע לבית החולים עם קופסה ענקית של קינוחים וקרואסונים ולא הסכמתי לו לראות אותי בלי הכובע. זה היה אחד הימים הקשים בחיי"
מה עבר לך בראש כשהעלית את הסרטון הראשון?
"ישבתי בהפסקת צוהריים, אלון בדיוק היה בשיחת זום, אז היה לי משעמם. אמרתי: 'טוב, נעשה סרטון לטיקטוק'. העליתי אותו ואחרי זה חזרתי לעבוד. פתאום פתחתי את הטלפון בשעה 19:00 בערב ואני רואה 60 אלף צפיות ואת התגובות של האנשים. הייתי בשוק, זה ריגש אותי מאוד".
"מאז אלון לא עזב אותי לרגע", היא משתפת. "בכל רגע שהוא יכול, הוא אומר כמה יפה אני ואני לא מרגישה יפה בגלל הניתוח שעברתי לאחרונה. אבל הוא דואג להגיד לי כל שנייה ביום כמה יפה אני וכמה שהוא אוהב אותי".
כשאלון עומד לצידה של עדי, היא מביטה בו ומחבקת אותו חזק – אך את האהבה שמחברת בהם ואת תעצומות הנפש שמאפיינות אותה, לא ניתן להסביר במילים. אלא שמספיק לשמוע את עדי מדברת בפתיחות בסרטונים בטיקטוק, כדי לשאוב השראה ואופטימיות גדולה שמחלחלים עמוק ללב. "תמיד תחוו נקודת שבירה, תמיד תחוו נקודת הצלחה - אבל נסו גם למצוא את האושר שביניהן", היא מסכמת.
לספר של עדי לחצו כאן.