זה אחד הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי. זה ייגמר בסרט של נטפליקס, אתה יודע. אתה יודע שכשהזמנת אותי לצנוח איתך אז אמרנו, "רגע, הבן-אדם, סליחה, נוכל, אולי הוא עובד עלינו?" חששנו, אני מודה
"מאוד מוצדק. גם אני הייתי חושש"
זה אחד הסיפורים הכי משוגעים שאתם עומדים לשמוע - סיפור שהעיף אותנו מהפסגות הכי גבוהות של אירופה אל המקומות הכי נמוכים בישראל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אז איך לקרוא לך בכלל?
"אתה יכול לקרוא לי אליה"
למרות שנולדת יניב
"נולדתי יניב ומשם היו לי עוד המון המון שמות".
"אדם של הונאות, חותר מתחת למערכת"
אליה זמור נולד בנתניה, הבן הצעיר מבין ארבעה אחים. משפחה נורמטיבית, ערכית, כיפה סרוגה, הורים שעבדו בשירות המדינה - בורגנות קלאסית.
איפה אבא עובד?
"משרד הביטחון"
זה מה שמותר לומר. ואימא?
"גם"
בלימודים הצטיין: תלמיד מחונן במגמת מחשבים ופיזיקה. בגיל 15 החל ללמוד באוניברסיטה. בגיל 19 היה כבר עם תואר ראשון.
גאון.
"לא הייתי חושב שגאון, פשוט נורא רציתי להוכיח יכולות. אני בן-אדם שנורא נסחף אחרי תשוקות. ואני חושב שמה שהצית לי את הדימיון אז זה להיות נוכל - אדם שחותר מתחת למערכת, אדם של הונאות".
וכשזו המטרה בחיים, אליה מחפש עבודה במקום הכי מתאים לזה - מקום עם נגישות לכספים. הוא מתחיל לעבוד בחברת כרטיסי האשראי ויזה.
אתה כבר יודע מההתחלה שאתה הולך לרמות אותם?
"כן"
לגנוב להם כסף?
"כן. זה נשמע פסיכי, זה משהו שהצית לי את הדמיון - להגיע כל יום לתוך המשרד ולעבוד את העבודה הכי רגילה שיכולה להיות ובערב לחזור לתוך מעבדה נסתרת איפשהו בדרום תל אביב ולזייף, ולתכנן הונאות, ולהוציא אותן לפועל, וזה היה סוג של חיים במחתרת".
"כסף אף פעם לא עניין אותי"
איך זה התחיל?
"מדברים הכי פשוטים - להשתמש פשוט בעסקאות באינטרנט עבור הזמנה של מוצרים ולהוביל אותן לכל מיני נקודות שאי אפשר לעקוב אחריי. זה המשיך לאחר מכן בזיוף תעודות זהות, זיוף כרטיסי אשראי. וזה הפך להיות בממדים יותר ויותר גדולים. וככל שאתה מצליח להוציא לפועל עקיצה גדולה יותר אז הסיפוק הולך וגדל".
ומה אתה עושה עם הכסף?
"כסף אף פעם לא עניין אותי".
זה לא בשביל הכסף בכלל?
"אין שום קשר לכסף. זה משחק, זה הכול משחק. זה עניין של ריגוש".
וכשהריגוש הוא מה שמניע אותו הוא פשוט לא יכול לעצור, אפילו כשהוא מבין כבר שהמשטרה החלה לחקור, שזה מתקרב אליו. "אני יודע שהרכבת הזאת מתקרבת אליי, אבל אני כל כך לכוד בתוך הרגע בכל התהליך הזה, שאני לא יכול לעצור. אני לא רוצה לעצור. לא היה לי פחד. ואולי במקום מסוים, בהפוך על הפוך, אולי כן רציתי שזה יתפוצץ".
מתי הבנת שהגזמת?
"אף פעם לא הבנתי שהגזמתי. גם כשהמשטרה דפקה בדלת לא הבנתי שהגזמתי".
אז דווח בחדשות: "חשד להונאה בכרטיסי אשראי - עובד בחברת ויזה כאל חשוד שזייף תעודות זהות של לקוחות החברה, שלא לקחו את הכרטיס שלהם מהבנק". והוא משחזר: "בארבע בבוקר ניידות מקיפות את הבית והם נכנסים פנימה. ההורים שלי בשוק טוטאלי, כל המשפחה בשוק. לא מבינים מה קורה, לא מבינים איך זה הגיע לזה. הם לא ראו את זה מתקרב".
כמה לדעתך גנבת?
"כתב האישום עמד על חצי מיליון".
חצי מיליון שקל? וזה נכון?
"זה כתב האישום".
אני יכול להניח שהיה יותר. בסוף אבל, זה גם לגנוב כסף אנשים ממש
"זה נכון, אבל זו לא הדרך שראיתי את זה אז. כי אני תירצתי את זה בצורה של 'כל האנשים מבוטחים על ידי ויזה ואני רואה אותם מקבלים את הכסף חזרה אחרי שהם מתלוננים, אז מה הבעיה?'. אני חושב שאחד הרעיונות היותר גדולים שלי היה בעצם להשתלט על כל מאגר כרטיסי האשראי ולהוציא אותם לציבור".
הדרכון המזויף, ההתחזות לחולה - והבריחה
ובגלל שהוא ילד טוב נתניה, למרות החשדות החמורים, שולחים אותו רק למעצר בית אצל ההורים. גם אחרי שהורשע בהונאה, זיוף, גנבה והתחזות - הוא נשאר במעצר בית עד לגזר הדין: "לא הרגשתי שבאמת קיבלתי כאפה. אני עדיין הייתי אותו אחד שעשה את אותם מעשים ולא רואה מה הבעיה עם זה. ועדיין מנטליות של 'אני אסדר את החיים של עצמי, אני עשיתי את הבעיה הזאת? אני אפתור אותה'. ופתרתי אותה בדרך שאני יודע הכי טוב לפתור בעיות אז - שזה היה לזייף דרכון ולברוח מהארץ".
בן הטובים מדמה עצמו חולה, מפונה לבית החולים, מזייף דרכון ונמלט מהארץ. אחרי הבריחה מהארץ הוא מתחיל להסתובב באירופה: עובר בין מדינות, מחליף שמות, משתמש בדרכונים מזויפים. פושע נמלט שחי בזהות בדויה.
איך התחיל השם אליה?
"התחיל דרך אחד הדרכונים שהיו לי. באופן די מקרי אני עם השם אליה והוא תופס. בשלב מסוים אני נוחת בציריך. אני אוהב את שווייץ, אני מגלה שם את ההרים, אני מגלה שם את האלפים, אני מגלה טבע - משהו שאף פעם לא הייתי מחובר אליו - וזה כובש אותי. זה בדיוק כובש אותי, בדיוק כמו שלעשות הונאות בוויזה כבש אותי. זה נאצל: לטפס על הר זה משהו אצילי, זה גדול, זה מורכב. אני מסתכל על המונומנטים הענקיים האלה בני מיליוני שנים, שהם מתנוססים 4,000 מטר מעליי וכל מה שאני רוצה לעשות זה לטפס עליהם". ואין הר נשגב יותר מאשר המון בלאן, ההר הגבוה ביותר במערב אירופה. גובה של 4,807 מטרים. כולו צוקים וקרחונים. עוד נגיע אליו.
"ההורים הבינו שאני לא יכול להגיד"
אליה בן ה-21, עבריין מורשע שנמלט מישראל משתקע בזהות בדויה בציריך, שווייץ. הוא מכיר בת זוג, נולדת להם ילדה, חי לכאורה חיים רגילים - אבל יודע כל הזמן שמשטרת ישראל בעקבותיו. "על הנייר זה נראה הכול סטנדרטי אבל אני מבוקש בישראל", הוא נזכר. "יש בקשה לאינטרפול - אם אתם מוצאים את הבן-אדם הזה, אז תעצרו אותו. אני חי בזהות בדויה באירופה אבל דה-פקטו ביום-יום הכול נורמטיבי - אני עובד בעבודה בחברת ביטוח ואני מבלה את סופי השבוע שלי בהרים ואני התחלתי לימודים של תואר שני בציריך"
אז כמה שנים חיית בזהות בדויה?
"12 שנים"
בן-אדם מן היישוב. ובת הזוג שלך יודעת?
"כן, היא יודעת. ההורים שלי לא יודעים בדיוק איפה אני נמצא. אני דואג ליצור איתם קשר תמיד דרך מקומות יחסית מרוחקים".
והם שואלים איפה אתה
"הם לא שואלים, הם מבינים שאני לא יכול להגיד להם. אני לא רוצה לסבך את המשפחה שלי ומדי פעם אנחנו נפגשים באירופה ומעבירים שבוע ביחד והכול מסביב נהדר, הכול מסביב החיים הכי חלום שיכול להיות - אני חופשי, מאושר, בזוגיות ובעצם אני יכול לעשות הכול. אני יכול להגיע לכל מקום בעולם אבל יש מקום אחד בעולם שאני לא יכול להגיע וזה ישראל. במבנה של האישיות שלי אני לא באמת השתניתי, אני עדיין... אני אותו אחד ואני צריך לבוא ולהוכיח שגם לשם אני יכול להגיע".
אז הוא מזייף עוד דרכון. הוא מנסה דרך מעבר הגבול בירדן להיכנס לישראל. :אני נוחת בעקבה, עובר את הגבול דרך אילת ויש שם פקחית... בקרית גבול מאוד מאוד יעילה שמשהו אצלה לא מסתדר, אני עם דרכון צרפתי אבל משהו בי נראה ישראלי. היא אומרת לי: 'אתה נראה לי ישראלי, אתה צריך... אין לך דרכון ישראלי?'. אני אומר לה: 'לא, לא, אני צרפתי, מה פתאום'. והיא חריפה והיא לא קונה את זה. ואני מתעקש והיא מתעקשת וזה בסוף נגמר בזה שהיא מזמינה ניידת. מגיעה ניידת, לוקחת טביעות אצבעות ובזה זה נגמר"
אליה נשפט ל-28 חודשים בכלא. בגלל שנמלט כבר פעם אחת הוא מוגדר סג"ב, אסיר בסיכון בריחה גבוה. הוא נשלח לכלא רימונים שבו כלואים אסירים מסוכנים, אחד מבתי הכלא השמורים והקשוחים ביותר בישראל. "הייתי כאן שנתיים וחצי", הוא משחזר בביקור בכלא. "זה אחד משלושת המתקנים הכי מאובטחים בישראל. הם מיועדים לאסירים כבדים - שודים, רצח וחבר'ה כמוני. חופשות לא היו לי, זה לא משהו שמגיע לאסיר בסיכון גבוה לבריחה"
זה לא עשה לך פוביות, כל הדלתות האלו?
"אני אגיד לך מה, זו לא הדלת - זו הטריקה של הדלת. זו אחת התקופות הקשות שלי בחיים. אתה מריח את הריח? של כלא, שזה ריח של סיגריות עם הרבה הרבה חומרי ניקוי, ליזול".
זה היה החדר שלך. אתה אפילו לא מסתכל פנימה לראות מה קורה
"זה קצת כמו להסתכל לתוך איזה מין מקום חשוך בתוך עצמך". בביקור הוא מתחבק עם האסירים ומעלה זיכרונות: "היו רואים עליו שהוא לא קשור", נזכר שותפו לתא, שיושב בכלא על רצח. "גם בלימודים, בספורט שלו, היו רואים שהוא לא לכאן".
והוא נזכר: "אחד העובדים הסוציאליים הגיע יום אחד ויש מין קבוצות טיפול כאלה. הוא הגיע עם ציפור כזאת בתוך כלוב. המטפל שם את הכלוב באמצע המעגל והיה איזה משהו בפנים, בתוכי, פשוט לגמרי נפתח. התחלתי לבכות, אבל זה היה בכי תמרורים, זה היה בכי של נהרות כמו שלא בכיתי מעולם. אני לא יודע מה היה שם באותה ציפור שהייתה נמצאת בתוך כלוב שנמצא בתוך כלוב שנמצא בתוך כלוב כמו כל הדלתות האלה שעברנו כאן. אתה בא ואומר: 'היא לא צריכה להיות שם. היא לא צריכה... זה לא המקום שלה'"
וכשאתה כלוא בתא קטן בכלא, המקום היחיד שבו אפשר לראות פיסה של חופש הוא בחצר הטיולים הקטנה. דרך הסורגים האלו, אליה הביט אל השמיים וחלם לעוף כמו ציפור: "החצר זה היה המקום שהיה הכי קרוב לליבי. מה שאתה רואה כאן זה היה החופש"
כמה פעמים הקפת את החצר?
"כמה הקפות אתה יכול לעשות בשעתיים ריצה כאן?"
פשוט מאות הקפות
"זה בעצם היה המקום שיצאתי ממנו החוצה מהכלא. הדמיון כאן נודד... הייתי מספיק בכושר לצאת מכאן ושבועיים אחרי שהשתחררתי עשיתי מרתון"
אבל לא בהקפות
"עפתי כמו מטורף. המקום הזה בעצם נתן לי לתכנן איזה פרויקטים אני רוצה לעשות כאשר אני יוצא מכאן, על איזה הרים אני רוצה לטפס, על איזה קווים אלפינים אני רוצה לרכב. תוכנית אימונים לאגף שש לטיפוס הרים באלפים – המדרגות זה ההר: אתה שם תיק על הגב של 9-8 קילו, ממלא אותו טוב-טוב במים, שם אותו ומתחיל לעלות ולרדת, לעלות ולרדת, שעתיים. אתה בונה קרדיו ואתה בונה חוזק לרגליים"
שעתיים עולה ויורד את הדבר הזה? עם תיק על הגב?
"כן"
ותגיד, איך האסירים האחרים מסתכלים על המשוגע הזה שהולך, עולה ויורד מדרגות?
"דפוק אבל מה זה משנה... כולם פה דפוקים. מישהו פה נורמלי? גם בחוץ"
שאלת החצי מיליון: האם הוא מתחרט?
תיכף נחזור לסיפור החיים המטורף של אליה, אבל לפני שנרד לתהומות שאליהם הגיע - נטפס איתו לפסגה של המון בלאן. זו הליכה מסוכנת במעלה הקרחון: השביל צר מאוד, קפוא, חלקלק. כל מה שמחזיק אותנו זה כמה קוצי ברזל בנעל. משני הצדדים תהום. מעידה קטנה עלולה להסתיים כאן באסון. זה אחד הדברים הכי קיצוניים שעשיתי, ועשיתי כמה. אני מסוחרר לגמרי.
למה אנחנו רוצים את זה?
"מתי אתה מרגיש עוד כל כך חי?"
"הייק אנד פליי" קוראים לספורט הזה: טיפוס הר ואז קפיצה ממנו. זה ענף ספורט שאליה מכור אליו ועושה אותו ברחבי העולם. מטפס ואחר כך טס, לעיתים במשך ימים ארוכים של קילומטרים באוויר. גם אקסטרים, גם טבע וגם זאב בודד כמו שאליה אוהב: "זו פריוויליגיה לבחור לסבול"
זה אמור לנחם?
"זה לא אמור לנחם. זה הקרם, זה הדובדבן שבכל העניין. העובדה שאנחנו נמצאים כאן... אתה יודע, וזה לא תמיד הכי כיף שיש. אנחנו קצת מזיעים וקצת עולים וקצת מאמץ, אבל אנחנו עושים את זה מתוך בחירה, אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים לעשות ואנחנו עושים את זה כי זה הופך אותנו למי שאנחנו. זה בונה לנו את האני הפנימי, את האישיות שלנו".
אתה מתחרט על מה שעשית?
"אני לא הייתי נמצא כאן, לא כאן בכיסא הזה, אני לא הייתי חי את החיים שלי היום אם לא הייתי עושה את הדברים האלה. אז אם השאלה שלך היא 'האם אתה מתחרט שפגעת באנשים?'. כן, אני מתחרט. 'האם אתה מתחרט לאן שזה הוביל אותך היום?' - אני לא מתחרט. אני בדיוק עם אותן נטיות של רדיפה אחרי ריגושים ואדרנלין. הטריק זה פשוט לכוון את זה למקום הנכון, למקום שהופך אותך לבן-אדם יותר שלם עם עצמך, יותר בהרמוניה עם הסביבה שלו".
"אם יש משהו אחד שאפשר לקחת מהסיפור שלי שאתה יכול לצאת מהכול. לא משנה כמה נמוך וכמה שטויות עשית בחיים וכמה נזק עשית - אתה יכול לצמוח מזה, אתה יכול לקחת את המטבע הזה, להפוך אותו ולהפוך אותו למשהו שהוא ייתן לך כוח".
תחקיר: יעל יפה