זה קרה במדבר, לא רחוק מערד. הם היו אז לוחמים צעירים מלאי מוטיבציה ביחידת העילית של חיל האוויר 669. על האסון שקרה בלילה ההוא הם לא דיברו מעולם. את הכול שמרו בבטן: את האכזבה, את הכעס, את היהירות, את המראות שחוזרים בלילה - וגם את המחשבות שלהם על מי שיהפוך להיות יום אחד שר בממשלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
רק שלט קטן שנעוץ בקרקע מספר על מה שקרה כאן - אסון הכבל. כבר 30 שנה שהסודות של הצוות הזה, צוות כ"א של יחידת 669, קבורים באדמה - ורק עכשיו הם מסוגלים לפתוח את המגרה הזו שבנפשם, ויש מעט מאוד לוחמים שמדברים בכנות כזו.
"האסון הזה חיבר אותנו, בין אם אנחנו רוצים או לא - אנחנו מחוברים. זה עמוד האש שלנו, אנחנו צרובים לזה, אנחנו הצוות של אסון הכבל", מבהיר עידו יואב, שהיה אז לוחם בצוות. "לא הרגשתי כלום, תפקדתי ועשיתי מה שצריך - אבל אני חסום. עד היום", הוא מודה, וחברו לצוות ניצן וייס מבהיר: "לא דיברנו על זה אז, וגם לא דיברנו על זה מאז".
השנה הייתה 1992. צוות כ"א של יחידת החילוץ 669 התחיל את מסלול ההכשרה המפרך באחת היחידות הכי יוקרתיות בצה"ל. "המון התרגשות - כולנו באנו מבחירה", נזכר בועז קולודנר, "כולנו התאמצנו להגיע וכולנו מפחדים שיעיפו אותנו"
כשאני בא לבקו"ם ופוגש אותך, את מי אני פוגש?
"נער צעיר, מתלהב, חדור מוטיבציה ומבסוט ומתרגש ומתלהב", עונה הלוחם לשעבר זהר סלע, וניצן מספר: "אתה פוגש ילד גדול חזק שרוצה לבדוק את הגבולות שלי - מה אני יכול, מה אני מסוגל"
אתה בכלל לא רצית להגיע ל-669, נכון?
"נכון, לא ידעתי", מציין עידו. "התעסקתי במוזיקה והלכתי לבחינות ללהקה צבאית והם לא התקשרו מאז, אז התחלתי לרוץ עם שק חול בשדות, ברגבים של הקיבוץ".
בצוות הזה היו חברים גם אסי רוזנברג וגיל צוריאנו, שהפכו לחברים כבר בגיבוש ליחידה, למרות שהיו שונים מאוד. "גילי - בחור גדול, שרירי, חזק, כדורסלן, לץ", נזכר זהר. "הוא הביא גישה של 'יאללה עזבו שטויות בחיים, הכול קטן'" ועידו קורא לו: "מישהו שהיה צריך להיות בכלל בגולני ואיכשהו הסתנן". על אסי הם מספרים: "בחור מאוד שקט, מאוד מופנם, חזק. אחד כזה שאי אפשר לשבור אותו", משחזר בועז. "די רציני, צוחק בקטנות, חיוכים בקטנה כזה", וזהר מוסיף: "היה בו משהו מיוחד, זן כזה - רגוע אבל דרוך".
הם יצאו יחד למסלול קשה: "'משימת חתול' - אני חושב שהיום אפשר להשוות את זה לאיירון מן", מסביר בועז. "50 ק"מ ניווט בלילה, מגיעים לפלמחים 4 ק"מ בים, ואז יוצאים למסע 40 על 4 - 40 ק"מ, 4 אנשים על אלונקה בלי החלפות". ועידו מסביר מה עושה סחיבת האלונקה לכתפיים: "גדל לך מין שריר כזה שכל העצבים שלו מתים ואתה נהיה מין סוס כזה, אתה שם את זה והולך".
35 לוחמים התחילו את המסלול. אחרי 8 חודשים מפרכים וסבב ארוך של הדחות, הם נשארים 23. ביום חמישי הם מקבלים את סיכת היחידה עם הסמל המפורסם של החתול וכבר ביום ראשון מתחילים את השלב השני של ההכשרה - האימון הראשון עם מסוקים. ואף אחד לא הכין אותם למה שעומד לקרות.
"זה שבוע מסוק, הראשון שבו לומדים איך לחלץ עם מסוק", מסביר ניצן. "מכיוון שהמסוק לא יכול לנחות, אז אנחנו משתמשים בכבל של המסוק כדי להגיע לפצוע בלי שהמסוק צריך לנחות. זה כמו לונה פארק, זה כיף". ועידו מחדד: "זה אימון הכי בסיסי שיש, הלחם והחמאה של כל לוחם 669. להיות תלוי על כבל זה עבורו כמו ללכת על הרצפה ואתה מרגיש כאילו אתה מלך".
"היינו מפוזרים בשטח ברביעיות, מסוק היה מגיע ומרחף מעלינו", נזכר ניצן באימון, וחברו לצוות אמיר קזז מספר: "ואז אתה מתחבר לכבל, עולה פנימה לבטן המסוק ויורד בחזרה. זה כל האימון הראשון, פשוט". לפי זהר, "להיות תלוי ממסוק על כבל בכזה גובה זה מרגש, זה כיף. כן, זה מפחיד אבל זה מה שיוצר את האדרנלין".
אבל זה לא נתפס על ידי מישהו מכם כמשהו בעייתי, מסוכן?
"כלום, כלום", משיב עידו. אחרי אימון היום הם חוזרים לאותו אימון כבל, רק הפעם בלילה. אסי וגילי מצוותים יחד - והם נמצאים בשטח יחד עם זוג לוחמים נוסף. "אני זוכר באיזשהו שלב דבר שלא היה אמור להיות בתרגיל, אנחנו רואים מסוק שנוחת גבעה ליד. אבל זה לא אומר לך יותר מדי", מספר זהר. "ואז באורח פלא אחרי 22:30 בלילה בערך המסוק בא ובמקום להוריד לנו כבל הוא נחת", משחזר בועז. "אמרנו 'וואט דה פאק, מה הוא נוחת? אנחנו צריכים להעלות כבל, אנחנו ב-669, לא באנו לשחק'".
"כל המסוקים חוזרים לטייסת ופה מתחיל הדבר המוזר כי היינו 19 שחזרו לטייסת", מספר ניצן. "חסרים לנו 4 אנשים", אומר זוהר, "חניך תורן סופר שוב - חסרים 4. תקשיב - זה פאק מארץ הפאקים". ובועז נזכר: "רצתי חזרה למסוק, אמרתי 'מישהו שם ישן בטח מתחת לאיזה ספסל או משהו'. רצתי, עוד פעם 19. אני בא למפקד בדחילו ורחימו - 'תשמע יש רק 19, לא יודע איפה השאר'. אמר לי: '19 זה בסדר, שניים פה שניים שם, משהו כזה'". וזהר מסביר את התחושה: "מה יכול לקרות לנו? לא יכול לקרות לנו כלום"
ככה אתם מרגישים
"ככה אנחנו יודעים"
כי אתם חסינים?
"חסינים. לכאורה"
"ואז העירו אותנו באמצע הלילה, לא יודע... בשתיים-שלוש, זו תמונה שאצלי חקוקה מאוד חזק", אומר ניצן. "מגיע מין ג'פ"ס (ג'יפ סיור) ישן כזה של פעם, שהיה של מפקד היחידה, והוא מאיר עלינו שזה מוזר", מוסיף עידו. שם, באותו מעמד, התבררה האמת: "אמרו לנו שגילי ואסי נפלו מהכבל ושניהם נהרגו וזהו", מדגיש בועז.
ככה?
"כן"
הסבירו משהו?
"לא"
שאלו אם...?
"לא"
זוהר: "אני שומע מה שאני שומע אבל לא... זה מכווץ אותך אבל לא נתפס לך בשום מקום"
עידו: "פשוט התחלתי לצעוק ונפלתי, התחלתי לבכות"
בועז: "ואז נתנו לנו טלכרד, היה טלפון ציבורי אחד ועמדנו בתור ואמרו 'כל אחד חצי דקה' והעברנו את הטלכרד מאחד לשני והתקשרנו הביתה. אחותי ענתה ואמרתי לה 'תשמעי, עוד מעט יודיעו ברדיו ששני חיילים מחיל האוויר מתו ושתדעי שזה לא אני'"
מישהו שואל אותך איך אתה מרגיש?
עידו: "לא"
מפקדים שלכם?
עידו: "לא"
בועז: "כל השבוע הזה היה שבוע של הלוויות. הלכנו הביתה בשישי, זו השבת הכי קשה שהייתה לי בחיים. ביום ראשון בבוקר הגיע פסיכולוג, אמרתי לו שאני רק עכשיו מתחיל להיות עצוב ומתחיל להבין בכלל מה נהיה. אמרתי לו 'תשמע, זה נורא'. הוא הסתכל עליי ואמר לי 'זה יעבור לך, הזמן יעשה את שלו'. וככה זה נגמר. אני כועס על הפסיכולוג הזה שאמר לי שזה יעבור, כי הוא שקרן"
שש ועדות חקירה שונות חקרו את התאונה, ניסו להבין מה השתבש בשמי המדבר בלילה ההוא, מה קרה בדיוק לאסי וגילי. עידו מדגים על דגם של מסוק: "הם עולים עד למעלה ושם יש נקודה בעייתית - בשביל להיכנס פנימה צריך לשחרר קצת כבל. זו פעולה משותפת של הלוחמים ושל המכונאי המוטס שנמצא בפנים. מה שקרה זה ששני החבר'ה האלה לא היו מנוסים, ולמסוק בלילה קשה לרחף יציב, והם נפלו".
ניצן: "ולזה הצטרף גם שלא נסגרה הדלת של המסוק. המכונאי המוטס טרק אותה כמה פעמים והטענה היא שהוא סגר אותה על הכבל ובעצם פצע אותו"
בועז: "הכבל נקרע. כבל שמתוכנן למשקל מסוים והוא נופל במכה, קורה עליו אימפקט והאימפקט הזה קורע כבלים"
למרות שזה לא קרה אף פעם שהכבל נקרע?
"לא, גם לא מאז לדעתי"
ניצן: "גילי מת במקום ואסי עוד היה בחיים אבל הפציעה שלו הייתה כזו שאבי העורקים שלו נפרץ"
מי שהיה המפקד האחראי בשטח היה טייס המסוק, הוא היה הקצין הבכיר. לימים יהפוך הקברניט, רפי פרץ, לרב הראשי של צה"ל ולשר החינוך. ולצוות יש דברים קשים לומר על התנהלותו. עידו מסביר: "רפי פרץ מנחית את המסוק ובעצם הדילמה הגדולה מבחינה מקצועית ורפואית היא אם לזרוק פנימה למסוק אנשים ולעוף כמה שיותר מהר לבית החולים, או לחכות למסוק לכוננות מהיחידה, שזה מה שרפי פרץ החליט"
בועז: "דיברנו אחר כך עם הרופאים שהיו בכוננות והם אמרו שגם אם הוא היה נופל ככה על שולחן הניתוחים בטיפול נמרץ אי אפשר היה להציל אותו".
אבל עדיין קשה להבין למה הוא לא הלך לראות בעיניים, כשהוא המפקד
בועז: "יכול להיות"
אמיר: "זה היה מאוד קשה להציל אותם, הפציעות שלהם היו מאוד קשות אבל עדיין לא חושב שהוא ניסה. בן אדם כזה, שהוא מתעסק בחינוך והולך למשרה ציבורית... בסטנדרטים שלי זה לא הולך ככה"
עידו: "הוא לא יורד מהמסוק, שזה משהו מאוד מנוכר ומוזר בהתנהגות שלו"
אתה כועס על מישהו?
זוהר: "על מי אני אכעס? ומה זה ייתן לי? אני כואב את הכאב של המשפחות, אני כואב את הכאב של החברים שלי, אני כואב את הכאב שלי"
כמעט מיד אחרי האסון הצוות חזר להתאמן. בצבא של אז אף אחד לא שאל שאלות, והם פשוט דחפו את הכול למגירה. "כל הזמן זה מטריד אותי שזה לא טופל מספיק, שלא פתחנו את זה מספיק, אומר בועז בקומזיץ משותף. "גם לא חשבנו על זה יותר מדי, לא היה את הזמן לחשוב, לא דיברנו - זה היה נוח ככה", מסביר ניצן. עידו מצהיר: "כל אחד מאיתנו חטף כאפה", וזהר מודה: "אני שיקרתי לעצמי כל הזמן".
"היום כשאני מסתכל על זה ואני חושב על הילדים שלנו שחלקם כבר נמצאים בסיטואציה הזו וחלקם תיכף יהיו, זה נשמע לי מטורף", הוא מוסיף. "זה בסדר גמור להכחיש, להדחיק - כל עוד זה עובד זה סבבה, אני ממליץ", טוען בועז.
אבל לך זה לא עובד
"לי זה לא עובד, כבר כמה שנים"
ניצן: "זה משהו שעלה במחשבות רק בשנה האחרונה. הפוקוס שלי תמיד היה במשפחות ולא בעצמי ולא בנו, בכאב שלהם ולא שלנו"
בועז: "עכשיו בשנים האחרונות כשאנחנו מדברים על זה, זה חוזר בבומים קשים. לא רק אסי וגילי - איסוף של גופות, חייל שטיפלנו בו בחילוץ מלבנון ויום אחרי זה ראיתי בעיתון שהוא מת והרגשתי כישלון שלי בחילוץ הזה. אולי אם הייתי מדבר על זה בזמן אז לא הייתי סוחב את זה עד היום בעצימות הזאת"
עידו: "היו מבצעים שעשינו שהותירו בי שריטות אפילו עמוקות. חיש לי אירוע אחד ספציפי שככל שעוברות השנים הוא תופס, הוא גדול עליי. אני מתעורר בלילה, הינה עכשיו כשאני מדבר איתך עולות לי דמעות"
זהר: "זה לא כל כך 'איני' להגיד 'יש לי פוסט טראומה'"
יש לך?
"למה אמרתי את המשפט הזה? יש לי כאב שנוצר אז, יש לי בטוח משהו שחרט אותי. לקרוא לזה בשפה כזו או אחרת? כנראה. לא יודע. אולי גם עכשיו קשה לי להודות בזה"
השבוע חזרנו למדבר יחד, הפעם הצטרף גם ערן. הוא היה בזוג שעלה לפני אסי וגילי לאותו המסוק, הוא ראה אותם נופלים. היום הוא חי בארצות הברית, וזאת הפעם הראשונה שהוא חוזר לכאן אחרי שנים ארוכות. שם במדבר הוא צופה שוב בתמונה האחרונה: אסי וגילי, אביב וערן - רגע לפני שהכבל ייקרע.
הם שותים לחיים באותו מקום ומצהירים: "יש פה כל כך הרבה עוצמה ויופי". רוח עזה נושבת במדבר והלילה מתחיל לרדת. ממש כמו אז. חברי צוות כ"א של 669 עומדים שם, נשענים זה על זה. עכשיו הם במשימה חדשה- לגייס כסף כדי לצאת למסע של עמותת "בשביל המחר" כדי להתמודד עם מה שעברו ולדבר על הכול. סוף סוף לדבר.
בועז: "אני עכשיו מסתכל על זה לאחור ואומר למה לא יכולנו לדבר על זה קודם"? ומהצוות עונים לו: "כי הרגשנו גיבורים". והוא עונה: "אני לא מרגיש גיבור". כעת הוא מדגיש: "הוצאנו את זה מהארון. אנחנו מדברים על זה ולא מרגישים משוגעים ולא מרגישים אשמים ולא מרגישים לבד".
נגיד חתולים נופלים על הרגליים אבל מה קורה להם אחרי 30 שנה?
בועז: "עדיין נופלים על הרגליים, חלשים יותר אבל נופלים על הרגליים"
אמיר: "הרגליים נחלשות, גם הגב שלהם לא מה שהיה פעם"
זהר (צוחק): "כל אחד והיללה שלו"
תחקיר: מאי פכט
תגובת רפי פרץ לכתבה: "ועדות החקירה אמרו ברור את דברן. לעולם אלך והולך עם כאב נפילת הלוחמים".
עמותת בוגרי 669, הקרויה עמותת החתול, פצחה החודש במבצע מימון המונים "לחלץ את המחלצים" לגיוס כספים כדי לספק תמיכה נפשית ליוצאי היחידה וכדי לאפשר לצוותים לצאת למסע "בשביל המחר" בחו"ל לעיבוד החוויות והטראומות מהשירות.
לתרומות לעמותת החתול - בוגרי 669 | חשבון: 77816 בבנק הפועלים, סניף 170