מתוך המכתב ששלח משה נוסבאום לעובדי חברת החדשות ב-2 ביולי:
"שלום חברים. אני מניח שבעת האחרונה חלק מכם נשאל מה קרה לי ולמה אני מדבר לאט. אפילו אותי שאלו...
לפיכך מוצא לנכון לשתף אתכם בהערכה המסתמנת בתום שורה של בדיקות ופגישות עם רופאים מומחים. על פי הערכה זאת, אני בשלבים ראשונים של ALS - מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא
כן, זה לא נעים. משפחתי ואני מודעים להשלכות ונערכים בהתאם. לא, אין צורך למהר להיפרד, לנחם או להספיד אותי. אני עדיין חי ובועט - אולי קצת יותר לאט..."
"חייב להסביר לציבור מה קרה לי"
"מה נעשה? זה ייגמר מהר, נכון?"
הכתבה?
"הסיוט הזה היום. רוצה להגיע כבר למחר, מחר יש משחק של מכבי נתניה, זה הדבר החשוב. אני אופטימי, ואני אהפוך גם אותך לאופטימית, מבטיח לך. יהיה בסדר, נעשה את זה לאט, עם הפסקות, כי אסור לי גם לדבר הרבה"
כמה זמן שאתה צריך
"יאללה, בואו נתחיל"
עשית פעם ריאיון כזה?
"אף פעם לא עשיתי דבר כזה, לא רציתי. אני לא הסיפור"
אז זה ממש קשה לך לשבת כאן עכשיו? שהתכנסנו לדבר על משה נוסבאום?
"כן. מאוד. הסיבה העיקרית שנעתרתי והסכמתי להתמסר לידיים הפולניות שלך היא שאחרי המייל שהעברתי אליכם, למערכת. אחרי ש'יצאתי מהארון', אמרתי לעצמי שאני חייב גם איזשהו הסבר לכל אותו ציבור שהולך איתי כברת דרך ארוכה, לטוב ולרע"
מה אתה רוצה להגיד להם?
"אני מרגיש שאני חייב להסביר להם מה קרה לי ולמה אני נשמע כך"
אגב נוסי, איך לקרוא לכתבה? מה הכותרת?
"כתבה בסלואו מושן. את יודעת מה, כתבה בסלואו מוישה"
"אחרי ש'יצאתי מהארון', אמרתי לעצמי שאני חייב גם איזשהו הסבר לכל אותו ציבור שהולך איתי כברת דרך ארוכה, לטוב ולרע. אני מרגיש שאני חייב להסביר להם מה קרה לי ולמה אני נשמע כך"
אמרתי שחייבים ללכת לארכיון. אין פה קלטת שאני שולפת שאין נוסבאום. מאות פיגועים...
"אלפי"
רציחות, אנשים רעים... לא היה בוקר אחד שאמרת "נמאס לי"?
"להפך. אמרתי לעצמי, בבוקר שאני אקום ואני אראה שיש איזה אירוע שלא מדגדג לי אני אדע שזה היום... לא היה אף יום כזה". בצפייה בצילומי הארכיון הוא נזכר: "יש אולי שלושה או ארבעה דיווחים שיש לי בהם תלתלים, כי המנכ"ל הראשון אילון שליו החליט שזה לא מכובד לכתב טלוויזיה שיהיה עם תלתלים. אני סירבתי, לא הייתי מוכן לשמוע. ואז אילון שליו הלך לנשק יום הדין. הוא התקשר לנאוה. מה רע בתלתלים, תגידי?"
הכנתי לך עוד משהו. מצאנו... בסוף אנחנו עובדים פה 29 שנה. תסתכל - אחד ההישגים הגדולים שלך, במשדר רצח רבין
"פה בשידור הזה אני בעצם מפרסם בפעם הראשונה את זהותו של יגאל עמיר"
"האישה והילדים היו הראשונים ששמו לב"
אתה יודע לשים את האצבע מתי התחלת להבין שיש בעיה?
"לאט לאט, זה שם המשחק". בזמן צפייה מדיווח מספטמבר 2021 הוא מסביר: "בדיעבד אין ספק שכבר כאן אני מדבר לאט. בחוויה שלי אני פה מדבר רגיל"
מתי התחלת להבין שמשהו לא כתמול שלשום?
"כרגיל אצלי מי ששמו לב היו נאוק'ה (אשתו) והילדים. הם אלו הראשונים שאמרו לי 'אתה מדבר לאט יותר'
ומה אתה אומר להם?
"דוחה אותם בביטול. אני עצמי התחלתי להרגיש את זה קצת מאוחר יותר. איך הרגשתי? שמתי לב יותר ויותר שטקסטים לכתבה שכתבתי פעם כבר לא נכנסים לי"
"כרגיל אצלי מי ששמו לב היו נאוק'ה והילדים. הם הראשונים שאמרו לי 'אתה מדבר לאט יותר' - אני עצמי התחלתי להרגיש את זה קצת מאוחר יותר"
בדיווחים על הבריחה מכלא גלבוע, לפני שנה, זה כבר השלב שכולם שואלים מה קרה לנוסי
"זה ראש השנה, אני כבר אחרי שתי פגישות עם שני רופאים נירולוגים שאומרים 'אנחנו לא מזהים משהו חריג, יכול להיות שזה מסימני ההתבגרות – אתה כבר לא ילד'"
אתה ממשיך לעבוד כרגיל. ובמערכת?
"אני שומע יותר ויותר את עורך המהדורה באוזניה עוד לפני שאני מספיק לסיים את מה שתכננתי להגיד - 'תודה נוסי, תודה'. בשלב הזה המנכ"ל שלנו אבי וייס אומר לי בשיחה אישית שלנו 'נוסי לך תבדוק. אל תרפה'"
"אני אופטימיסט מושבע, חרדה זרה לי"
כמה רופאים ראית בתקופה הזו?
"ארבעה רופאים, חוץ מבדיקות. מביקור לביקור זה נהיה יותר בעייתי במובן שלא הצליחו לשים את האצבע"
מבחינתך בשלב הזה אתה מתחיל כבר להריץ תסריטים? ALS בכלל עבר לך במחשבה?
"בכלל לא. לחלוטין לא".
מחלת ניוון? אולי סרטן?
"כלום. לא הגענו לזה. אני אופטימיסט מושבע"
לא יכול להיות, רוב האנשים נכנסים לחרדה
"חרדה זה מושג די זר לי"
לא פחדת ממה שיכול להיות?
"לא"
אתה יודע מה קורה בזמן הזה במדינה
"מאחר ואני לא ברשתות אני רק שומע את זה מכלי שני או שלישי, או לחלופין מקבל תגובות בוואטסאפ, 'נוסי תתעלם, אל תקשיב להם, אנחנו איתך, אנשים רעים'. אין לי מושג מה קורה שם"
בשלב הזה כל מי שעובד בחברה שואלים אותו מה קורה לנוסי. אותך לא שאלו מה קרה לך?
"הבנתי שהיו לא מעט שרצו. ראיתי על הפנים שרצו לשאול וחששו. היו כאלה שבאו ושאלו, עובדתית לא היה לי מה לענות להם"
"היה ברור לי שהחיים השתנו"
מתי נופל לך האסימון?
"האסימון עצמו נופל רק אחרי שאחד הרופאים אומר לי 'שמע, לפי כל האינדיקציות היה לך איזשהו אירוע מוח'".
חוזרים אחורה לבלפור? (הפגיעה בהפגנה ביולי 2020)
"מנסים לשחזר מה היה יכול לגרום לזה. מפעיל המכת"זית משום מה כיוון אליי. הוא פגע בי מאחור ואז אני מחליק אבל לא נופל. אני מצליח לבלום. ההתנגדות הזו לזרם מים כל כך עוצמתי - אולי זה נגרם כתוצאה מזה. אני חייב להגיד לך שעכשיו הנטייה בתחום של חקר ה-ALS, היא מה שגורם למחלה לפרוץ היא טראומה פיזית"
יכול להיות שבאירוע הזה קרה משהו שעשה טריגר למחלה
"נכון"
"האסימון עצמו נופל רק אחרי שאחד הרופאים אומר לי 'שמע, לפי כל האינדיקציות היה לך איזשהו אירוע מוח'"
ואז אתה מתיישב מול הרופא ובפעם הראשונה אתה שומע את המילים: 'משה, יש לך ALS"
"אנחנו. רעייתי ואני שומעים שאני כנראה חולה ב-ALS. אני שומע את זה ואני לא מגיב בתגובה יוצאת דופן"
אבל הבנת באותו הרגע מה זה אומר?
"הבנתי. היה ברור לי שהחיים משתנים"
מה, מרגישים שמשהו נופל עליך? אין אוויר?
"תראי, הלב האיץ. זה השלב שרצים מהר סרטים, אני לא אכחיש. הסרט הראשון כמובן זה ההדרדרות עד כדי כיסא גלגלים והכול"
והסרט השני?
"עזבי. הדבר שבאותן שניות היה חשוב לי או תפס אותי יותר הוא התגובה של נאוק'ה לידי, כי ראיתי שהיא מתכווצת, אשכרה היא התכווצה. היא לא הוציאה מילה, אבל ראיתי שהיא נעשית קטנה. יצאנו מהרופא ונכנסנו לאוטו, ואז היא התפרקה. התפרקה לגמרי. יש פה איזשהו דיסוננס מטורף – מצד אחד אני שומע את האבחנה, אבל אני מרגיש בסדר גמור, אני מרגיש בריא. היא, נאוק'ה, ואחר כך הילדים והחברים, כבר הלכו ארבעה-חמישה צעדים קדימה. והתגובה הראשונה שלהם הייתה על מה שיקרה בעתיד"
ואתה לא הלכת לשם?
"אני לא הייתי שם. אני הייתי ב'טוב לי'"
איך?
"עובדה שמה שעניין אותי יותר אחרי כמה שניות זה נאוק'ה, כשהיא אומרת לי 'אני לא רוצה שייקחו מאיתנו את מה שיש לנו'"
"יש פה איזשהו דיסוננס מטורף – מצד אחד אני שומע את האבחנה, אבל אני מרגיש בסדר גמור, אני מרגיש בריא"
"עומד ומשתאה בכל פעם מחדש מההתגייסות"
באותו הלילה, אתה ישן רגיל?
"אני כן. נשבע לך דנה - אני ישן כמו תינוק. אני זוכר רק שהיא מסתובבת ומתהפכת כל הלילה לידי"
כמה זמן הסתובבת עם האבחנה הזו לעצמך?
"כמעט שבועיים, שבוע וחצי. ובזמן הזה אני ממשיך לעבוד רגיל"
אבל איך?
"לא יודע"
ואתה לא נכנס לגוגל ובודק "מה זה ALS, מה מצפה לי?"
"אני לא"
למה? אבל אתה בן אדם שאוהב אינפורמציה. הרי העבודה שלנו - אתה תמיד רוצה לדעת הכול וכמה שיותר מהר
"הדחקה כנראה. ובמקביל, כבר למוחרת 'טסק פורס' קם סביבי ולידי - שלושת הילדים ואבי שקד והם נכנסים לכל פרסום שקשור..."
יום אחרי שאתה מודיע להם
"יום אחרי שאני מודיע להם"
הם כבר עוברים למוד פעולה
"לגמרי"
היה לך ברור שהם ככה יתגייסו?
"ממש לא. אני עומד ומשתאה כל פעם מחדש. הם מנהלים את המחלה שלי". הבת ענבל אומרת במהלך ביקור הבית: "הכנתי לו פה תיקייה ורודה וגברית במיוחד"
מה זה החמ"ל הזה שהקמתם? הוא אמר שמיד הקמתם
"איך הוא אוהב את הכותרות הדרמטיות האלה. זה לא חמ"ל", היא עונה והאח ירדן מוסיף: "אל תאמיני לכל מה שאת שומעת מהתקשורת, קודם כל". הבן רועי מסביר: "הגענו עכשיו למצב שיש עולם חדש של מידע ושצריך קצת להבין טרמינולוגיה חדשה. אז אנחנו נרתמו כדי ליצור איזה מכון מחקר קטן", ואחותו ענבל מוסיפה: המחלה הזו מייצרת המון אי-ודאות. אז המעט שאתה יכול זה באמת לקרוא ולהתעמק איפה שאפשר. אבל הידע לא הופך את זה ליותר קל"
החספוס שלו יספיק הפעם? ההומור השחור?
"אם חסר, לוקחים ממנו", עונה ירדן, וענבל מוסיפה: "אנחנו בונים עליו, מה זאת אומרת". וירדן מחדד: "הוא מסתכל למציאות בעיניים. זה לא הדחקה וזה לא העלמה של דברים או הסתרה. יש לו פשוט יכולת להביא את החוסן הזה, ואת שמחת החיים והחיוניות הזו... וזה מדבק. אז הוא נותן לנו מה שהוא יכול, ומה שלא, יוצא החוצה. ואנחנו לא בורחים מזה. כי בסוף יש פה אירוע לא קל לכולנו. אבל יש לנו פלוס עצום וזה המשפחתיות". וענבל מסכמת: "אחלה צוות בנינו, החמ"ל"
מתוך המכתב של נוסבאום לעובדים:
"כדי לא 'לתקוע' את המהדורות, אופיע פחות מול מצלמה, אך עדיין אמשיך לכסות את התחום.
בינתיים הכול ממשיך כמעט כרגיל. בסה"כ חשבתי שמן הראוי לשתף אתכם.
תודה לכולכם. נוסי"
"הייתי בהלוויה של עצמי. ראיתי אותה מהצד"
מתי רגע השבירה הראשון שלך?
"כשאני מתחיל לקבל תגובות בעקבות המייל"
אני הייתי במוצאי שבת כשיצא המייל. היינו בשוק. רינה (מצליח) בכתה, לא היה לנו אוויר במייל הזה
"דנה, אני הייתי בהלוויה של עצמי. ראיתי אותה מהצד. במובן מסוים שמעתי את ההספדים, אגב גיליתי כמה מקומות שאני עוד צריך לעבוד עליהם, עשיתי לי רשימה - את לא הפולנייה היחידה גם אני פולני. למוחרת התחילה סוג של הקלה במובן של 'זהו, שחררתי את זה'"
מצד שני, בעצם כל אחד שפוגש אותך כבר לא רואה אותך, אלא רואה את המחלה
"נכון. אני כבר מנחם את אלו שבאים לנחם אותי. את מכירה 'באתי לנחם ויצאתי מנוחם'. למרות שזה נוגע ללב כל פעם מחדש האהבה שקיבלתי מהאנשים – את זה לא צפיתי". וגיא סודרי, סמנכ"ל התוכן של חדשות 12, עונה לו: "ברור, מה חשבת. אנשים עברו תהליך. חודשים הם ראו אותך ושאלו 'מה קורה לו?' אבל מה אומרים?"
"בסך הכל ההערכה היא די אחידה. אני בשלבים מאוד ראשוניים של המחלה", משיב נוסבאום, וסודרי מקשה: "איך אתה כזה קול?". "שמע, יכול להיות שזה בגלל שאני לא מרגיש שום דבר אחר חוץ מהקושי בדיבור", עונה נוסבאום. "ובגלל שאני ממשיך לעשות הכול כולל העבודה שלי שהיא בדיבור, יכול להיות שזה נותן לי דרייב לשמור על שפיות, מה שאגב אין לאלה שסובבים אותי".
"אני הייתי בהלווייה של עצמי. ראיתי אותה מהצד. במובן מסוים שמעתי את ההספדים. למוחרת התחילה סוג של הקלה במובן של 'זהו, שחררתי את זה'"
והכתבת דפנה ליאל שואלת: "אבל נוסי, לא הייתה דילמה אם לא לנצל את הזמן להיות עם המשפחה? לנסוע? זה לא מובן מאליו להישאר בעבודה". ונוסבאום מגיב: "זה לא סותר. היה ברור לי ולכל הסביבה הקרובה שככל שאני יכול אני ממשיך לעבוד. בלי העבודה אני הולך לאיבוד. סודרי עוד יצטער על זה – אני שומע אותו באוזניה - 'תודה נוסי'". בפגישה עם המפכ"ל קובי שבתאי הוא מקבל חיזוק נוסף: "קודם כל תהיה חזק, הכול מתחיל בראש" - ועונה לו: "ברור. אני לא מתכוון לוותר".
"ממשיך עד שאומרים לי די"
אם אני אומרת לך "בוא נסתכל על שידור מהשבוע האחרון" - אתה יכול או שזה קשה לך מדי?
"אין לי שום בעיה"
מעכשיו זה "אני אוכיח שאני יכול?"
"לא. עכשיו אני ממשיך כי בהחלטה - לטעמי מעוררת השראה של המנהלים שלנו - הם מסכימים לכך שאני אמשיך לשדר גם כך. ולכן אני החלטתי להרים את הכפפה הזו"
כשאתה עומד מול המיקרופון, מבחינה פיזית, זה כבר דורש ממך יותר?
"כן. אני מרגיש סוג של מאמץ"
אתה רוצה כבר לסיים?
"אני מלכתחילה מכין לעצמי דיווחים קצובים וקצרים כדי שאני לא איגרר לקטע שאני מתחיל להרגיש מחנק"
וזה מבאס אותך?
"כן, כי אני מרגיש שאני לא מספיק תמיד להגיד את כל מה שאני יודע וחושב"
זאת אומרת שאתה פתאום פוגש מגבלה
"לגמרי"
אז כשאתה רואה את זה, אתה יודע לא להסתכל על מה שהיה?
"לגמרי"
לא עובר לך בראש 'מה קרה? למה זה קרה לי? איך, מה יהיה, כמה זמן אני אוכל לדבר?'
"לגמרי לא, עבר עליי", הוא עונה ומתלונן בפני הצוות: "היא מנסה לשכנע אותי שזה צריך לקרות – ואני אומר לה לא. זה לא יקרה"
אני לא מנסה לשכנע, אני מנסה להבין, זה יכול להיראות כסוג של ניתוק
הצלם צחי ירון מתערב: "בתור בן אדם שעובד עם נוסי לאורך שנים, ברגע שקרה הדבר הזה, והבן אדם המשיך לדווח והמשיך להגיע – אני רואה בזה התעלות מעל ומעבר. לי הבן אדם הזה נותן השראה" ונוסבאום עונה בביטול: "אתם ממריאים למחוזות, לא"
אתה לא נשאר על המסך כדי לתת השראה
"לגמרי לא. אני נשאר על המסך כדי לשמור על שפיות. הגעתי להחלטה שאני ממשיך עד שאומרים לי די או עד שאני מרגיש פיזית שאני לא יכול יותר. אני לא רואה את עצמי מתעורר בבוקר ולא יודע מה לעשות".
זה מפחיד אותך
"זה מאוד מפחיד אותי. ולכן אני דוחה את הקץ שיוביל אותי למציאות הזו. היא תגיע הרי בסוף, זה ברור לי. כרגע אצלי זה לא על השולחן".
"אני נשאר על המסך כדי לשמור על שפיות. הגעתי להחלטה שאני ממשיך עד שאומרים לי די או עד שאני מרגיש פיזית שאני לא יכול יותר. אני לא רואה את עצמי מתעורר בבוקר ולא יודע מה לעשות"
"שם גם אני נשברתי. קורה, לא?"
מה זה העור של פיל הזה?
"זה העור שצימחתי מין הסתם בעקבות המראות והאירועים שנחשפתי אליהם עשרות שנים"
40 שנה של פיגועים, של אירועים מדממים, בכל הנקודות הכי קשות אתה היית – כל הניסיון של להפריד עוזר לך עכשיו?
"לגמרי. מתברר שכל השנים האלה היו תרגול לקראת הדבר האמיתי"
רק שעכשיו זה עליך
"כן, מה לעשות. נבחרתי. זה בסדר גמור"
היה רגע שבכית. אני חושבת שלפני זה בכית פעם אחת כל החיים, בלווייה של אימא שלך. חוץ מזה אף פעם. ועכשיו?
"כן. באוטו"
כשיצאתם מהרופא
"בכיתי על נאוק'ה, לא עליי. הינה, הצלחת לעשות לי לחלוחית"
למה שרק אני אבכה כל הריאיון הזה
"ראיתי אותה והבנתי שבמובן מסוים אני חייב לה כמעט את כל הקריירה שלי, והיא הולכת לשלם את המחיר הכי קשה בגלל המחלה הזו. לא אני, היא. ושם גם אני נשברתי. קורה, לא? יאללה הלאה!"
אין ספק שאתה אולד סקול, לא רק בנייר ובעט
"כן"
אתה מבין את זה שכולם כותבים לך בתגובות 'אתה בית הספר שלנו לעיתונות?
"לא. אני לא חושב על זה"
אתה מתחיל לחשוב על המורשת?
"אני לא שם. עדיין לא שם. נכנס עם אותו דרייב ועם אותו רצון"
"הבנתי שבמובן מסוים אני חייב לנאוק'ה כמעט את כל הקריירה שלי, והיא הולכת לשלם את המחיר הכי קשה בגלל המחלה הזו. לא אני, היא. ושם גם אני נשברתי. קורה, לא?"
"תחשבו שאין לי כלום"
אם היית יכול לבקש מהסביבה משהו, מה זה היה?
"תנסו להמשיך להתנהג ולהתנהל איתי בדיוק כמו לפני כמה שבועות"
כלומר תחשבו עליי ולא עליכם
"תחשבו לא עליי ולא עליכם, תחשבו רגיל, תחשבו שאין לי כלום"
כל היחס האחר הזה, של מי שכבר רואה את התסריטים שאתה בכלל לא שם, הם פוגעים בך? הם מורידים לך את האנרגיות?
"כן. כי אני מבין שזה בגלל המחלה. זה לא בגלל שאני חכם במיוחד, מוכשר במיוחד, או יפה כפי שאתה יודעת. זה הכול בגלל שהם יודעים שאני חולה במחלה סופנית. את זה אני לא אוהב, עם זה אני לא מוכן להשלים"
אתה לא משלים עם זה שפתאום אתה צריך להתהלך בעולם עם הכותרת 'חולה במחלה סופנית', גם אם זה נכון. כי גם ככה זה נורא מספיק
"לגמרי. ברור. בקשה מוגזמת? לא בטוח"
והשלמת עם המחלה הסופנית?
"חלקית בלבד. עד שאני לא ארגיש את זה באמת בגוף, אני לא אשלים עם זה"
אתה לא תשלים עם זה כי אתה אולי תנצח את זה? או כי אתה
"גם וגם. אני לא משלה את עצמי דנה. ההידרדרות תבוא. אני נלחם כדי לעכב אותה. אני כל כך נחוש להיאבק וללכת עם זה עד הסוף. אני לא אעצור. גם אם יתברר שיש עוד הידרדרות, אני ממשיך"
"ניאבק ונילחם על החיים של שנינו"
יש לך פחד ממוות?
"לא. בכלל לא"
יש משהו שמפחיד אותך עכשיו? בנקודת הזמן הזו?
"לגמרי לא"
כאבים? סבל?
"לא"
לא קם בבוקר ובודק אולי משהו כבר לא אותו דבר
"דנה, אני יודע שזה צפוי, זה לא חור שחור שנעלם מבחינתי, לא. אני פשוט לא שם. אני לא רוצה לשרוד - אני רוצה לחיות. על כל מה שמשתמע מזה. אני רוצה להמשיך לעשות דברים שעשיתי עד היום, ואני רוצה לעשות עוד דברים שתכננו, נאוק'ה ואני. וכל עוד אני אוכל אני אלחם ואעשה הכול כדי לממש את ההחלטה הזו המשותפת של שנינו"
"היא אמרה לי ובצדק: 'אנחנו ניאבק ונילחם על החיים של שנינו. על כל מה שבנינו. ובסוף, יכול להיות שננצח'. אני ריאלי, דנה, במחלה הזו נכון להיום אין תרופה שמרפאת את המחלה, ואין תרופה שבולמת אותה. אפשר לעכב. לזה אני נרתמתי כל כולי. הגענו לשניים מהמומחים המובילים בעולם – שתי נשים, פרופסוריות. הן אלו שמטפלות בי. אני מתמסר טוטלית לכל מה שהן אומרות"
ובכל זאת, איך אתה פורק את המשא הזה?
"הולך למשחק של מכבי נתניה. נוסע עם נאוק'ה - כל דבר, רק לא לעסוק בזה. היא ואני עוד צריכים ללדת כמה נכדים. יש לנו יעד מאוד ברור ואנחנו עוד נגשים אותו, שנינו. חד משמעית"
איך נסיים את הריאיון?
"נקום, ניתן נשיקה ואני אגיד לך: 'את רואה, זה לא כאב'. היה קשה? לא. היה עצוב? לא"
קצת
"לא. אמרנו שזה לא חבצלת ולא ראיון פרידה. שמנו את הדברים על השולחן, השתדלתי לא להתחמק משום דבר, מתוך מחשבה שהציבור צריך לדעת, זהו"
אני אוהבת אותך, נוסי
"יהיה בסדר דנה, אל תדאגי"