לכאורה אין תמונה יותר ישראלית מילואימניק חוזר הביתה אחרי שבועיים וחצי בצבא, הנעליים המאובקות, זיפי הזקן השיער שזקוק לתספורת, החיבוק של האישה והילדים. אורי חוזר הביתה אחרי שבועיים במילואים. הוא בן 35 עובד בהיי-טק, גר בכפר סבא עם יערה ושלושת ילדיהם. כשהוא נכנס הביתה הוא מחבק את הילדים, מנשק את יערה ומרים את התינוק. "איך גדלת, אתה כבר יושב?", הוא שואל.
עכשיו נלך שבועיים אחורה. אנחנו פוגשים את אורי במוצב הל"ה על גבול קו התפר. אורי הוא שריונר, אבל כדי לתגבר את הפרצות בגדר ההפרדה הוא והחברים שלו עושים עכשיו קו – לשמור שמחבלים לא יעברו את הגדר.
"אני רואה בזה זכות, גאווה גדולה, במיוחד שאין הרבה כמונו שבאים ורוצים לתת, ורוצים לתרום בזמן שאתה רואה את כולם מסביבך מנסים להתחמק - לדעתי מסיבות אנוכיות", הוא אומר. "אני השארתי בבית אישה חולה, ילד בן 7 חודשים עם חום וילדה בת 5 - ולמרות הכול אני פה, ונותן את השבועיים ברצף באמת כי יש לזה סיבה, לא סתם קראו לנו".
אז מה זה עושה לכם לראות את המתחמקים?
"אותי זה מרגיז, במיוחד אנשים שאני מחזיק מהם אנשים טובים, שגם היו בקרבי ונתנו את ה-3 שנים ופתאום מתחילים לחשוב על עצמם".
זה קרה לך עם חברים ממש?
"כן"
ויכוחים?
"כן, חד משמעית".
ומה הם אומרים לך?
"שאני פראייר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לא פראייר, אבל בהחלט דור הולך ונעלם. בשנת 2022 רק אחוז אחד מאזרחי מדינת ישראל הוא משרת פעיל במילואים. אחוז אחד. לפחות בכל הנוגע למילואים צה"ל הוא כבר לא צבא העם, יותר אחד העם.
"למה אתה צריך את זה?"
בניהו בולוטין ודני זרקו מפטרלים לאורך הגדר. זרקו בן 43 כבר יכול היה להשתחרר אבל עדיין מתייצב. אנחנו מסיירים יחד ליד הגדר.
היו פה לא מעט אירועים לא? זה כפר שיצאו ממנו לא מעט רוצחים.
בניהו: "נכון, כפר חמאסי".
זרקו, כמה אנשים מהחברים שלך עושים מילואים?
"רובם לא".
ומה התגובות שאתה מקבל בדרך כלל?
"למה אתה צריך את זה? השביל מה זה טוב? אתה בן 43 זה לא מספיק? אין אחרים שיעשו את זה במקומך? מה יוצא לך מזה? העסק לא נדפק? אך אישתך מסכימה? כל האמירות שאנשים יגידו על הנושא הזה".
בניהו: "זה יציאה משגרה מסוימת, אבל החוויה עצמה היא חוויה טובה".
זרקו, אבל הכל משתנה פה, החברה השתנתה, הישראליות השתנתה, ורק אתה נתקעת במילואים.
"נכון. ואשתי כל הזמן שואלת אותי 'נו עד מתי?' והתשובה היא כל עוד צריך. וכל עוד אני יכול".
"אשתי כל הזמן שואלת אותי 'נו עד מתי?' והתשובה היא כל עוד צריך. וכל עוד אני יכול"
דני זרקו, מילואימניק
אבל אתה כבר לא אותו בן אדם שהיית בגיל 18, היו לך קצת יותר שערות מתחת לכובע?
ככה? הוא מוריד את הכובע ואנחנו צוחקים.
זרקו: "יש דברים אחרים שאני כן יכול לעשות. אתה יודע אומרים שאנחנו אחוז אחד באוכלוסייה שעושה מילואים. אז קודם כל תכפילו ב-2, כי זה כל אדם ובן בת זוגו שעושים את המילואים, תוסיפו את הילדים שנעלם להם אבא מהבית לחודש, אז אנחנו ב-3-4 אחוזים".
"לאט לאט"
אנחנו נכנסים לאגף המגורים של המילואימניקים. הם ישנים על מיטות קומותיים.
אהלן חברה, איך במילואים?
"לאט לאט", הם אומרים וצוחקים,
כמה ימים אתם כבר בפנים?
"שבועיים".
איך זה לישון על המיטות האלה?
"סביר".
זה נחמד לחזור או שהספיק לך?
"הייתי מעדיף להיות בבית", אומר אחד מהם.
המילואימניקים מכינים קפה על פתילייה. "קפה, רגע לפני שגולש, מרימים", אנחנו מצטטים מהגשש. 50 שנה חלפו מאז גבעת חלפון, או 46 לך תזכור. סרט המילואים המיתולוגי יצא בשנות ה-70 כשזאת הייתה הנורמה.
"כשקוראים אז באים"
לפני שלושה שבועות, אחרי שסיים עוד עוד שירות מילואים כמ"פ של חטיבה 228 של הנח"ל פרסם רב סרן ניר זקס פוסט ארוך בפייסבוק. "מדינה", הוא כתב, "אנחנו צריכים לדבר".
"אנשים כבר לא באים למילואים", הוא כתב, "פאקינג אחוז אחד! בכל קנה מידה העובדה הזאת לבדה הייתה צריכה לחייב אותנו לעצור הכול, לחשב מסלול מחדש. כל הקונספט הזה של מילואים בנוי על זה ש'כשקראים אז באים' שעכשיו תורי ומחר תורך – שכולם עושים. אבל בעשור המילואים שלי זה יה רק תורי". וזקס יודע על מה הוא מדבר - הוא הוכר כאחד משיאני המילואים בצה"ל.
הפוסט של זקס עורר רעש גדול, הפך לוויראלי. אחד האנשים שהבינו בדיוק על מה הוא מדבר היה חברו, מ"פ בפלוגה שלו, סרן במילואים יואב וינטראוב.
זקס: "אנשים רוצים לאחוז ברומנטיקה של פעם: הווי של גבעת חלפון והמלחמות שניצחנו בעזרת המילואים. בוא נשים את זה רגע בצד, בוא ננפץ את זה".
כמה ימי מילואים עשיתם כל אחד מכם בשיא?
זקס: "אני, הייתה לי שנה של 133 ימים",
יואב: "אני 40 ומשהו - לא הגעתי לשיאים של זקס".
צפית את הבלגן שהפוסט שלך עשה?
זקס: "בכנות, כן ולא. לא - כי כתבתי אישי ולא ניסיתי לעשות שום מאמץ שזה יהיה משהו ויראלי, וכן - כי הרגשתי את הסנטימנט. הרגשתי את מעט האנשים שעושים מילואים. בקיץ הזה זה נפל על כולנו. הקולות היו זהים - כולם אומרים אותו דבר. זה חוזר אלינו פעם אחרי פעם אחרי פעם, וזה רק עלינו, זה רק אנחנו בתוך הדבר הזה. סביבנו החברה כבר לא מבינה מה אנחנו עושים".
"הרגשתי את מעט האנשים שעושים מילואים. בקיץ הזה זה נפל על כולנו. הקולות היו זהים - כולם אומרים אותו דבר. זה רק אנחנו בתוך הדבר הזה. סביבנו החברה כבר לא מבינה מה אנחנו עושים"
ניר זקס, מ"פ במילואים
"אתה שומע צרות אמיתיות של אנשים", הוא ממשיך, "ואתה צריך כמ"פ לבחור אם אדם שצריך כרגע לעבור ניתוח יבוא למילואים. אתה בוחר אם להביא אותו או לא להביא אותו לתעסוקה. ומה עם הסטודנט שהולך להיכשל? ועם מי שעכשיו נפרד מבת זוג שלו אחרי קשר ארוך והם צריכים עכשיו לעבור דירה?".
אבל זה תמיד היה.
"זה תמיד היה, אבל זה היה צרת רבים, זה היה משהו של הקולקטיב, וכשזה נהיה רק אנחנו, רק אני ויואב, והמעטים שעושים את זה בחברה, יש פה הפרה של חוזה חברתי שמוחקת את המערך הזה".
יואב: "אם פעם היינו מגיעים וכולם היו באים. איך שהיו קוראים להם למילואים הם מיד היו אורזים את התיק ויאללה לאן שקוראים לי. היום זה לא ככה. אז נכון שאיך שזקס אומר שסך הכול ההתייצבות היום בפלוגה טובה, אבל ככל שעובר הזמן אתה רואה התנדפות של אנשים. הם נפקדים ולא מגיעים".
איך מתייחסים אליכם בבית בחברה כשאתם יוצאים למילואים?
זקס: "אתה מסתובב כאדם שעושה מילואים, מתייחסים אליך כאל עוף מוזר. אנחנו מוקפים בהמון אנשים שלא עושים מילואים, שזה זר להם".
"אתה מסתובב כאדם שעושה מילואים, מתייחסים אליך כאל עוף מוזר. אנחנו מוקפים בהמון אנשים שלא עושים מילואים, שזה זר להם"
ניר זקס, מ"פ במילואים
צה"ל הוא כבר לא צבא העם, זה מה שאתם אומרים?
יואב: "צה"ל הוא לא צבא העם כמו שהוא היה כשהקימו פה את מדינת ישראל . חד משמעית".
פעם זה היה כבוד, היום - לא בטוח.
"נהנים סך הכול"
איפה הייתם, בשריון?
רס"ל (מיל') יונתן שוורץ: "בשריון, שריונרים".
ואיך זה לעשות מילואים?
רס"ל (מיל) אביה שוקרון: "מדהים".
את האמת, דובר צה"ל לא פה, רק האמת.
רס"ן (מיל') יונתן פיסצקי מ"מ בגדוד 8130: "יש קושי, ברור שיש קושי, אבל עושים, נהנים סך הכול".
כשאני שואל אותם מה הם עושים הם אומרים: עורך דין, רואה חשבון, דוקטורנט לפיזיקה שעובד בהיי-טק ומתכנן עירוני".
כמה ימי מילואים אתם עושים בשנה?
שוורץ: "30 פלוס. צפונה".
וואלה.
פיסצקי: "יש שנים ויש שנים".
אבל 30?
פיסצקי: "בטח, לקצינים ולמ"פיים, 30 זה סביר".
מה אומרים לכם בחבר'ה? בעבודה?
פיסצקי: "האמת, אני חייב להגיד בעבודה שלי ממש ממש תומכים. אני יודע שלא לכולם זה ככה ובטח לעצמאים זה קושי אחר לגמרי".
?סגן (מיל') אריאל צפריר: "הבוסית שלי, כשאמרתי לה, היא כזה כמעט התעלפה. הייתי מטפטף לה את זה. היא נשמה את זה, נשמה את זה ובסוף היא אומרת לך שמור על עצמך".
אבל בסוף שבריר אחוז עושה מילואים.
שוורץ: "בגלל שאנחנו מעט, החשיבות שלנו היא עצומה, אז עושים את זה באהבה".
שוקרון: "אני עזבתי אישה בהריון חודש שמיני ואני כאן. עם כל הקושי שלה. וכמה שזה קשה - המדים קוראים אנחנו מתייצבים, לא משנה מתי ואיפה".
צפריר: "שמע, מילואים זה עניין שונה. אי אפשר להסביר את זה. בשנייה, שמת את המדים בבוקר, היית אזרח עכשיו אתה באיזה עולם אחר".
הקרע הפוליטי כמה הוא מחלחל פה?
שוורץ: "בתפיסה שלי לפחות, לא משנה באיזה מפלגה אתה, לא משנה אם אתה דתי אם אתה חילוני בסוף כולנו לובשים את מדים ובאים לאותה משימה".
"זאת בעיה, חבר'ה זאת בעיה"
ניר זקס נשוי בלי ילדים מירושלים, יואב וינטראוב נשוי פלוס תינוקת גם הוא מירושלים. אחד ימין אחד שמאל, פוליטית הם משני צידי המתרס, אבל כאן הם די באותו מקום.
אתם משני הצדדים של המפה הפוליטית.
יואב: "נכון וכמו שאני אומר, אני תמיד אומר את זה אבל אל תצטט אותי", הוא צוחק.
חופשי תצטט.
"ברגע שאתה עולה על מדים זה לא משנה מה הדעה הפוליטית שלך. אגב זקס ואני חברים טובים גם ביומיום , אתה יודע שמאל וימין".
כשאתה רואה את השיח הזה של "שמאלנים-ימניים-ביביסטים" – איך אתה מרגיש?
יואב: "ברור שלא נוח לי עם זה. רוב האנשים שמגיעים למילואים הם מכל הקשת הפוליטית, וכן אני מבין שיש אנשים כמו זקס, שבעיניי זקס נחשב, למרות שנראה לי שהוא עבר איתי איזשהו תהליך ונהיה קצת פחות שמאלני".
זקס: "לי נראה שאתה עברת איזשהו תהליך הפוך".
יואב: "אז זקס מייצג באמת חלק בעם שנקרא יותר שמאל קיצוני".
"רוב האנשים שמגיעים למילואים הם מכל הקשת הפוליטית, וכן אני מבין שיש אנשים כמו זקס, שמייצג באמת חלק בעם שנקרא יותר שמאל קיצוני"
יואב וינטראוב, מ"פ במילואים
זקס: "נכון. אני חושב שמה שאומרים היום על אנשי שמאל במיוחד שהצבא מאמץ לפעמים את הז'רגון הזה, קורא לאנשי שמאל אנרכיסטים, יש בזה משום פגיעה".
אתה רואה שלט בהפגנה שמאלנים בוגדים, ואתה צריך לעשות מילואים ביו"ש?
"זאת בעיה, חבר'ה זאת בעיה".
יואב: "אני לא חושב שזקס בוגד, אני לא חושב ששמאלנים הם בוגדים".
זקס: "אתה לא מבין את הפגיעה שזה עושה יואב?".
יואב: "אני אגיד לך עוד משהו, אשתי שמאלנית ואנחנו חיים מדהים ביחד".
אנחנו צוחקים וזקס אומר. "טפו טפו טפו", ואז מוסיף: "אבל אתה מבין את הפגיעה".
יואב: "אני מבין את הפגיעה, אבל אני גם חושב שאסור לנו להעצים את הקולות השוליים האלה, כחברה, כתקשורת, כאנשים שאכפת להם מהמדינה הזאת".
מה צריך להשתנות כאן?
אבל כשאני שואל אותם איך אפשר להציל את המילואים ההבדלים הפוליטיים ביניהם צצים. יואב סבור שהפתרון כספי וניר סבור שהבעיה היא גם פוליטית. הכיבוש אם תרצו.
מה צריך להשתנות?
יואב: "אני חושב שאחד הדברים שלא מתעסקים איתם בכלל, שאני חושב שזקס יחלוק עליי בנושא הזה, זה בסוף מה מביאים למילואימניקים. בסוף, כשאני מגיע למילואים עם הרכב הפרטי שלי, אני מפסיד כסף. אתה משלם על זה, אתה לא נמצא בעבודה. יש עצמאים שלא יכולים להרשות לעצמם. חלקם, אם זה בן אדם, חייל שלי שיש לו חברת הגברה, הוא מפסיד כסף כשהוא בא למילואים ולא מתייחסים לזה".
זקס: "השיח של יואב זה שיח של מישהו שחושב שאנחנו נמצאים פה באיזשהו משבר ושאפשר להחזיר את הגלגל אחורה וכל הפיצויים והדברים – ברור שכרגע צריכים לעשות את זה. חייבים לתת משהו לאנשים שעושים, אבל זה שיח של לשים פלסטר על משהו שצריך לשים עליו ח"ע (חוסם עורקים)".
"יש פה שבר, זה לא משבר", הוא מדגיש, "אי אפשר לפתור את זה בקצת הטבות פה, קצת הטבות שם. צריך כחברה לקבל החלטה, ולהגיד צבא העם הוא לא צבא שאחוזים בודדים משרתים בו. וכל עוד זה המצב וננסה לתקן את זה בפיין טיוניניג לא נצליח. צריך לקבל החלטה כוללת".
יואב: "אבל אתה מדבר כאילו אנחנו בשוויץ, כאילו מסביב הכול רגוע הכול סבבה. כאילו אפשר לוותר על זה".
זקס: "אנחנו לא בשווייץ".
יואב: "אתה עדיין במזרח התיכון, אתה לא בשוויץ".
זקס: "אנחנו לא בשוויץ ולא ב-73. הדברים השתנו. אנחנו חזקים".
אבל מה יקרה אם זה יימשך ככה, לאן זה יכול להגיע?
זקס: "במלחמה, אוהבים להגיד בצבא, הכול יתיישר, פתאום אנשים יגלו מוטיבציה ויגיעו, ואגב זה מה שאנחנו רואים באוקראינה לצורך העניין, כשיש מצב חירום אומה יודעת תמיד להתגייס ולהוציא את ה-150% מתוכה. אבל אני חושב שאת הבעיות האמיתיות אנחנו פוגשים פה, במדינה שלנו, בזה שאנשים מרגישים שהחוזה שהמדינה עשתה איתם הופר ואי אפשר לאורך זמן לקיים את השקר הזה וכשאנשים הולכים בכאלה תחושות קשות לעבר המדינה שלהם יש לזה השפעה".
יואב: "אם המגמה תימשך בהחלט כשתגיע העת למלחמה כוללת אני לא בטוח שיהיו מספיק אנשים".
"אנחנו הלב"
כשאני שואל את סא"ל (מי"ל) טוביה ברוקנר מג"ד 8130 כמה ימי מילואים הוא עושה בשנה הוא עונה: "בין 80 ל-100".
מה?
"כן. אבל אני מג"ד, זה חלק מהחיים, זה חלק מההווי".
אתה מפסיד כסף בזה שאתה בא למילואים?
"ברור והרבה".
אבל אשתך לפעמים לא אומרת 'עשית, תרמת, יש לנו 6 ילדים, יש לך עסק'?
"אני מקבל הודעות סנדוויץ' מה שנקרא. שיש בהן נאצה במרכז וחיבוק בהתחלה ובסוף. אז החיבוק בהתחלה הוא תמיד יהיה אני אוהבת אותך, אבל קשה קשה קשה, אבל אני מבינה שזה מה שעם ישראל צריך ולכן אני מוותרת עליך".
"אני מקבל מאשתי הודעות סנדוויץ' מה שנקרא. שיש בהן נאצה במרכז וחיבוק בהתחלה ובסוף. אז החיבוק בהתחלה הוא תמיד יהיה אני אוהבת אותך, אבל קשה קשה קשה, אבל אני מבינה שזה מה שעם ישראל צריך ולכן אני מוותרת עליך"
מישהו
אבל בסוף אתה יודע יש שיעור כמעט אפסי של ישראלים שעושים מילואים.
"הלב הוא גם איבר מאוד קטן ביחס לכל הגוף, אבל הוא לב ואתה יכול לבחור אם אתה רוצה להיות ציפורן, או להיות אצבע או להיות לב".
"מעל 85 אחוזים, כשאני קורא להם מגיעים"
יצאנו לפגוש את אל"מ ניסים חזן, מח"ט 179. איש קבע שאחראי על מאות חיילים וקצינים במילואים והוא דווקא פסימי פחות: "אני אומר לך שמעל 85 אחוזים, כשאני קורא להם מגיעים - צריך להתעסק בזה".
בטוב, אתה אומר.
"רגע, אני אגיד לך משהו שאולי הוא לא נשמע טוב באוזן, מי שלא רוצה לעשות מילואים במדינת ישראל לא עושה. בסוף זה הכי התנדבותי שיש, יותר מהצבא הסדיר בוודאי, ומי שעושה מילואים זה מישהו שיש בו תחושה של שליחות לאומית ודבר אחד מבדיל אותו מאלה שלא עושים, הוא חדור בזה שהפרט הוא לא גדול מהכלל. הוא שם בצד את האינדיבידואל האישי שלו, גם אם זה בצד התעסוקתי, גם אם זה בצד המשפחתי, גם הסטודנטיאלי - כל צד אחר. הוא בסוף משלם מחיר, זה ברור".
"מי שלא רוצה לעשות מילואים במדינת ישראל לא עושה. בסוף זה הכי התנדבותי שיש, יותר מהצבא הסדיר בוודאי, ומי שעושה מילואים זה מישהו שיש בו תחושה של שליחות לאומית"
אל"מ ניסים חזן, מח"ט 179
"זה חלק מהחיים שלנו"
בחזרה לקפה.
מה הכיף במילואים?
אורי: "שבירת שגרה. מעבר לתרומה ולגאווה ולזכות שאתה יודע שאתה באטרף של החיים עם המשפחה והעבודה – הכול ואתה מבחינתי שאני מגיע לכאן ואני ישן 3-2 שעות בלילה, מבחינתי זה חופש, זה שבירת שגרה".
מורעל אמיתי.
"אני? כן. ועל זה אומרים כל האנשים שמתחמקים מהמילואים ויוצאים מהשירות הקרבי במילואים, שקוראים לי פראייר, אני אומר להם 'אני פטריוט, קיבלתי את זה מאבא ומסבא וזה ימשיך'".
"כל האנשים שמתחמקים מהמילואים ויוצאים מהשירות הקרבי במילואים, שקוראים לי פראייר, אני אומר להם 'אני פטריוט, קיבלתי את זה מאבא ומסבא וזה ימשיך'"
אורי, מילואימניק
אורי חזר הביתה. יערה התמודדה בזמן הזה בגבורה לבד עם שלושה ילדים קטנים. עד הפעם הבאה.
יערה: "חלק מהחיים שלנו זה הצבא והמילואים ולשרת את המדינה שלנו, אז לוקחים את זה בטוב, אבל זה לא פשוט".
אורי: "לביאה. אין אין, היא הגב שלי. בלי זה היה לי מאוד קשה", הוא אומר והם מתנשקים.
הרבה שאלות ניקרו לנו בראש אחרי המפגשים עם האנשים הטובים האלה. כשיש עוד ועוד פטורים, שיעור המתגייסים לצה"ל מקרב הגברים היהודים עומד על שני-שליש בלבד, ואלה שמסיימים שירות מלא? קצת יותר מחצי. מאז ימי גבעת חלפון ישראל הכפילה עצמה פי שלושה, אז האם צריך בכלל חוק גיוס חובה לכולם? האם צריך כשברור שהוא לגמרי לא לכולם? אנחנו פגשנו אנשים פטריוטים ציונים, אנשים טובים, אבל נדמה שמשהו בתגמול, בשיטה – משהו חייב להשתנות.