הרבה לפני שסנדרה שדה הפכה לאחת השחקניות העסוקות בישראל היא הייתה נערה בת 15 שירדה מהאונייה שהגיעה לפה מרומניה ישר למעברה. "עלינו לארץ ב-1964, אמרו לנו שאנחנו מגיעים למעברת בת ים, והיום אני אמורה לראות את הצריפים שהיו אז", היא אומרת כשהיא נכנסת לבית כנסת, באזור שבו שכנה המעברה שבה גרה לפני יותר מחצי מאה.
"איפה הצריף המקורי או שלא נשאר?", היא שואלת מישהו בחצר בית הכנסת. "זה", הוא אומר ומצביע על בית הכנסת. "השאירו אותו כמו שזה היה?", היא חוקרת. הוא מסביר שרק חיפו אותו מבחוץ. בשנות ה-ש80 של המאה הקודמת המעברה פורקה ובמקומה קמה שכונת מגורים, וכל מה שנותר הוא מבנה אחד ששופץ מאז.
"זה לא דומה בכלל. אני זוכרת את הבית כנסת הזה, יכול להיות שחיברו שני צריפים. הייתה לי איזה ציפייה ששמרו את זה, לא נשאר מזה כלום", היא אומרת וקולה נשבר.
"אני זוכרת את השכנות היפהפיות שלי, המרוקאיות, שדיברנו רק בצרפתית. היינו רק רומניות ורק מרוקאיות"
מה את זוכרת מהשנים שלך במעברה?
"עולם ומלואו. את השכנות היפהפיות שלי, המרוקאיות, שדיברנו רק בצרפתית והיינו קונות את 'ז'ור דה פרנס' ו'אל'", היא נזכרת במגזינים הצרפתיים שהייתה קונה ופוצחת במשפטים בצרפתית, "והיינו רק רומניות ורק מרוקאיות".
היום מסכלים עלייך, הילדה הזאת מהמעברה, וקוראים לך ישראל הראשונה ואליטה, איך את עם זה?
"אני כמובן לא מרגישה אליטה בשום צורה, המבטא הרומני שעדיין יש לי והעברית הלא מספיק משוכללת שלי. אני גם כותבת עדיין עם שגיאות. אבל אני מרגישה אסירת תודה שהייתה לי הזדמנות להיות שחקנית ולהגשים את החלום שלי, שזה דבר שרציתי מאז שהייתי צעירה מאוד".
"אני כמובן לא מרגישה אליטה בשום צורה עם המבטא הרומני שעדיין יש לי. אבל אני מרגישה אסירת תודה שהייתה לי הזדמנות להיות שחקנית ולהגשים את החלום שלי"
"קנאה? זה סיפק אותי לחלוטין להיות אשתו של מוני"
את רוב הקריירה שלה היא עשתה בתיאטרון, אבל כולם מכירים אותה כריקי רוזן האשכנזייה המתנשאת שמשפריצה הערות פוגעניות כלפי בני המשפחה ב"סברי מרנן".
"כל כך הרבה שנים חיכיתי לקבל הזדמנויות כאלה והנה זה בא עכשיו וזה גם הפתעה - אף פעם אין לך שום דבר בכיס בטוח", היא אומרת על הסדרה שבה היא מככבת.
"ההצלחה של 'סברי מרנן' גדלה משנה לשנה ועכשיו זה ממשי ואני מרגישה את זה במפגש עם ילדים בני 8 ועם הסבתות ועם האימהות שלהם. אני תמיד אמרתי למוני, 'הרי אתה נהייה שחקן בדיוק בשביל זה, שיגידו לך 'אני מכיר אותך, אני אוהב את העבודה שלך'".
"ההצלחה של 'סברי מרנן' גדלה משנה לשנה. אני תמיד אמרתי למוני, 'הרי אתה נהייה שחקן בדיוק בשביל זה, שיגידו לך 'אני מכיר אותך, אני אוהב את העבודה שלך'"
מוני הוא כמובן מוני מושונוב. השניים הכירו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומאז פחות או יותר הם יחד.
מוני בגיל מאוד מאוד צעיר נכנס לטלוויזיה והפך כוכב גדול ואת במקביל כל השנים עבדת בתיאטרון, איך זה עבד ביניכם?
"זה עבד בינינו נפלא, אני הייתי מעריצה של הכישרון שלו ואני התאהבתי בו כי ראיתי את הכישרון שלו על הבמה. אף פעם לא שיעמם לי. תמיד הייתה לי עוד סיבה להתאהב בו".
ולא הייתה אך פעם איזשהי קנאה.
"קנאה? זה סיפק אותי לחלוטין להיות אשתו של מוני – עד היום".
"הם חושבים שסבתא ואמא באותו גיל"
סנדרה ומוני הורים לשניים, מיכאל, זמר ושחקן בפני עצמו, שבזמן שצילמנו את הכתבה צעד על השטיח האדום של פסטיבל קרלובי וארי עם סרט חדש בכיכובו, ואלמה שכבר שנים מתחזקת קריירה בין-לאומית כזמרת אופרה בברלין.
אלמה, אם חושבים על זה, אחרי כל המוני מושונוב ו"זהו זה", וסנדרה ב"סברי מרנן" ומיכאל, תכלס - את המושונוב הכי מצליח בעולם, לא?
אלמה: "אני לא יודעת אם אני עוד יותר מפורסמת, הבועה של הארץ מרגישה כאילו שם קורה הכול".
סנדרה: "נכון".
אלמה: "אבל אני עובדת בחו"ל".
סנדרה: "הרבה שנים ואנחנו מאוד גאים בה".
"זה עבד ביני לבין מוני נפלא. אני הייתי מעריצה של הכישרון שלו ואני התאהבתי בו כי ראיתי את הכישרון שלו על הבמה. אף פעם לא שיעמם לי. תמיד הייתה לי עוד סיבה להתאהב בו"
אלמה, נסעת לגרמניה בגלל המקום שההורים שלך תופסים בעולם התרבות בארץ?
"ברור, זאת הייתה מבחינתי האופציה היחידה לעסוק באמנות, רציתי לדעת שאם אצליח זה יהיה בזכות עצמי ולא בזכות השם שלי. לא הרגשתי שיש לי את המקום שלי בארץ".
סנדרה: "את חיה יותר שנים בחו"ל מאשר בארץ, זה לא קל".
אלמה: "נכון", היא אומרת ומחבקת אותה.
סנדרה: "לא לקחנו את זה בחשבון, במיוחד עכשיו שיש נכדים", היא אומרת ואלמה צוחקת.
סנדרה, יוצא לך לראות הרבה את הנכדים, בחופשים? עושים פייסטיים?
"לא בחופשים - בפייסטיים אין להם כוח. הם רואים אותי והם עוברים לחדר השני. אבל יש את הנחמה הזאת שהם באים לארץ".
אלמה: "אנחנו באים המון לארץ".
הנכדים שואלים איך זה שמביקור לביקור העולם משתנה ורק סבתא לא?
סנדרה צוחקת. "יש להם הרבה שאלות", אומרת אלמה. "מעניינות", משלימה אותה סנדרה והן צוחקות.
"השאלה הזאת עולה אצל כל מיני אנשים, אבל אצלם עוד לא", אומרת סנדרה.
אלמה: "זה לא מטריד אותם כרגע, לפעמים הם שואלים אותי למה יש לי ידיים של סבתא. הם חושבים שאני וסבתא פחות או יותר באותו גיל".
הן צוחקות וסנדרה מציינת: "אני מקווה שהצילום לא מעוות את מה שנאמר פה".
"אני הולכת לישון עם אודם"
כבר שנים שסנדרה שהיא פרזנטורית גאה של ניתוחים פלסטיים וטיפולים קוסמטיים - סוג של תחביב שלא עובר חלק בגרון אפילו ליקרים לה ביותר, כולל חברתה מימי האוניברסיטה המחזאית עדנה מזי"א.
"אין דבר שאני חוסכת מסנדרה", אומרת עדנה וסנדרה צוחקת. "אין טיפול אחד שלא עבר אצלי נזיפה. אבל מה יפה בה? שהיא מקשיבה לי ואומרת לי את צודקת והולכת ועושה את הטיפול".
"אין דבר שאני חוסכת מסנדרה. אין טיפול אחד שלא עבר אצלי נזיפה. אבל מה יפה בה? שהיא מקשיבה לי ואומרת לי את צודקת והולכת ועושה את הטיפול"
עדנה מזי"א
אבל מה הבעיה עם זה?
סנדרה: "יש בעיות גדולות".
עדנה: "הטבע. אני אוהבת שאני טבעית, אני נגיד בחיים לא אשב לכתוב אם יש לי אודם. אני צריכה להיות בסמרטוט ובלי כלום, נקי לגמרי, אחרי מקלחת".
סנדרה: "אני הולכת לישון עם אודם".
עדנה: "והיא אוהבת זה".
וכשהיא מספרת לך שהיא הולכת לעשות עוד טיפול מה את אומרת לה?
עדנה: "לא, אל תעשי".
סנדרה: "בטח".
למה את עושה את זה?
סנדרה: "אני עושה את זה כי אני מאמינה שזה עוזר לדמויות שאני משחקת בטלוויזיה".
פחדת שאם לא תעשי את זה, לא תקבלי יותר תפקידים?
"פחדתי שיהיו לי רק תפקידים של זקנות, שאתה לאו דווקא מת לראות אותן, אני עדיין פוחדת מזה".
"אני עושה את הטיפולים כי אני מאמינה שזה עוזר לדמויות שאני משחקת בטלוויזיה. פחדתי שיהיו לי רק תפקידים של זקנות, אני עדיין פוחדת מזה"
"כותבים לי 'היא נראית כמו מייקל ג'קסון'"
"קיבלתי את המתנה הזאת של 'סברי מרנן' ששם אני משחקת את הדמות 'המתוקנת', שאני מקווה לא מספיק מעוותת, כי יש לי טוקבקים של 'א-ברוך צו מיינע צורעס' (ביידיש: אוי לצרות שלי – ע"ס) מה שכותבים לי: שאני נראית כמו מייקל ג'קסון, 'מי זאת, אי אפשר להכיר את סנדרה שדה, מה היא חושבת לעצמה הזקנה הזאת'. יש ברוך השם טובי לב".
אני למשל מפחד ממחטים? לך אין את הדבר הזה?
עדנה: "היא אוהבת את זה".
סנדרה: "לא, לא, רק תביא לי איזה מחט", היא אומרת בהתלהבות.
"היא אוהבת את כל מה שרוב בני האדם לא אוהבים", אומרת עדנה וצוחקת. "אני אומרת לך היא אקזמפלר".
אולי יש שם עניין של התמכרות?
עדנה: "זה לא עניין של התמכרות. אולי, זה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אמא שלה, שמאוד אהבתי אותה", היא אומרת על אימה של סנדרה, זמרת האופרה עמליה שרגסקו.
"היא אף פעם לא נתנה לה תחושה טובה", מסבירה עדנה. "היא תמיד הייתה מבקרת אותה, על המשחק, על ההופעה ואף פעם סנדרה לא הצליחה להשיג את האמא הזאת, ואני חושבת שעכשיו היא משלימה את כל מה שאמא שלה לא נתנה לה. היא הייתה מאוד ביקורתית".
"אולי, זה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אמא שלה, אף פעם לא נתנה לה תחושה טובה. היא תמיד הייתה מבקרת אותה, על המשחק, על ההופעה"
עדנה מזי"א
סנדרה, זה מעצבן אותך נגיד שגברים פחות צריכים או פחות עושים?
"אני חושבת שגם גברים צריכים וגם גברים עושים".
כן? את אומרת למוני לך תעשה?
"כן אני אומרת למוני כל הזמן".
עדנה: "מוני כמוני, הוא לא".
סנדרה: "ואם מוני לא רוצה כלום, אני קוראת לזה קלינט איסטווד שיק".
היה ריאיון איתו שהוא אמר שכל פעם שאת הולכת לעשות טיפול, הוא מפחד, כי הוא לא יודע עם איזה פרצוף תחזרי.
"כן, זה נכון, גם אני לא יודעת", היא אומרת וצוחקת.
"אני כותבת אוטומטית לסנדרה"
לאורך השנים עדנה כתבה לסנדרה כמה מהתפקידים הראשיים ששיחקה בתיאטרון ומעבר לחברות ביניהן היא אומרת שסנדרה היא לא פחות מהמוזה שלה לכתיבה.
"אני כותבת אוטומטית לסנדרה", היא מספרת. "כאילו אני רואה אותה בדמיון, גם אם היא לא משחקת, כי שחקן, מה שהוא מביא זה את האישיות שלו, אין לו שום דבר אחר להביא. טכניקה זה סתם. האישיות שלה כל כך מרובדת שאני תמיד יכולה לשלוף כל כך הרבה תכונות".
כך היה במחזה האחרון שכתבה "זוג" שמציג בימים אלה בבית ליסין, אלא שהפעם הנהלת התיאטרון הודיעה לסנדרה שהיא מבוגרת מדי לתפקיד.
סנדרה, נעלבת?
"אני מופתעת להגיד שלא. כלומר אני מופתעת מזה שלא הרגשתי את זה. כי יש משהו בכל זאת בבגרות שמלמד אותך שבסדר, אני לא נראית בת 54. עם כל הניסיונות שלי להיראות פיקסי פוקסי, אני גאה להגיד לכולם שעוד רגע אני בת 73. עוד לא, אבל אוטוטו".
למרות שלא לוהקה להצגה, סנדרה לא נשארה מובטלת. בימים אלה היא מככבת במחזמר "כנר על הגג" בגירסה חדשה של התיאטרון העברי. עבורה להיות גולדה אישתו של טוביה החולב זה לא עוד תפקיד. אחרי שהגיעו לארץ, אימה שהייתה זמרת אופרה ברומניה, שיחקה בארץ באחת ההפקות הראשונות של המחזמר ולאחרונה גם בתה השתתפה בו בהפקה גרמנית.
"אמא שלי שיחקה המון הצגות ב'כנר על הגג'", היא נזכרת, "אם אני לא טועה איזה 600. זה היה שלאגר מטורף - כמו זה, אני מקווה. גרנו במעברה והיא הייתה כל לילה חוזרת, היינו מורידים אותה עם האוטובוס בכביש הראשי וכל לילה עם העקבים באחת בלילה היא הייתה חוזרת".
"אמא שלי שיחקה ב-600 הצגות של 'כנר על הגג'. גרנו במעברה והיא הייתה כל לילה חוזרת. היו מורידים אותה מהאוטובוס בכביש, ועם העקבים באחת בלילה היא הייתה חוזרת"
כשגדי צדקה המנהל האמנותי של ההצגה נשאל למה בחר בסנדרה לתפקיד הוא לא מהסס לענות: "היינו חייבים מישהי עם תכונה של אירוניה, עם מבט ממזרי של אישה שמנהלת את בעלה, שמנהלת את החיים של כל הבית, מלאת הומור. מישהי שאנחנו אוהבים אותה אבל היא קלפטע לא נורמלית - כל זה יושב באישה אחת – סנדרה".
גם עכשיו כשהיא "אוטוטו" בת 73 היא לא מפסיקה לתכנן את הפרויקטים הבאים שלה, כולל, על פי הפרסומים הלא רשמיים, הופעה ראשונה בפסטיגל.
בגיל 73 למה בעצם את ממשיכה לעבוד?
"אני באימה מהמילה שנקראת פנסיה, פשוט באימה ואני לא רוצה לנסוע לחו"ל עם חברים. אני לא רוצה לשבת במסעדות. אני לא רוצה לנוח. כל המושג הזה של תנוחי קצת – אני רוצה לעשות פילאטיס ועכשיו אין לי זמן - אבל לנוח - זה נראה לי כמו למות בהרבה מובנים. בטח לגבי מישהו שחי על הבמה, הרעיון של לעזוב את זה כדי לעשות משהו אחר הוא קשה ועכשיו אני עוד שרה, אז בכלל אני ברקיע התשיעי".
המחזמר "כנר על הגג" מוצג בימים אלה בהיכל התרבות בתל אביב ובתיאטרון הצפון.
תחקיר: עמית קמינסקי