"קברנו את כל התמונות מתחת לעץ אלון. אם נשרוד להוציא אותן, זה יהיה ממש נס". את המילים האלה כתבה רות קלקה ב-9 באוגוסט 1944, בזמן שהיא ובעלה מאיר עברו ממקום מסתור אחד לאחר. היא תיעדה את התחושות והמחשבות בימי הרדיפה, ובזמן שקרובי המשפחה נעלמו. רחל שוכמן, שבעלה נרצח בתחילת המלחמה, כתבה ביומנה את מה שעברה – וגם את הרגעים שבהם קצין נאצי חיפש בבית שבו הסתתרה. גם דוד קוקר, שקפא למוות ב-1945, החזיק ביומן – ומילותיו שרדו והמשיכו לספר את תולדות חייו. אלו התיעודים שנשארו מאחור: השואה בזמן אמת.
יומנו של דוד: "לא מסוגל לתאר לעצמי שלא אשרוד"
בפברואר 1943 גורש דוד קוקר, אז בן 22, מעיר הולדתו אמסטרדם ונכלא במחנה פוּכְט שבדרום הולנד. מאז ועד גירושו לאושוויץ-בירקנאו בקיץ 1944 העלה על הכתב את רשמיו, מחשבותיו ותחושותיו באורח כמעט יום-יומי. בשנתיים הראשונות של הכיבוש הגרמני החל דוד, שהיה סטודנט, להתרועע עם נֵטי דוד, פליטה יהודייה מגרמניה. בקיץ 1943 הוצבה משפחת קוקר בקבוצה שנועדה לספק עובדי כפייה לבתי מלאכה של יצרנית האלקטרוניקה פיליפס שהוקמו במחנה. עבודה זו הגנה על בני המשפחה מפני גירוש למחנות המוות במזרח. במחנה זה החל דוד לכתוב את היומן על דפים בודדים ובמחברות, כדי לתעד את חוויותיו בשביל נטי.
הוא אף הצליח להבריח את היומן אל חבריו באמסטרדם שאיתם התכתב ברציפות, והם שרדו. ביומנו חקר דוד את התהום שנפערה סביבו, ולפעמים בתוכו, במציאות המשתנה. הקריאה ביומן פותחת צוהר לחיי היום-יום במחנה, לשינויים התכופים שחלו במקום ומאפשרת מעקב אחר התהפוכות בחייו.
ב-6 ביוני 1944 גורש דוד ממחנה פוכט עם אביו יעקב (ז'ק) ואחיו הצעיר מקס למחנה הריכוז אושוויץ, יחד עם חבריהם לקבוצת עובדי "פיליפס". בשלהי חודש אוגוסט 1944 הם הועברו למחנה הריכוז גרוס-רוזן, והוצבו לעבודה במפעל האגנוק ברייכנבך. התנאים, שהיו גרועים מלכתחילה, רק החמירו – וכך גם מצבם של בני המשפחה: האב יעקב מת באפיסת כוחות בראשית פברואר 1945, ובנו הבכור, דוד, כותב דפי היומן, קפא למוות בהמשכו של אותו חודש ברכבת שהובילה אסירים חולים למחנה הריכוז דכאו. מקס, אחיו של דוד, נשאר כלוא עד שחרורו בידי חיילי הצבא האדום במאי 1945. מקס ורעייתו נינה פעלו למען הוצאת יומנו של דוד לאור, והוא יראה אור בספר "כָּמֵהַּ למכתבים" בהוצאת יד ושם.
קטעים מהיומן:
יום ראשון, 14 בפברואר 1943 – מחנה הריכוז הֶרצוֹגֶנְבּוּש (ליד פוּכט)
"אני לא מסוגל לתאר לעצמי שלא אשרוד. אבל המוות הוא גם הדבר היחיד שאי אפשר לתאר. אנחנו חיים כאן באווירת ריק, שנוצר מהרבה דיבורים חסרי תכלית. אבל מעל לכול – הריק שנוצר מכל הספקולציות חסרות התכלית בדבר העתיד. בכל מה שהאנשים עושים כאן הם אומרים: 'בבית אני עושה את זה, בבית יש לי זה'. מישהו קושר עניבה: 'בבית יש לי 24 עניבות, לפחות'. בימים המעטים שאני כאן כבר נהייתי רגיש פחות לדיבורים האלה. הינה מחשבה מוזרה: להיות שוב בחברה שהאנשים לא צועקים זה אל זה".
יום שבת, 3 באפריל 1943
"אני חושב שאני צריך עכשיו לא לקוות עוד להזדהות מנֵטי או מן האחרים. פשוט לחיות את החיים כאן, לזכור אותם בשקט ולקוות לפגוש אותם שוב. מצד אחר, הקשר איתם – צריך להמשיך ולהחיות את התקווה הזאת. ובסופו של דבר, התקווה להיות שוב בחברתם היא גם התקווה לצאת מזה בחיים. אולי אני צריך בכלל לנסות לשכוח אותם, ובכך גם לנסות להרחיק מעצמי כל תקווה לעתיד, ולחיות את היום בתוך המשפחה שלי כאן. ובכל זאת, מדאיגה אותי כל כך, מפחידה אותי כל כך [המחשבה] אם נטי ואני עוד נתראה. אני פוחד אפילו שהכול חסר תקנה, שמכאן והלאה ילכו חיי בדרכים לא ידועות ושלעולם שוב לא אראה אף אחד מהם".
"לתקווה ופרספקטיבה אני מצפה כרגע מאימא. בדיוק כתבתי לה מעין מכתב של ייאוש. אני מדוכדך בגלל החרמת החבילות. ולמה? משום שבדיוק עכשיו אני מצפה למכתבים, בייחוד מנטי. אני חושב בהיסוס מחשבות מעורפלות על החיים עם נטי אחרי המלחמה. גם היא תזדקק למנוחה. אולי בכפר הקטן שאימא רוצה ללכת אליו. אני חושב על משהו אידילי. אולי לא הכול חסר תקנה לחלוטין, אבל בכל זאת אני מפוחד ומיואש. אינך יכול לברוח מן החיים כאן אל שקט והרהורים מבלי להיענש. כשבאתי הנה איבדתי עבר ועתיד, זיכרונות ותקווה. עכשיו, בצריף החולים כאן, איבדתי את ההווה, והעבר והעתיד חוזרים בעדינות, אבל שובם גם מפחיד".
"האם מה שכתבתי קודם הבהיר בצורה ברורה די הצורך כמה אני באמת נואש בימים האחרונים? היום התחיל אפור, ואני לא ראיתי שהתבהר להפליא. רק עכשיו אני מבחין בכך. כי לפני כמה שעות קיבלתי... חבילה מנטי. הייתי מבולבל ולרגע לא יכולתי לנשום. ועוד איזו חבילה. היו בה עוגה מחנות יקרה מאוד, צנצנת רסק תפוחים, שתי כיכרות של לחם שיפון. שני נקניקים, חלה אחת, חפיסת סיגריות אחת. זה הסגנון של נטי. בחיים הצנועים שלי זה מתקבל כשפע שמימי. גם היא עצמה חיה ככה. גם בתנאים הכי מוגבלים היא יוצרת בחייה משהו של שפע. אמרתי לה את זה פעם. וזה שפע עשיר..."
שבת, 17 באפריל 1943
"המחשבות הקודרות כל כך שחושבים כששוכבים כל היום כולו בבגדים מוזרים קרועים על מיטה חשופה. מה שהתחיל עוד קודם נהיה חזק כל כך, שאינו מניח לי בימים האלה: פחד מפולין, פחד מהמוות. אנחנו מדברים על זה בינינו כל הזמן. לאמיתו של דבר, האנשים משוכנעים לגמרי שבכל מקרה ובכל מקום הם ייצאו מזה בחיים. אף על פי שאינם אופטימיסטים שוטים. אני מניח להם לנחם אותי. ברגעי הפחד אני ילד פתטי. בשעה שאני כותב מכתבים אל החברים או מקבל מהם מכתבים אני לפעמים חושב: הכול לשווא. כי לקשר יש עכשיו משמעות רק אם הקשר הישיר הישן יוכל לשוב להתחדש בעתיד. האם יוכל? לפעמים אני חושב: בוודאי. לפעמים: אולי לא. השבוע כשחזרתי מהמסדר: העצים היו בהירים מאוד והשמש הייתה זהובה וקרירה. חשבתי: עכשיו אני מרגיש בטוח שאצא מזה בחיים. והרגשתי איזה אושר זה יהיה בלי שהיה לי אותו".
שבת, 27 בנובמבר 1943
"בבוקר של יום ההולדת שלי: פריץ קורא קטע מתוך מכתב מפולין. שלושה אנשים (ארוסתו והוריה) גרים אצל Mowes [מוות]! והעסק של Mowes עובד בקצב. [...] אני קורא את זה שוב ושוב. לעיתים רחוקות הזדמן לי לראות משהו כתוב ברור כל כך, ובכל זאת דומה ששכחתי אותו ברגע שסיימתי לקרוא. הידיעות האופטימיות שקיבלנו על פולין לא היו בלתי נכונות. הן רק היו חלקיות. קבוצה (כנראה קטנה יחסית) עובדת ומצבה סביר. והשאר: חוסלו. העולם השתנה כל כך. אנחנו עומדים על הגבול. מרגישים את החיים במלואם. אבל איננו יכולים לעשות אפילו צעד אחד כי לפנינו ריק מוחלט. וזה לא היה חשוב כל כך אילולא הרגשה אחרת שקנתה לה אחיזה. אני מרגיש גדול יותר וחזק יותר בשל הידע הזה. בוז לגורלי שלי ולגורלם של אחרים הוא הבסיס ההכרחי לכל אורח חיים של גדולה".
היומן של רחל: "המגף של החייל נוגע באפי"
רחל שוכמן ובתה אאוגניה, שתיהן רופאות שיניים בעיר רובנו שבצפון-מערב אוקראינה, היו מהבודדים ביהודי העיר ששרדו במלחמה. כ-80% מ-30 אלף היהודים שחיו ברובנו בזמן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נספו באקציה שביצעו הגרמנים בנובמבר 1941. 5,000 היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו. ביולי 1942 הוסעו בקרונות מסע לכיוון העיירה קוסטופול ונרצחו בבורות ירי.
לפני המלחמה עבדה רחל במרפאת שיניים עם בעלה בן-ציון, שהיה טכנאי. בתחילת המלחמה נרצח בן-ציון, וגופתו לא נמצאה. בתם של בני הזוג, אאוגניה, נישאה שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה ליעקב רוזנצוויג, רופא שיניים אף הוא. יעקב שירת בזמן המלחמה כרופא בסיביר ושב בתום המלחמה. אאוגניה עבדה לפני המלחמה בקופת חולים בעיר. נדיה, המנקה בקופת החולים, הסתירה אותה ואת אימה רחל תחת המיטה בדירתה. על גבי מרשמי-רופא תיעדה רחל במקום מסתורן את קורותיהן במלחמה וכתבה שירים, פיוטים וסיפורים.
"ביום ראשון נדיה לא הלכה לעבודה. זה היום שלנו. ביום ראשון אנחנו מתרחצות, אוכלות בזמן", כתבה רחל ביומנה. "המטבח נעשה פתאום רועש. אנחנו שתינו יוצאות למסדרון, אל הדלת הקדמית המובילה לרחוב. נדיה הולכת למטבח לחקור את העניין. נדיה חזרה, חיוורת לגמרי מרוב דאגה. מתברר שניתנה הוראה לציבור: אסור לאף אחד לצאת מהבית. הגרמנים עוברים מבית לבית ומחפשים פרטיזנים. כבר לא היה מדובר ביהודים, שהרי היהודים כמעט כולם חוסלו. 'מה לעשות?' שואלת נדיה. ללכת? להישאר? ושוב אנחנו במצב ללא מוצא".
באחד הימים תיעדה רחל את החיפוש בביתה של נדיה, בעוד היא מסתתרת מתחת למיטה בקור רוח מצמית "אם הם עוברים מדירה לדירה, אז איזו הגנה יש לנו מתחת למיטה? נדיה הלכה, וכמו תמיד סגרה את הדלת במנעול. פורצים את הדלת, עכשיו הדלת נכנעת ונפרצת. אנחנו שומעים שנדיה חזרה (איזו גיבורה!). התקווה שוב הבזיקה אצלי. אני סומכת על נדיה, על השכל שלה ועל הלב שלה. נרגענו מעט. אנחנו שוכבות בשקט. נדיה מדברת, צוחקת, מתלוצצת ומקבלת חבורה של אורחים נחמדים. 'תיכנסו בבקשה! איפה הייתם? אני קפצתי לרגע לשכנה. כל הבוקר הייתי בבית. ראיתי שאתם רוצים להיכנס אליי, באתי בריצה. הרי הדלת מהמסדרון פתוחה'".
"הארון חורק. סימן שפתחו אותו, מחפשים משהו. במרכז החדר עומד שולחן קטן, מכוסה במפה גדולה. השוליים של המפה מגיעים לרצפה. זה הדבר היחיד שנותר ממשק הבית הגדול. מובן שזה חשוד בעיני האורחים הנחמדים שלנו, הם מרימים את שולי המפה, ומחפשים פרטיזנים מתחת לשולחן. עכשיו הבודקים הולכים לעבר המיטה. זה בכלל לא מפתיע, הבודקים האלה, הבודקים בכל מקום, מחפשים תמיד מתחת למיטה. יש לי הזדמנות לראות את המגפיים של החייל מקרוב, מגף גדול, הנה, הנה הוא נוגע עכשיו באף שלי. מעל המיטה תלויה תמונה קטנה של אימו של ישו. החייל שמבצע את הבדיקה ואשר בלב קל כל כך הורג אנשים כמו זבובים, הוא ככל הנראה אדם דתי. הוא התמקד בתמונה הקטנה, תוך שהוא שוכח שעוד לא בדק מה שנעשה מתחת למיטה. הוא מפנה את הראש מהמיטה אל נדיה ואומר: 'המסמכים שלך'".
"נדיה שלנו חזרה לחיים. תוך כדי צחוק והתלוצצות היא מראה לו את המסמכים שלה. הוא מסתכל במסמכים. הביקורת הסתיימה. כאשר יצאתי מתחת למיטה השפתיים שלי היו כחולות, הפנים שלי היו לבנים כמו הקיר. הרבה זמן ישבנו בשתיקה. נדיה לא יכלה לחזור לעצמה במשך הרבה זמן. היא ישבה בראש שמוט וידיים שמוטות. כאשר חזרה לעצמה, ניגשתי אליה, חיבקתי אותה ונישקתי אותה על הראש".
בשנת 1948 עלתה רחל לישראל. את הרשימות שכתבה במסתור הביאה איתה ארצה. נכדתה ריטה גפן, בתה של אאוגניה, מסרה ליד ושם את רשימותיה של רחל, המספקות חשיפה נדירה אל עולמה הפנימי של אישה יהודייה הסובלת מהאימה המתמדת של החיים במסתור. רשימות אלו הן גם עדות נצח לגבורתה של נדיה – אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב, אשר קשרה את גורלה בגורלן של שתי הרופאות היהודיות והחייתה את נפשן.
היומן של רות: "יום שנצבע בדם"
רות לבית בז'ובסקי ומאיר קלקה, ילידי צ'נסטוכובה שבפולין, נישאו בגטו בשנת 1942. הגרמנים שלחו אותם לעבוד במפעל האסאג (Hasag), שהיה סמוך לגטו, ולכן הם לא שולחו באקציות שהחלו בגטו ביום הכיפורים של אותה שנה (21 בספטמבר 1942). ארבעה ימים לאחר התחלת השילוחים גורשו גם בני משפחותיהם של רות ומאיר. רות כתבה על כך ביומנה ב-25 בספטמבר אותה שנה: "נפרדנו מההורים, מחמי ומחמותי, ומכל המשפחה מבלי לחשוד שזה לתמיד. אפילו עכשיו אני יכולה לשמוע את המילים של אימוש האהובה שלי: 'האם נתראה שוב?' ו[להיזכר] בשאלה האילמת בעיניו המיואשות של אבא".
ארבעה ימים לאחר מכן, נוכח הריק והאובדן, כתבה רות: "יום ראשון של חג סוכות. יום שני [בשבוע]. רעם ביום בהיר. נשלחו כל מי שאהבתי. והעולם עדיין קיים, אפילו השמש זורחת כמו תמיד, ואני עדיין חיה. אלוהים, בבקשה תגרום שלא אדע את המציאות כי אחרת אשתגע".
נוכח סכנת שילוח נוספת החליטו רות ומאיר לברוח מהגטו, ובמרץ 1943 הצליחו השניים לממש את תוכניתם. במשך כשנתיים עברו ממקום מסתור אחד למשנהו והם נתונים לסכנות יום-יומיות מצידם של הגרמנים ושל איכרי הסביבה. ביולי 1943 כתבה רות ביומנה על אובדנם של חברים שהסתתרו כמוהם, נבגדו ונרצחו: "זהו יום שנצבע בדם, בדם של הקרובים שלנו... הם כבר לא צריכים לנדוד. הם נותרו ביער, עירומים, כי האיכרים קרעו מהם את הכול. גשם חם של יולי שטף את דמם התמים. הם כל כך רצו לחיות. איבדנו שישה אנשים שאהבנו".
במהלך כל תקופת הנדודים והבריחה, ביערות ובין בתי המצילים, כתבה רות יומן בפנקס קטן, שהיה נתון בכריכת מתכת. רוב היומן כתוב בתמצות רב, לעיתים אף בלקוניות, ומפורטים בו בעיקר שמות, תאריכים ואירועים מרכזיים. על בשורת השחרור כתבה רות ב-18 בינואר 1945: "כל הלילה יריות וקולות של צעדה צבאית. כולנו רועדים. בבוקר מגיעה בשורה, שזה צבא שלנו צועד דרך הכפר הישן. אנחנו בוכים משמחה שהגענו בחיים לרגע הזה. כמה אנשים לא איתנו? אין לנו זמן לחשוב על זה. אני כבר לא מפחדת. סוף סוף אני אדם חופשי. אני בן אדם כמו כל אחד אחר. היו בכי וצחוק. למה אחרים לא זכו לרגע משמח זה? שמחת השחרור מעורבת בכאב האיום על אובדנם של הקרובים".
עוד כתבה רות ביומן אחרי השחרור: "הלב רוצה להישבר מרוב צער וגעגועים. טיילתי בעיר. הרגליים הובילו אותי לרחוב טרגובה מספר 3, נכנסתי לדירה שלנו. כמה שהדירה האהובה שלנו השתנתה. יצאתי מהר כי הרגשתי שאני הולכת למות. שכל זה ייגמר כבר. צער וגעגועים מלווים כל צעד שלי. איך אפשר לחיות כך?" באוקטובר 1945 עזבו רות ומאיר קלקה את פולין כדי להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. הם הגיעו למחנה העקורים בָּאד רייכנהאל בגרמניה, שם נולד בנם יעקב. ב-1949 עלו ארצה, שם נולדה בתם הדסה.