לא רבים יודעים על הגטו שפעל בשנגחאי, הרחק ממחנות ההשמדה של מזרח אירופה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פתחה העיר שנגחאי בסין, שהייתה בשליטת יפן מאז 1937, את שעריה לפליטים יהודים. השנה הייתה 1938, השנה שבה התרחש ליל הבדולח. אלפי יהודים מגרמניה ומאוסטריה ביקשו להגר אל מחוץ לגבולות הרייך. בוועידת אוויאן, שהתכנסה באותה שנה כדי לדון בנושא הפליטים, התברר שכמעט אף מדינה אחת אינה מוכנה לפתוח את שעריה בפני הפליטים היהודים, אפילו לא ארה"ב. אך בפינה אחת, במזרח הרחוק, התגלה המקום הכמעט יחיד שפתוח בפני הפליטים המחפשים אחר מחסה – שנגחאי.
בשלוש השנים שלאחר ליל הבדולח נקלטו בשנגחאי כ-20 אלף פליטים מגרמניה, אוסטריה ופולין, שהגיעו דרך סיביר, רובם לא נדרשו אפילו להשיג ויזות. "זה היה אחד המקומות היחידים בעולם שפליטים יכלו לברוח אליו כששאר הגבולות סגורים בפניהם", מתאר ד"ר מאיר בניה, היסטוריון הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד לשוויון חברתי.
אלא שלאחר זמן קצר חלה תפנית בעלילה. "בשלב מסוים היפנים מקבלים הוראה מגרמניה הנאצית ומצטווים להקים גטו", מספר ד"ר בניה. "הצעדים כלפי היהודים מחריפים: הם אינם יכולים לצאת ולהיכנס מתי שהם רוצים, וגורלם של היהודים בשנגחאי מתהפך".
דוד פלנר, בן 80 מהמושב ליבנים בגליל, הוא ניצול גטו שנגחאי. בשיחה עם N12 הוא מספר: "אבא שלי חי בווינה, בירת אוסטריה. כשהחלה המלחמה היה שגריר סיני בווינה שהחליט להנפיק ויזות לסין ולסייע ליהודים. השמועות עברו מפה לאוזן, וכך יהודים רבים הצליחו לברוח מאירופה לשנגחאי, ובהם גם אבי".
"אבא שלי היה תושב וינה. כשהחלה המלחמה היה שם שגריר סיני שהחליט להנפיק ויזות לסין ולסייע ליהודים. השמועות עברו מפה לאוזן, וכך יהודים רבים הצליחו לברוח מאירופה לשנגחאי, ובהם גם אבי"
דוד פלנר, נולד בגטו
"התנאים שם היו לא פשוטים"
הפליטים היהודים מצאו בשנגחאי שתי קהילות: ספרדית ואשכנזית. הספרדים, מעטים ואמידים, הגיעו מבגדאד דרך הודו, והאשכנזים שהגיעו לעיר לפני המלחמה עשו את הדרך דרך חרבין-מנצ'וריה בתחילת המאה ה-20. הפליטים שהגיעו בשנות מלחמת העולם השנייה התארגנו מיד כקהילה לפי הדגם המוכר להם ממרכז אירופה ובעזרת היהודים המקומיים וארגוני הסעד היהודים האמריקניים הצליחו להשתקם ולפתח מוסדות חינוך, עיתונות גרמנית, תיאטרון ומוזיקה.
בפברואר 1943 מתחיל השינוי: גרמניה הנאצית הופכת לבת בריתה של יפן, ששולטת בסין באותה העת. בעקבות לחצים של הגרמנים על השלטון היפני מוקם גטו יהודי בשנגחאי. דוד, שנולד בגטו, משחזר את קורות חייו: "בשנגחאי היו שלטונות יפניים, והגרמנים נתנו להם את ההוראה לסגור את היהודים בגטו. ברגע שאבי ירד לחוף מגרמניה, לקחו אותם לשכונת הונג-קיו (Hongkew)". אזור זה, שבו שכן הגטו, היה האזור העני של העיר, והוא כונה גם "האזור המוגבל".
שטחו של הגטו היה כ-5 קמ"ר וחיו בו גם אלפי סינים. "בגטו הוא פגש את אימי, שהייתה אזרחית סינית", מספר פלנר. "אני נולדתי להם בשנת 1941 כבן יחיד. היפנים התייחסו ליהודים באופן סביר, אבל הקפידו על הכניסות והיציאות והגבילו אותנו. התנאים שם היו לא פשוטים, אבל בוודאי עדיפים על מה שקרה באירופה".
"הזרוע הארוכה של הגסטפו חתרה לשנות את היחס החיובי כלפי הפליטים היהודים", מספר ד"ר בניה. בפקודת השלטונות מוקם יודנראט המכונה SACRA. חבריו היו בעיקר יהודים רוסים "חופשיים", והם שימשו מתווכים בין השלטון לבין הקהילה.
שוטרים יפנים חמושים
בשטח הגטו נדחקו עשרות אלפי בני אדם, יהודים וסינים. לעתים היו גילויי מרד מצידם של היהודים, אך הם לא הביאו לשחרור הגטו. היהודים בשנגחאי נשאו טלאי צהוב ועליו המילים "פליט גרמני" באנגלית וביפנית. מקצתם הורשו לצאת מהגטו כדי לעבוד וקיבלו לשם כך אישורים חודשיים מן השלטונות היפניים. העובדים היו צריכים להציג את האישורים לשומרים בשערים עם כל כניסה ויציאה. היהודים שהורשו לעבוד נשאו סימן כחול או אדום על דש בגדיהם ועליו כיתוב בסינית "רשאי לעבור".
בכניסות לגטו הוצבו בדרך כלל שוטרים ממשטרת העזר היהודית, המכונה Pao Chia, אך לעיתים גם שוטרים יפנים חמושים. משימתם הייתה לדאוג ששום פליט לא ייצא מן הגטו בלא האישור המתאים. "הפליטים שנאו את השוטרים היהודים שלקחו את משימתם יותר מדי ברצינות. הם ביטלו ללא רחמים את אישורי היציאה מהמאחרים לחזור לגטו בשעה היעודה ומסרו ליפנים רשימת נפקדים", מספר ד"ר בניה.
ארגון הג'וינט האמריקני מימן כמעט את כל הוצאות הגטו והמחיה של הפליטים. לאחר הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה הקשו היפנים מאוד את המשך הזרמת הכספים מהארגון לרווחת הפליטים, ותנאי החיים בגטו הידרדרו באופן ניכר.
"היד הארוכה של הגסטפו"
"יהודים מכרו את בגדיהם כדי לזכות למנת מזון", מסביר ד"ר בניה. "לפחות שבע נשים שידועות לנו התפרנסו מזנות. כ-20 אימהות נאלצו למכור את ילדיהן שזה עתה נולדו כדי להתקיים. ילדי הפליטים היהודים התחרו עם ילדים סינים בניסיון למצוא שאריות רקובות של ירקות ופירות בשווקים. את החורף נאלצו הפליטים להעביר ללא בגדים חמים".
"ילדי הפליטים היהודים התחרו עם ילדים סינים בניסיון למצוא שאריות רקובות של ירקות ופירות בשווקים. את החורף נאלצו הפליטים להעביר ללא בגדים חמים"
ד"ר מאיר בניה, היסטוריון
על פי הנתונים הידועים, לפחות 102 יהודים בגטו בשנגחאי מתו מתת-תזונה. אבל כמו בחלק מהגטאות באירופה, גם בשנגחאי היו כמה מאות פליטים שנהנו מעושר יחסי. לבעלי המאפייה, למשל, יצאו מוניטין של עשירי הגטו. אחרים התפרנסו ממכירת קפה או ממסחר בשוק השחור. יהודים אלה ביקרו בבתי קפה יקרים שנפתחו בתוך הגטו.
היפנים החביאו בגטו תחמושת
בשנת 1945 החלה ההפצצה של חיל האוויר האמריקני על שנגחאי. 31 פליטים נהרגו מהאש ו-250 נפצעו. עם זאת, ההפצצה זימנה לפליטים היהודים בשנגחאי הזדמנות לגמול לשכניהם בהגישם לפצועים הסינים סיוע.
התחושה הרווחת הייתה שהאמריקנים לא יפציצו את "האזור המוגבל", ולכן זו הייתה הפתעה. גם היפנים האמינו בכך ולכן השתמשו בשטח הגטו כדי לאחסן תחמושת. לאחר ההפצצה שלחו מנהיגי הקהילה האשכנזית נציגים בבקשה לפתוח את השערים ולאפשר חופש תנועה לפליטים, אך התשובה הייתה שלילית.
כשנתיים וחצי מאז הקמתו שוחרר הגטו, ב-3 בספטמבר 1945. "לפני כמה שנים נשאלה השאלה מדוע מדינת ישראל צריכה לשלם תגמולי ניצולי שואה ליהודי שנגחאי", אומר ד"ר בניה. "התשובה היא שהיהודים שברחו משנגחאי היו פליטים מגרמניה הנאצית שסבלו מתנאים קשים בגטו. היד הארוכה של הגסטפו רדפה אחרי היהודים עד סוף העולם".