"אפילו כשאני במטוס, בדרך לתחרות, אני אומרת לאחיות שלי בואו תעזרו לי ואני יודעת שהן איתי. אני חושבת עליהן תמיד ברגעים חשובים, ואני תמיד רוצה שהן יהיו גאות בי", אומרת משי רוזנפלד (23) אלופת העולם בג'יו ג'יטסו לשנת 2016, שאיבדה את שתי אחיותיה בתאונה מחרידה לפני 18 שנה. ביולי תייצג משי את המדינה במשחקי העולם בארצות הברית - אירוע הספורט הגדול בעולם לענפים לא אולימפיים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התאונה הקשה שנמצאת ברקע הסיפור הספורטיבי המדהים של משי התרחשה ביום האחרון של הלימודים בשנת 2004, כשאוטובוס הסעות מלא בתלמידים נסע מבית הספר היסודי בית יצחק למושבי עמק חפר. "הייתי בת 4 וחצי כשזה קרה", היא משחזרת. "שתי האחיות שלי, לטם בת ה-10 ודקל בת ה-6.5 נסעו מבית הספר חזרה לבית שלנו בבארותיים. נהג שעבר באדום גרם לג'יפ צבאי להיכנס באוטובוס שבו הן נסעו, ושתי האחיות שלי נהרגו במקום יחד עם תלמיד נוסף", היא מספרת על התאונה הקשה בצומת כפר יונה, שבה נפצעו גם 54 מנוסעי האוטובוס, רובם ילדים, בהם חמישה באורח קשה.
"למרות הגיל הצעיר אני זוכרת הכול", היא אומרת בכאב. "חזרתי מהגן וחיכיתי להן. היינו מאוד קרובות, עשינו הכול ביחד. אני זוכרת ששכן נכנס בדלת ואמר שהייתה תאונה ושהוא ואבא שלי נסעו למקום ואבא שלי לא מצא את האחיות שלי. אבא וסבתא הסתובבו בבית החולים ולא מצאו אותן".
"למרות הגיל הצעיר אני זוכרת הכול. חזרתי מהגן וחיכיתי להן ואני זוכרת ששכן בא ואמר שהייתה תאונה"
"באותו זמן הייתי בבית ואני זוכרת המון המון בלגן", היא ממשיכה. "אימא שלי לקחה אותי לחברים וכשחזרתי אני זוכרת שדודה שלי הדליקה נרות נשמה ולא הבנתי מה קרה. היא הסבירה לי שזה עבור לוטם ודקל שמתו בתאונה. אני זוכרת שאמרתי 'אני לא מבינה איך נרות יכולים להחליף אנשים?'"
"יום ההולדת של לוטם היה בזמן השבעה ועלינו לגג להפריח בלונים. הבטיחו לי שהבלונים יגיעו ללוטם. אבל דווקא אימא שלי באה ואמרה לי שהבלונים לא יגיעו ושהאחיות שלי מתו. הכי אין דה פייס. מהרגע שזה קרה אימא שלי הייתה מאוד ישרה. כשהייתי יושבת ומחכה להן ליד הדלת היא הסבירה לי שהן לא יחזרו. בימי ההולדת כשהייתי מכבה את הנרות רק הייתי מבקשת שהאחיות שלי יחזרו".
"בימי ההולדת כשהייתי מכבה את הנרות, רק הייתי מבקשת שהאחיות שלי יחזרו"
"החברים הכי טובים"
החיים נמשכו וההורים של משי, שלדבריה היו הכי מציאותיים וישרים לכל אורך הדרך, החליטו להביא לעולם ילד נוסף. "בערך חודשיים אחרי התאונה אימא שלי נכנסה להיריון", היא משחזרת, "אני מאמינה שהיא עשתה את זה מתוך השקפת העולם של 'לבחור בחיים'. היא איבדה שתי בנות והייתה חייבת להיאחז במשהו. עבורי האח החדש, מיתר, היה מתנה שקיבלתי מלטם ודקל. הן הלכו מהעולם והביאו לי אותו".
ואיך היחסים ביניכם?
"מדהימים. אנחנו החברים הכי טובים. מדברים על הכול, מספרים הכול זו לזה. אני חושבת שאולי עד לפני כמה שנים מיתר חשב שהוא קצת מחוץ למשפחה, בגלל שהוא נולד אחרי התאונה, אבל עכשיו אני מאמינה שהוא מבין כמה אור הוא מביא. הוא הסיבה שלי לקום בבוקר. הוא הבנאדם שאני מוכנה לתת בשבילו הכול".
"בערך חודשיים אחרי התאונה אימא שלי נכנסה להיריון. היא איבדה שתי בנות והייתה חייבת להיאחז במשהו"
מיתר, היום בן 17, מספר בריאיון ראשון על חייו כבן למשפחה שאיבדה שתי בנות בצורה כל כך טראגית, ההבנה שהוא הגיע אחרי שהן כבר הלכו לעולמן והחיים לצד משי – שלסיפור על היותה אלופת עולם עוד נגיע בהמשך: "אני לא ממש זוכר את הרגע שבו סיפרו לי שהיו לי שתי אחיות שמתו בתאונה, אני פשוט זוכר שגדלתי לתוך השבר הזה. לתוך הקושי, לתוך ההתמודדות. אני חושב שהפתרון היה הביחד שלנו כמשפחה".
"היו רגעים שחקרתי את הנושא כדי להבין, והמשפחה הייתה שם כדי לספר ולהתמודד", נזכר מיתר. "לא הסתירו ממני כלום. הראו לי את כל התמונות שלהן והשמיעו לי את הסיפורים עליהן. אימא שלי הייתה מראה לי עבודות כתיבה של דקל והרגשתי דרך זה שאני דומה לה. כותב כמוה. באופי יצאתי יותר דומה לדקל מבחינה אומנותית, אבל משי היא כמו המלאך השומר שלי".
"משי אמרה שהיא מוכנה לתת הכול בשבילי – וברור שזה הדדי", הוא ממשיך. "אני לא חושב שיש מישהו בעולם שיש לי איתו קשר יותר טוב מהקשר שיש לי איתה, זה קשר שבו אני לא חייב לתת משהו בתמורה. אנחנו מוכנים ללכת הכי רחוק שאפשר אחד בשביל השנייה. במיוחד כשיש קושי כזה ושבר כזה במשפחה".
"משי אמרה שהיא מוכנה לתת הכול בשבילי – וברור שזה הדדי. נעשה הכול אחד בשביל השנייה. במיוחד כשיש כזה שבר במשפחה"
מיתר רוזנפלד
"התאהבתי בזה"
וכאן נכנס עניין הספורט. כמו כמעט כל ילד וילדה הלכה משי לחוגים בשעות אחרי הצהריים – אך היא לא האמינה כמה רחוק זה יביא אותה: "המון שנים הייתי בלהקת קרקס, שזה ספורט מאוד תובעני ומחזק. היה לי חבר טוב בלהקה שכל פעם שהיינו נפגשים היינו הולכים מכות בצחוק, כי הוא היה מתאמן ב-MMA (ספורט לחימה שמשלב בתוכו גם אגרוף וגם ג'יו ג'יטסו - ב"ג) והיה מנסה לשכנע אותי להצטרף אליו שם. בסופו של דבר הלכתי לשיעור ניסיון, בערך בגיל 14, ומזל שעשיתי את זה כי הכרתי את ענף הג'יו ג'יטסו".
ג'יו גיטסו היא אומנות לחימה יפנית עתיקה. "היא דומה לג'ודו, רק שרוב הקרב מתנהל על הקרקע והמטרה היא להכניע את היריב בבריח או בחניקה עד תום הזמן, ואם אין הכנעה אז מנצח מי שיש לו יותר נקודות", היא מסבירה.
"בתום שיעור הניסיון בג'יו ג'יטסו התאהבתי בזה", היא מספרת. "העניינים התקדמו די מהר וכבר אחרי כשנה טסתי לאליפות אירופה. בניגוד לכל הציפיות שלי ושל המאמנים, ולמרות שכל שאר הבנות היו אמורות להיות טובות ממני, זכיתי במדליית הכסף כבר בתחרות הראשונה. מאותה תחרות זה היה ברור מבחינתי שאני ספורטאית תחרותית. זו הייתה החלטה. באופי שלי אני אדם די תחרותי, אבל בתחרות הזאת הבנתי שאני ממש אוהבת את הספורט הזה".
"אחרי כשנה טסתי לאליפות אירופה ולמרות שכל הבנות היו אמורות להיות טובות ממני, זכיתי במדליית הכסף כבר בתחרות הראשונה"
כמה מקום תופס כיום הספורט בחיים שלך?
"זה המרכז של החיים שלי. בתיכון החלטתי שאני שמה את הספורט במקום הראשון בסדר העדיפויות שלי. ויתרתי על חברים ודברים כמו המסע לפולין כדי להקדיש את עצמי לאימונים ולתחרויות. לאורך כל הדרך התאחדות אילת, התאחדות ענפי הספורט הלא אולימפיים, הייתה שם ונתנה לי את התמיכה. אם זה בקטע המקצועי ואם זה בקטע הכלכלי. ככל שהתקדמתי בתחרויות בניתי את עצמי ואת המהות שלי. צברתי ביטחון. היום זה כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אפילו שבמקביל אני לומדת תואר במנהל עסקים בבינתחומי, אני עדיין מגדירה את עצמי ספורטאית. ואני ממשיכה להתאמן כדי לא להזניח את עצמי".
יוצא לך לחשוב על לטם ודקל במהלך תחרויות?
"אני יודעת שזה אולי יישמע מוזר, אבל אני מרגישה שיש לי הרבה שיחות איתן. אני מרגישה אותן. אני מרגישה שהן מסתכלות עליי, ואני תמיד רוצה שהן יהיו גאות בי".
"כשהיינו קטנות אני הייתי היותר תזזיתית וההיפראקטיבית שלא מפחדת משום דבר והן היו היותר שקטות ומופנמות", היא נזכרת. "לטם הייתה מושיבה אותי ומלמדת אותי כאילו אנחנו בבית ספר – וממש כמו הבית ספר הייתי שונאת את המורה, אבל היום זה עוזר לי".
"אני יודעת שזה אולי יישמע מוזר, אבל יש לי הרבה שיחות איתן. אני מרגישה אותן"
מיתר, למרות שאתם אחים כל כך קרובים – לא הלכת עם משי לעולם הזה של הג'יו ג'יטסו.
"לא הלכתי איתה לזה רק כדי שיהיה לי גם את העולם שלי. שיהיה לי משהו נפרד ממנה. בענף שלה היא כמו מלכה. ואני רק 'אח של' - רציתי שיהיה לי את המקום שלי". משי מוסיפה: "לפעמים הוא היה מתאמן איתי, אבל הוא יותר הלך לכיוון הג'ודו והתאמן בזה בצורה מקצוענית לאיזו תקופה. כיום הוא עושה דברים אחרים, אומנותיים יותר ומפיק סרט עצמאי משלו".
ההצלחה של משי בג'יו ג'יטסו הייתה פנומנלית. בשנת 2016 היא זכתה באליפות העולם – אירוע שהיה עבורה ועבור המשפחה רגע של אור מתוך התהום העמוקה של אובדן שתי האחיות: "בהתחלה לא קלטתי שאני אלופת עולם, זה משהו מאוד גדול. לא מדובר רק באליפות העולם. זה מכיל הכול – את כל הזמן שהתאמנתי וקרעתי את עצמי, את המשמעת העצמית שזה מחייב, את ההשכמה לאימונים מדי בוקר לפני הלימודים, את ההקפדה על אוכל בריא שמשמעותית לי מאוד, כולל הוויתור על שוקולד שאני כל כך אוהבת".
"להגיע להישג עצום כזה – זה פשוט מרגש כל כך", היא אומרת. ומיתר מוסיף: "הדבר שהכי מרגש אותי בעולם זה לספר לאנשים שאחותי היא אלופת עולם. זה מדהים".
ועכשיו את מגיעה למשחקי העולם, אירוע שהוא כמו אולימפיאדה עבורך. מה המטרות שלך שם?
"זה מרגש מאוד ורק על זה אני חושבת כרגע. השאיפה והמטרה היא חד משמעית המקום הראשון ולהביא מדליית זהב ראשונה לישראל. אני מתכוננת לאירוע הזה משהו כמו 5 שנים. יש לנו בארץ ספורטאים מדהימים בענף הזה וחבל שאין בארץ מספיק הכרה בענף. חובה לסקר את זה יותר. אין כמעט איך לצפות בזה בארץ, אז ברור שאנשים לא ישמעו על זה, אבל אני מרגישה שהספורט גדל ושהוא בתאוצה – וזה מה שיביא את הסיקור".
"אני מנסה לא לחשוב על הנהג הפוגע. הוא נכנס לכלא ל-5 שנים וכבר יצא. להתעסק בזה לא יעזור לאף אחד"
ולגבי הנהג הפוגע שהרג את שתי אחיותיה – משי מבהירה כי היא לא מתעסקת בו וממשיכה הלאה: "אני מנסה לא לחשוב עליו. הוא נכנס לכלא ל-5 שנים וכבר יצא, אני חושבת שזה לא יעזור בכלום לבקש הוא ייכנס ליותר. אני חושבת חד משמעית שהוא היה צריך לקבל יותר, אבל להתעסק בזה לא יעזור לאף אחד. כשהתחלתי לקרוא בכיתה א' אני זוכרת שאבא שלי ישב על הספה וקרא את הדפים של המשפט. ניסיתי לקרוא ואז הוא אמר לי 'זה לא בשבילך'. עכשיו המטרות והחיים שלי נמצאים במקום אחר לגמרי".