מריומה קליין, שלום. מה שלומך?
"לא פשוט, חודש מאוד מטלטל, אחד המאתגרים בחיי. אתה גם מקבל את פרס ישראל, גם הבת מתחתנת ובאמצע פתאום יש כתבה..."
התחקיר בעובדה
"ואז אתה נמצא במקום שאתה פשוט בשוק, וחלק מהדברים אתה לא יכול להתגונן, לא יכול להסביר - לא יכול לדבר על ילדים שבכתבה... אתה נמצא בחוסר אונים, במקום שאתה לא נושם. הלב שלי כאב, תשמע, אני בן אדם מאוד רגשי - זה ריסק אותי".
הייתה לך מחשבה אולי לוותר על הכול? להחליט ש"אולי הם צודקים? אולי אני לא מתאימה יותר לתפקיד הזה"?
"אף אחד לא יוריד אותי מהמקום שאני בחרתי ומהייעוד שלי. כשאני מדברת עם הילדים ועם עצמי כל יום, אין אור בלי חושך".
תיכף נדבר על הצללים אבל בבית השנטי יש גם הרבה אור. מפעל החיים של מריומה קליין הוא שני בתי השנטי - זה שביפו ו"שנטי במדבר". עשרות אלפי נערים ונערות בסיכון עברו שם במהלך השנים ומצאו בית חם, משפחה חדשה ובעיקר את מריומה - האימא הגדולה, יש שיאמרו גורו, שמנהלת ביד רמה את המפעל הזה כבר כמעט 40 שנה, את המקום שמזוהה יותר מכל איתה. ואת הכול היא עושה כמעט בלי סיוע מהמדינה - 90% מתרומות ורק 10% מגיע ממשרד הרווחה. במשך השנים זכתה בהוקרה, בפרסים וגם בכבוד הכי גדול שמדינת ישראל יודעת לתת - פרס ישראל. ואז הגיע תחקיר "עובדה" שהטיל צל כבד על הכול.
את צעקת הנערים שהיו בבית השנטי חייבים לשמוע: טור מיוחד מאחורי התחקיר
"אחמול להם על מה שהם עשו"
אנחנו מכירים הרבה שנים, לפני יותר מ-10 שנים צילמתי כתבה על שנטי במדבר. זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו והתלהבתי מהמקום וביקרתי בו עוד הרבה פעמים אחר כך ומאוד התרשמתי ממך וגם נוצר בינינו סוג של קשר. ואז צפיתי בתחקיר של עובדה - אז אני מודה שלרגע חשבתי אולי יש שתי מריומות? אולי אני לא מכיר את מריומה האמיתית?
"מי שמכיר אותי - או שהוא אוהב אותי מאוד או שהוא לא אוהב אותי, קשה לו עם האנרגיה שלי, קשה לו עם האמת שלי, עם הדיירקט שלי. לפעמים אני לא מפחדת להגיד את מה שאני מרגישה - הגעתי יחפה עם שרוואל וטי שרט בתחילת הדרך, זו אני. היום אני הרבה יותר מסודרת ומבוקרת אבל אני אותו בן אדם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בתחקיר של עובדה אומרים: יש אנשים שמריומה אוהבת ויש אנשים שהיא לא אוהבת
"אצלי אין דבר כזה"
את אוהבת את כולם . מה?
"אני מנסה, אני באה ממקום שאבא שלי לא אהב אותי, שלא ידעתי מה זו אהבה. עברתי דברים כל כך לא קלים שבשבילי אהבה זה קשור לריפוי הפנימי שלי. גם הילדים שדיברו בכתבה - אני אוהב ואני אחמול להם על מה שהם עשו כי אני חושבת שזה חלק מהמקומות שקשורים לכאב ולפצעים ולא לאהבה ולאמת".
אבל עשרות ילדים וגם עובדים טוענים נגדך את הטענות האלה. לא היה רגע שאמרת: "אולי יש משהו במה שהם אומרים? אולי באמת טעיתי?"
"כשאני התחלתי ב-1984, הייתי בת 20 כמעט. מה לי ולהבנה מה זה נפש האדם, חוץ מאינטואיציה קטנה? לא באמת הבנתי מה קורה. ולמדתי, למדתי דברים בדרך, צמחתי, עשיתי מלא טעויות בתוך התהליכים האלה. ולמדתי מה פירוש המילה בחירה וחמלה, שאתה יכול לטעות ואתה לא אלוהים, כולנו בני אדם".
פרשת הקידוש והארוחה: גרסת מריומה
אחת הטענות בתחקיר הוא שאת רוצה שיוקירו לך תודה, שמתייחסים אלייך כמו סוג של גורו, שאנשים לא מקבלים את ארוחת השבת שלהם כי לא הודו לך מספיק
"תשמע, כמעט 90% מהילדים הם כאלה שלא יודעים הרבה פעמים להוקיר על הטוב כי הם לא באמת מכירים את הטוב. כל כך נטשו אותם - ההורים או הממסד".
אבל אם לא מוקירים לך תודה, אז למנוע מהם ארוחה? דווקא את שהיית צריכה להסתובב ברחוב מדי פעם, שלא היה לך אוכל, שדווקא את תעשי דבר כזה?
"לא היה דבר כזה, תקשיב דני - לא היה. 2,050 קידושים מקום בית השנטי ועד היום. היה קידוש אחד שהיה בו מצב שהם לא העריכו את האוכל שהמתנדבים הכינו להם שעות. הם לא העריכו את המקום, הם דיברו ולא אמרו תודה על מה שיש - לא תודה למריומה, תודה למתנדבים, תודה על האוכל שיש בשולחן, האוכל הזה הוא לא מובן מאליו - רובו מתרומות והיה מצב שאמרתי 'בואנה, לא תקבלו את האוכל המבושל, אתם תקבלו את האוכל הרגיל שיש במקרר, של היום-יום, כי אתם צריכים לכבד את זה שאתם מקבלים אוכל חם ומנחם מאנשים שבאו לבשל לכם כדי שתכבדו את מה שיש ותוקירו את זה'.
"תשמע דני, אכלתי מפחי זבל, אכלתי ממקומות שאסור, גנבתי אוכל כמו הרבה ילדים בבית השנטי. כל מה שקורה פה זה ממקום של הודיה על מה שיש לך, כי אם לא - לא יהיו צניעות והבנה".
"בהתחלת הדרך שיקרתי מלא. כדי לשרוד"
אחת הטענות היא שהכריחו ילדים 'להתמסכן' בתיעודים או בסרטים לתורמים כדי ייתנו לכם כסף
"אוקיי, לא היה ולא נברא"
למה שילד יבוא ויגיד?
"אני אגיד לך. אם אני אבוא ואגן על עצמי ועל כל בית השנטי, אני אהיה צריכה לפתוח דברים ולפגוע בהם. נגד כל האמונה שלי".
בסוף הילדים האלה חוו פגיעה, הרגישו שנעשה להם עוול
"אני מתעסקת פה עם הילדים שעברו את הדברים הכי קשים, דברים אכזריים שאתה אומר 'לא יכול להיות שזה מה שאבא ואימא עשו', אתה יושב שם בשוק. יש ילדים שאומרים 'אנחנו רוצים לדבר ולהגיד מה הבית הזה עשה לנו'. אין ילד מתחת לגיל 18 שמדבר, וגם זו בחירה - אנחנו נותנים לילד לבחור לדבר אם הוא רוצה".
אז הם משקרים, הילדים?
"אני יכולה לענות לך תשובה טיפולית. אני אענה על עצמי - כדי לשרוד בחיי, בהתחלת הדרך שיקרתי מלא. כדי לשרוד, הרבה פעמים אנחנו מתחילים מעולם של פחדים כי לא אהבו אותנו ולא רצו אותנו, וכדי שיראו אותנו ויאהבו אותנו - אני הייתי מחרטטת הרבה בתחילת חיי כי פחדתי שלא תהיה לי אהבה".
את הפכת לסוג של סלבית, ששפים באים להתארח אצלך ולהכין אוכל וזמרים ושחקנים - אולי מה שנקרא עלה לך - אני כבר לא מטפלת בילדים מסכנים, אני מריומה שכולם מכירים, סלבריטי
"אני עושה את זה 38 שנה. אחד מהשפטים שמובילים אותי בחיים הוא לא לשכוח מאיפה באתי ולא לשכוח לאן אני הולכת. אין שבוע שאני לא עושה שיחות אישיות עם ילדי בית השנטי, כדי לא לשכוח מאיפה באתי. אני מבשלת אישית עם עזרה של ילדים וצעירים בשנת שירות, את כל ארוחות החגים הגדולות. הייעוד שלי זה לעזור להם כדי לעזור לעצמי".
הטענות להטרדות: "לא היה עימות ביניהם"
אולי הטענה הכי קשה שיש בתחקיר של חן ליברמן הוא על אותו בחור, אשר, שהורשע במעשים מגונים ואת מחזירה אותו לעבוד בבית השנטי, בסביבה של בני נוער, עם נערות
"אז הילד שאנחנו מדברים עליו הגיע בגיל 15.5. ילד יתום ללא אימא וברגע שיש ילדים שאין להם אימא, אני ישר לוקחת את התפקיד האימהי. הוא היה עבורי ילד שלי, ובמקום הזה הלב עשה את שלו. לפעמים ההיגיון צריך... אחד השיעורים הגדולים פה זה קו גבול ההיגיון, הלב בא ממקום של 'בוא נטפל בדברים, בוא נבין ונקשיב ונראה מה קרה'".
טעית בניסיון להגן עליו? בניסיון להחזיר אותו לבית השנטי?
"קודם כל חשוב לי להגיד שכל מה שעשיתי היה מבוקר על ידי בית המשפט וקצין בוחן והוא הועבר לתפעול ובית המשפט ידע. זה 500 דונם כפר, אנשים לא מבינים את הגודל".
אבל הטענה היא שהוא לא באמת עבר לאחזקה, הוא המשיך לדבר עם הילדים
"לא. הוא היה בתפעול".
טעית בניסיון להגן עליו וליצור עימות עם המתלוננת?
"רציתי להבין דברים, לא עימות. בגלל דברים שידעתי על שתי הנשמות שמדובר עליהן, רציתי להבין".
אבל זה משהו שאי אפשר לעשות, זה לא בסמכות שלך...
"לא היה עימות, היא הלכה לעשות את מה שצריך לפי החוק והדרך הצודקת והגישה תלונה. הוא קיבל את המסע שלו והדרך שלו, הוא לא עובד בבית השנטי כבר שנה וחצי".
הטענה היא שזה קורה באופן קבוע - עימותים כאלה שמכניסים שניים, גם במקרים של הטרדות מיניות
"לא".
"הוא יודע את האמת, למה הוא לא בבית השנטי"
מדבר בתחקיר אותו נער הומוסקסואל שהתחנן להיות כאן, שלא עשה שום דבר רע. הוא אומר 'זורקים אותי החוצה אחרי שישנתי פה 3 ימים במסדרון ואני מתחנן לדבר עם מריומה והיא לא מוכנה לדבר איתי אפילו"
"חצי מהצוות שלי הם מהקהילה. הבן המאומץ שלי הוא גיי. כשאני מדברת פה עכשיו על נושא ההומואים והלסביות, אנחנו מקבלים מהמקום שכולם ילדי אלוהים".
אז לא זרקתם אותו בגלל שהוא הומו?
"לא היה ולא נברא. אין דבר כזה בבית השנטי. לגבי הילד אני לא יכולה לפרט, אני רק יכולה להגיד שהוא היה פה יום אחד, הגיע באמצע הלילה ובדקנו דברים בבוקר והוא יודע את האמת, למה הוא לא בבית השנטי. יותר מזה אני לא יכולה להגיד כלום".
"לא פרצנו לטלפון, סליחה שניבלתי את הפה"
ואז מגיעה לי נעים ומפרסמת ב"מהדורה המרכזית" את אותה הקלטה שבה את אומרת בקולך "בואו נפרוץ לטלפון של הבחורה הזאת", בסוף זה בקול שלך
"זה שאנחנו מדברים בחדרי חדרים ואומרים 'את תעשי ככה הוא יעשה ככה' - זה כמו זוג הורים שנמצא באיזה חוסר אונים עם הילד שלו ורוצה להבין: 'מה, הוא על סמים? מה הוא לקח, הם לקחו? אולי ניכנס לטלפון שלו?', זה לא אומר שההורים הולכים ונכנסים לטלפון שלו. זה שאמרתי את הדברים וזה שמדריכים יגידו דברים זה לא אומר שאתה יוצא מהמקום שאתה משחרר את הדברים שלך ואתה עושה את זה. לא היה, לא פרצנו לאף טלפון של ילד בבית השנטי עד היום. נקודה".
על הקללה שנשמעה בהקלטה ("נזיין אותה") היא אומרת: "אני אותנטית ואני אומרת את האמת, לפעמים אני ילדת רחוב וזה בכלל לא על הילדה או הילד וזה על משהו אחר שקשור להדרכה. ואז אמרתי את המשפט הזה כמו שאחרים אומרים את המשפט הזה - סליחה שניבלתי את פי, למדתי מזה, יש לי כמה שיעורים וזה אחד מהם. עוד יותר לצמצם את המקום של שפת הרחוב שלי וגם בתוך הישיבות הפנימיות לדעת איך לדבר ממקום אחר".
אומרים גורמי מקצוע: בסוף זו השיטה של מריומה, האינטואיציה של מריומה. זאת אומרת, מריומה זאת השיטה - שאין פה עובדת סוציאלית ואין פסיכולוג ואין מישהו שמטפל בנפגעות ונפגעים על רקע מיני, שאין משהו מקצועי
"בית השנטי התחיל ממקום של מריומה שלא ידעה מה היא עושה בהתחלה ולאט לאט למדה, כי היא הייתה ילדה כמוהם. ואני ילדה כמוהם. לאורך השנים לאט לאט התפתח תהליך שאחרי העשור הראשון התחילו להיות עוד אנשים... מ-2008 יש לי עובד סוציאלי, מהשנה הזו יש לי עוד עובדת סוציאלית, יש לנו פסיכולוגים בחוץ שמטפלים בילדים, יש לנו פסיכיאטר לעת הצורך".
אבל אלו מדריכים שאומרים את הדברים האלה, אנשים שעבדו כאן. אז למי אני צריך להאמין?
"יש לי הוכחות על העו"סים, יש לי הוכחות על המפקחים, יש לי הוכחות על הפסיכולוגים. יש שמות וטלפונים, יש הוכחות על הטיפולים, יש תיעוד להכול. אני לא אצא פה מטומטמת בשידור".
הזמינו אותך לשימוע במשרד הרווחה
לפני שהיא עונה היא קמה להביא קלסר כחול: "שנייה. בטלוויזיה רואים דברים, נכון? כל שבוע יש פיקוח. כל הזמן בודקים ואתנו ובאים לביקורתי פתע, הביקור האחרון היה ב-24.3.2002. נכתב: 'הפיקוח מתרשם מרמת התחזוקה והניקיון במקום, המשקף התייחסות מכבדת ומחבקת עבור השוהים במקום'. במסגרת פתע אתה מפתיע ורואה איך המקום מתנהל. אם משרד הרווחה בונה שימוע לפי כתבה ולא הולך לפי מה שהוא יודע עם כל התיעוד שיש, אז אני שואלת אותך - מה זה אומר על משרד הרווחה במדינת ישראל?"
יש בכירים לשעבר במשרד שמדברים נגד בית השנטי
"כן, זה מה שזה אומר. כי בית השנטי עם תורמים ומתנדבים וילדים - אני לא יכולה להסביר לך איזה מהלך של אור זה המקום הזה".
"ביטלו הרצאות, ביקורים ותרומות"
מה שאת אומרת: הצלחתי יותר מדי ואולי זה הרגיז כמה אנשים במשרד הרווחה
"אני עושה משהו שמדינת ישראל צריכה לעשות"
לא מעבירים לך יותר תקציבים, לא מעבירים לך יותר ילדים. יש לך תרחיש כזה?
"יש מצב שזו התוכנית"
ומה יקרה?
"נעשה את כל מה שאפשר שזה לא יהיה ככה. כי יש פה דרך טיפול מצליחה, תחשוב על הכמות: יותר מ-60 אלך נוער היום במדינת ישראל חיים בחברה. היום יש לי ילד בשם לירון שהוא בבה"ד 1, אני מסתכלת על הלירונים".
יותר מ-90% מהתקציב זה תרומות, מיליוני שקלים. היו טלפונים של תורמים שאמרו לך "מריומה, מה זה? אני לא רוצה לתת לך יותר כסף?"
"אני חייבת להגיד שהתורמים הקבועים, המרגשים, נשארו כי הם מכירים אותנו יותר מ-25 שנה. חדשים ואנשים שרק התחילו להכיר - כן, ביטלו הרצאות וביקורים. ביטלו תרומות. צריך מחדש לעשות חלק מהדברים, זה כואב כי זה מסע לא קל"
את אומרת שבמשרד הרווחה יש שם איזה אינטרס עלום. למה שמשרד הרווחה ירצה לצאת נגד מוסד שעוזר לילדים?
(שותקת) "אין לי תשובה"
יש לך תשובה, את לא רוצה להגיד
"נכון" (בוכה)
השמחה שנמהלה בעצב - והלקחים
מזל טוב, הבת שלך הבכורה התחתנה, שנטי, בשבוע שעבר
(בוכה ומבקשת רגע להתארגן)
עד עכשיו הכול היה בסדר, כשאני אומר שנטי זה שובר אותך סופית?
"כן", היא עונה בבכי
אז מזל טוב. גם שם היו הרבה דמעות
"כן, התחתנה לפי כמה ימים. מאוד כואב לי - מצד אחד זה הרגע המאושר בחיים, עם כל הכבוד לכל הפרסים, זה הפרס של הנשמה. בית השנטי לא היה קורה בלי שנטי - אני נכנסתי להיריון לא צפוי בסוף הצבא, שנטי נולדה ובלי ההיריון הזה והמסע הזה של הבנות שלי שקיבלו ונכנסו והמשיכו איתי לעזור, לא בגלל שהן רוצות לעזור אלא כי בחרו את זה - ולראות את שנטי עוברת את החודש הקשה הזה, שהיה צריך להיות המאושר בחייה - זה אחד הדברים שהרגו אותי. זה לא מגיע, זה הרג אותה".
יש משהו אחד בכל זאת שאת אומרת "את זה אני צריכה לשנות? פה לא הייתי מספיק בסדר? אולי גבה ליבי? משהו אחד שאני צריכה לעשות אחרת?"
"אני צריכה יותר לעשות בקרה על דברים מסוימים בבית השנטי, ללמוד על דברים מסוימים מאוד חשובים לי, להיות יותר בשליטה על הפה שלי לפעמים ולהבין שאני צריכה להתפתח עם הזמן והגיל והתקופה הזו שצריכה ללמד אותי דברים חדשים שאני עוד לא יודעת".
תחקיר: יעל יפה