מאחורי השקט השורר בביתו של יעקב דסה בן ה-72 מבת ים מסתתרות תמונות קשות שמלוות אותו כמו רעש מעומעם מאז הקרב בעין אל-חילווה במלחמת לבנון הראשונה. השבוע מציינים 40 שנה לתחילת מלחמת לבנון הראשונה - אבל גם ארבעה עשורים אחרי זיכרון הפציעה הקשה שלו, שנגרמה כתוצאה מקליע שחדר לגופו, מילימטרים ספורים מליבו, לא עוזב אותו. למרות שהרופאים איבדו אז תקווה והודיעו שיש סיכוי קלוש בלבד שיינצל, הוא בחר לחיות ומיום ליום מתעקש להישאר חזק.
"טבעי שהבן יקבור את אביו ולא שהאבא יקבור את בנו", אומר דסה, ששירת כמ"מ פלוגת חרמ"ש בגדוד שריון. אם הייתי מת, מה הייתי גורם לאלו שנשארו מאחור? פחדתי שזה יקרה. המחשבה שהצלחתי להמשיך הלאה ולא גרמתי לזה שהמשפחה תקבור אותי מחזיקה אותי".
תחזיר אותי לרגע שבו הכול השתנה.
"זה היה יום שישי, יוני 1982, בשעה 13:30, ברקע נשמעו הודעות ברדיו על הפסקת אש, ונכנסנו למחנה הפליטים עין אל-חילווה שבאזור צידון", משחזר בצמרמורת דסה, ששירת אז במילואים. "ההוראות היו לירות רק במי שיורה בנו. עברנו בית, בית והתקרבנו למבנה. המ"פ ביקש ממני לעבור קדימה משום שאני דובר ערבית וכך עשיתי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"יצאה משם נערה וצעקתי לעברה: 'תודיעי לכולם שהם יכולים לרדת, לא נעשה לכם כלום'", הוא ממשיך. "ואז ראיתי לפתע מחבל שיוצא מפינה אחרת ומכוון אליי קלצ'ניקוב. הכדור הראשון פגע במ"פ שלי רונן דוידי ביד ואני הרגשתי פגיעה בחזה. סילון דם פרץ ממני ומעוצמת הפגיעה הועפתי לתוך חדר אחורי. היינו בחולייה הקדמית וירו עלינו אש תופת, לא יכולנו לזוז. בדיעבד זה היה מסגד עם מאות מחבלים".
"הוא התקשר אליי, תיאר לי את המצב ואמר שהם מוכרחים לקבל חילוץ", מספר אילן אשל, שהיה המג"ד בשטח. "לא היה לי שום כוח, חוץ משני הטנקים שלי. עקפתי את המחבלים ונטרלתי אותם. אחרי זה התברר שהמצב שלו מאוד קשה וחילצנו אותו ואז התפוצצו פצצות אר-פי-ג'י ואני נפצעתי בשתי הרגליים".
"יצאה משם נערה וצעקתי לעברה: 'לא נעשה לכם כלום', ואז ראיתי לפתע מחבל שיוצא מפינה אחרת ומכוון אליי קלצ'ניקוב. הרגשתי פגיעה בחזה"
יעקב דסה
"אמרתי לחבר'ה לטפל באישה ובילדים שלי"
דסה מתאר את הרגעים לאחר הפגיעה: "הרגשתי שאני הולך למות ואמרתי לחבר'ה לטפל באישה ובילדים שלי", הוא נזכר. "אחד החיילים צעק: 'רימון' והם יצאו מהחדר. שכבתי ונשארתי שם לבד, וקיבלתי רסיס גם בכתף".
"בשלב מסוים הכוח שלנו פשוט ירה לתוך המבנה והיו שם פצועים", הוא נזכר. "ואז התחילו בכי וצעקות בערבית, כששמעתי את הבכי - הבנתי שאני לא מת".
מה היה הדבר הראשון שעשית באותו הרגע?
"קמתי והכנסתי את האצבע שלי לתוך החור שיצר הקליע. הוצאתי את האצבע ועם היד האחרת שמתי את התחבושת שהייתה לי עוד מימי הטירונות בגולני. אחזתי בנשק ביד אחת, קמתי ויצאתי מהחדר החוצה".
"לא היה לי שום כוח, חוץ משני הטנקים שלי. עקפתי את המחבלים ונטרלתי אותם. חילצנו אותו ואז התפוצצו פצצות אר-פי-ג'י ואני נפצעתי בשתי הרגליים"
אילן אשל, שהיה המג"ד בשטח
הקליע התרסק בעצם החזה
דסה נזכר כי באותה העת הוא לחץ על ההדק וכיוון אותו לעבר המבנה מהמותן. "הנשק ירה בודדת והיו שם ארבעה מחבלים, לפחות אחד נפגע והיתר הורידו את הראשים". לדבריו, מרגע שהוא נפצע ועד שהגיע לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית) חלפו שעתיים - ובזמן הזה שבו המתין יחד עם המ"פ דוידי ועם המג"ד אשל לפינוי לבית החולים רמב"ם. הוא איבד דם רב.
הפציעה של דסה הוגדרה קשה ונשקפה סכנה ממשית לחייו במשך כמה ימים, לאחר שהקליע שחדר לגופו התרסק בעצם החזה - כך שהרסיסים חדרו למעטפת הלב, לריאות ולקיבה. "הייתי בטוח שהוא ימות", מודה אשל: "במסוק היה חובש שמשום מה לא טיפל בו וויתר עליו, כי חשב שהוא אבוד. "אמרתי לו: 'הבן אדם הזה מחרחר, אם אתה לא מטפל בו מיד - אני יורה בך. זה היה כדי לנער אותו, והוא מיד נתן לו עירוי נוסף ועשה לו הנשמה".
ואז הובהלת לבית החולים, מה עדיין מהדהד לך בזיכרון משם?
"כשהגעתי לבית החולים רמב"ם עם פצע פתוח בחזה ובבטן הרגשתי קרה, אחר כך התעוררתי במחלקה והייתי עם מלא צינורות מסביב. הבחורה הראשונה שראיתי הייתה קצינת הנפגעים".
רעייתו בתיה הייתה אז בהיריון ולא תשכח את הרגע שבו נשמעה נקישה בדלת ביתם. אחרי שהתבשרה על הפציעה נסעה לבית החולים. "הייתי בחודש החמישי של ההיריון והייתי אובדת עצות", היא משחזרת, "הרופא אמר שהסבירות שיעקב יחיה מאוד נמוכה. זה היה הרגע שבו התחילה שנה מאוד קשה".
"הייתי בחודש החמישי של ההיריון והייתי אובדת עצות. הרופא אמר שהסבירות שיעקב יחיה מאוד נמוכה. זה היה הרגע שבו התחילה שנה מאוד קשה"
בתיה, אשתו של יעקב
"קבעו שאני משוגע"
הסיטואציה הזו הייתה קשה גם עבור ילדיו של דסה שלא הצליחו לעכל את אשר אירע. "חשבנו שאבא מת", אומרת בתו ויקי, שהייתה אז בת 7. "בעקבות הפציעה שלו חטפתי אסתמה. הייתי משתעלת המון, ורק אחרי בערך שנה ראיתי אותו עם החתכים בבטן".
"הרגשנו אשמים שהוא חזר ושיש לנו אבא – בזמן שמסביבנו היו כאלה שאיבדו את אבא שלהם", ממשיכה ויקי. "אבל בפועל לא היה לנו אבא. הדבר היחיד שהיינו יכולים לדבר איתו עליו היה כדורגל".
"הרגשנו אשמים שהוא חזר ושיש לנו אבא – בזמן שמסביבנו היו כאלה שאיבדו את אבא שלהם. אבל בפועל לא היה לנו אבא"
בתו ויקי
דסה התמודד עם פוסט-טראומה בעקבות הפציעה הקשה והדבר בא לידי ביטוי בתגובותיו: "פעם אחת נחת בבית החולים הליקופטר שהביא כנראה פצועים. אני קפצתי על האחות עם כל המכשירים שהיו לי, אמרתי לה: 'יורים' ושכבתי עליה כדי שלא תיפגע מהיריות. אחר כך הביאו לי לשם פסיכיאטר וניסו לדבר איתי. הם קבעו שאני משוגע".
התביישת בעצמך כשקלטת מה קרה?
"כשחזרתי להכרה הייתי נבוך, היו לי בזמנו הרבה דברים מזעזעים, אבל זה לא היה רצוני - הייתי הלום קרב. ברגע שאמרו לי שאני יכול לקבל על זה אחוזי נכות לא הסכמתי. אמרתי 'אני נפצעתי פיזית, על הנפש אני אתגבר'".
"פעם אחת נחת בבית החולים הליקופטר שהביא כנראה פצועים. קפצתי על האחות עם כל המכשירים שהיו לי, אמרתי לה: 'יורים' ושכבתי עליה כדי שלא תיפגע מהיריות"
יעקב דסה
"הייתי רואה כל מיני חזיונות"
במהלך השנים המראות הקשים היו חוזרים לדסה בלילות והקשו עליו לישון כראוי. "באחת הפעמים התעקשתי שיש בבית עכברים וצעקתי, ואז אשתי אמרה לי: 'אני לא רואה כלום'. הייתי רואה כל מיני חזיונות ורק אם מעמידים אותי במקום ומסבירים - הייתי מבין", הוא מספר. רעייתו בתיה מספרת כי "יום אחד הוא לקח גבינה ופיזר לי אותה בכל הבית, את לא יודעת מה הוא עשה לי. זה היה סיוט".
"עד היום כשאני נוהג, אני כל הזמן מסתכל לראות אם מישהו נוסע אחריי. כשאתה בנשמה שלך לוחם - אתה ממשיך להתנהג כמו לוחם", משתף דסה. בתיה מוסיפה: "הייתי הולכת לישון, מתעוררת באמצע הלילה והוא היה נעלם. הייתי מתקשרת לכל בתי החולים, מעירה את כל החברים וצועקת. פחדתי שיקרה לו משהו. כל דפיקה וצלצול הלחיצו אותי, הייתי בטראומה והתכנסתי בתוך עצמי".
"הייתי הולכת לישון, מתעוררת באמצע הלילה והוא היה נעלם. הייתי מתקשרת לכל בתי החולים, מעירה את כל החברים וצועקת. הייתי בטראומה"
בתיה, אשתו
לאן הוא היה הולך באמצע הלילה?
"הוא נתקע פעם במחסום משטרתי, לא ראה את הדוקרנים ועלה עליהם. פתאום האוטו שלו נעצר והוא ראה שוטר עם אקדח, הוציא את תעודת הנכה ואמר: 'אני נורא מצטער, לא ראיתי את המחסום'. הוא נסע גם למקומות שלא ידע לחזור מהם וקיבל אחרי זה התקפים של כאבים, הרופא לא ידע מה לעשות".
כשדסה מדבר על ימיו כלוחם בלבנון הראשונה, הוא עושה זאת עם עיניים בורקות, על אף הקשיים הגדולים שמלווים אותו מאז, ניכרת הציונות שמפעמת בליבו. אך לצד זאת, הוא מנהל מאבק ממושך מול משרד הביטחון שעורר אצלו לאורך השנים תחושת תסכול - בזמן שמצבו הרפואי מחריף.
"כבר שנתיים שאני ישן עם מסכת סיפאפ (נועדה לטפל בדום נשימה במהלך השינה - ס"ל). אחרי שעברתי עוד אירועים מוחיים והתקף לב. הלכתי להיבדק במכון שינה, קראו לי למוחרת דחוף ואמרו לי: 'יש לך 55 פעמים בממוצע בלילה דום נשימה. בכל דקה אתה עלול לקבל דום לב ולמות, ולכן אתה חייב לישון עם המסכה".
וכך, דסה מצא את עצמו לאחרונה ניצב שוב בפני הוועדה הרפואית של משרד הביטחון - בבקשה לעלות את אחוזי הנכות שלו. "זה קשה, אני מרגיש מוגבל יותר ממה שהייתי ושיש לי החמרה בחיים", הוא מדגיש. "כשחזרתי מהוועדה הרגשתי כאילו עשיתי ריצה של 50 קילומטר, הייתי מותש יומיים. כשאתה מספר על המלחמה, קורה שאתה מדבר כאילו מישהו אחר נפצע. אבל כשאתה בוועדה וצריך לספר מה עברת - זה קשה".
"כשחזרתי מהוועדה הרפואית הרגשתי כאילו עשיתי ריצה של 50 קילומטר, הייתי מותש יומיים. כשאתה מספר על המלחמה בוועדה וצריך לספר מה עברת - זה קשה"
יעקב דסה
כשנתיים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, שב דסה לשירות המילואים שאותו המשיך למלא עד גיל 45 ובמקביל - הוא התקדם לתפקידים ניהוליים בעבודתו בבנק בתל-אביב. "ברגע שאתה מרגיש שאתה נותן, אתה לא חושב איך רע לך", הוא מבהיר. "ואם אתה לא מרגיש טוב – אתה הולך הצידה כדי שלא ירגישו ולא יסתכלו. אתה חי עם זה".
כיום דסה הוא אב לשלושה ילדים וסבא לשישה נכדים, אחד מהם הולך בדרכו והתגייס לגולני - החטיבה שבה הוא החל את דרכו. המראות והקולות מלבנון עדיין חוזרים, גם 40 שנה אחרי, אבל במרכז הפאזל כבר ניצב מראה אחר. סיפור חדש שבו הוא מתעקש להיות בריא, שמח וגאה בראש השבט שלו. "דאגתי לכל הילדים שלי וזה היה לי הכי חשוב, הם יודעים שאני כאן בשבילם. הגענו לשלב שבו להיות בריאים ושמחים זה הדבר הראשון שחשוב", הוא מסכם בחיוך.
תגובת משרד הביטחון: "אגף השיקום מטפל במר דסה, זה למעלה מ-30 שנה, בגין פציעתו המוכרת.
ועדה רפואית דנה בבקשתו להחמרה במצבו הרפואי לפני כשבועיים, 17.5.22. הוועדה ביקשה ממר דסה להשלים מסמכים רפואיים. עם קבלתם תתקבל החלטה בעניינו. נמשיך לפעול כדי להעניק למר דסה את השירות והמענה הטיפולי הנדרשים".