יום שבת, 9 במרץ 2002. 20 שנים אחורה – אל החודש שקיבל בחלוף השנים את התואר המפוקפק "מרץ השחור". המתח מורגש ברחובות הארץ כולה. הטרור מסרב להוריד את ראשו – ופיגוע רודף פיגוע. עם צאת השבת שני תושבים נרצחים בטיילת נתניה בידי מחבל פלסטיני: ישראל יחיא בן ה-27 ובתו שעדיין לא מלאה לה שנה. 50 עוברי אורח נוספים נפצעים מהירי. באותה השבת אף אחד לא היה יכול לדמיין שאחרי פיגוע קשה כל כך יגיע פיגוע קשה אפילו יותר וש-11 צעירים שיצאו לבלות בקפה "מומנט" בירושלים, מטרים ספורים מבית ראש הממשלה, לא ישובו עוד לביתם.
מיד לאחר הפיגוע – ריאיון עם שרונה ממיטת בית החולים:
לפני 20 שנה – הדיווח על הפיגוע בקפה מומנט:
"כל פרט מהערב הזה נחקק לי בזיכרון", מספרת שרונה (ריחני) בראשי, שנפצעה באותו פיגוע נורא בקפה מומנט. "הרגשתי את הפחד באוויר, אני ממש זוכרת. הגענו ל'מומנט' וראיתי שם את המאבטח. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'תעשה לי טובה, תבדוק כל אחד שנכנס לכאן'. אמרתי לו שהערב אני לא רוצה למות".
שרונה, היום בת 47 ממודיעין, הייתה בת 28 בלבד כשנפצעה בפיגוע ואיבדה את חבריה הטובים לנגד עיניה. "8 חברים איבדתי בפיגוע הזה", היא מספרת. "חקוק לי בראש שלימור בן-שהם ז"ל הסתכלה מסביב ואמרה: 'אני יכולה לצאת החוצה והכול יכול לקרות, כל אחד יכול להיות מחבל'".
באותו ערב הגיעה שרונה לבית הקפה עם חברתה אורית אוזרוב ז"ל. "זה התחיל בבוקר. נסענו לאירוע שירה עם חברים במושב אורה. אורית, שהייתה הזמרת של השכבה, שרה באותו בוקר. היה מדהים והיא הייתה שמחה כל כך". לקראת הערב קבעו השתיים להמשיך את הבילוי וללכת לקפה מומנט – שהיה מקום הבילוי הקבוע שלהן ושל חבריהן.
זאת הייתה תקופה שבה פיגוע רדף פיגוע – לא פחדתן לצאת?
"אני פחדתי מאוד", היא מודה. "גם אימא שלי ביקשה שלא אצא באותו הערב, אבל ידעתי שזה חשוב לאורית. אני זוכרת שבדרך, בירידה של רמות, אמרתי לה שיש לי הרגשה לא טובה. הצעתי שאחזיר אותה הביתה ושנוותר. זה היה שעות ספורות אחרי הפיגוע בנתניה ושבוע בלבד אחרי הפיגוע בבית ישראל".
"פחדתי מאוד לצאת. אני זוכרת שבדרך, בירידה של רמות, אמרתי לאורית שיש לי הרגשה לא טובה. זה היה שעות ספורות אחרי הפיגוע בנתניה ושבוע בלבד אחרי הפיגוע בבית ישראל"
"לא הצלחתי להאמין שניצלתי"
היום, 20 שנים אחרי המקרה, שרונה מצרפת בדיעבד את חלקי המידע כמו פאזל – ומתפלאת בכל פעם מחדש מגודל הנס שקרה לה. "נכנסו למומנט אחרי המתנה ארוכה, ומיד אחרי שהתיישבנו הייתי צריכה לצאת לכמה דקות. כשחזרתי פנימה, ראיתי שאורית החליפה איתי מקום. בדיעבד, עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שאם לא הייתי יוצאת לשיחת הטלפון הזו הייתי נשארת לשבת שם". לאחר כמה רגעים של שקט הוסיפה: "במשך שנים הרגשתי אשמה שאני בחיים והם לא".
"לפני הכול צריך להבין את האופי של מומנט. זה היה מקום מפגש של חברים", היא מסבירה. "הייתה אווירה משפחתית מאוד. כבר בכניסה למומנט פגשנו כמה חברים, שלצערי גם הם לא איתנו היום".
את מי פגשתן שם?
"בכניסה ישבו דן אימני וניר בורוכוב, שבדיוק השתחרר מהצבא. כמה שולחנות ליד ישבו אורי פליקס ודנית דגן, שהיו אמורים להתחתן שלושה חודשים אחרי המקרה המזעזע הזה שקרה לנו. גם ברוך לרנר, לימור בן שוהם ולבנת דבש היו שם איתנו", היא אומרת ומצמרר לחשוב שכל החברים שפגשה נרצחו בפיגוע.
"עמדתי ליד דנית ודיברנו על החתונה שלה ושל אורי", היא נזכרת. "היא סיפרה לי על שמלת הכלה שלה ואני הכרתי לה את אורית. דיברנו כמה דקות, לא הספקתי לשבת ופתאום – בום! פיצוץ אדיר הרעיד את המקום! אדיר! כזה שאי אפשר לתאר אותו במילים, כזה שעד עכשיו הוא באוזניים שלי".
"דיברנו כמה דקות, לא הספקתי לשבת ופתאום – בום! פיצוץ אדיר הרעיד את המקום! אדיר! כזה שאי אפשר לתאר אותו במילים, כזה שעד עכשיו הוא באוזניים שלי"
וכמו בעדויות רבות אחרות, גם שרונה מספרת כי אחרי הפיצוץ הגדול היה שקט מחריש אוזניים. "שמתי ידיים על הראש והתיישבתי ישיבה שפופה. מה שהכי מדהים הוא שלא זזתי מהמקום. נשארתי על אותה הבלטה שעליה עמדתי".
"אחרי הפיצוץ היה שקט מוחלט. כאילו כולם מתים, כמו במלחמה. ואז, אחרי כמה שניות, חזרתי לשמוע והאוזניים שלי התמלאו בקולות של אנשים צועקים. התרוממתי וראיתי פצועים מנסים לצאת דרך החלונות. התרוממתי לתוך ענן של עשן שרפה, ניסיתי לפתוח את החלון שלידי ולא הצלחתי כי הוא התעקם מהפיצוץ. אמרתי לעצמי שרונה – זה הזמן לברוח".
"ברחתי החוצה וראיתי את כל החברים שלי על הרצפה"
"רצתי לכיוון היציאה וצעקתי: אורית!", היא משחזרת, והזיכרון כמו בוער בתוכה. "הורדתי את העיניים וראיתי אותה שרועה על הרצפה. הבנתי מה קרה. הסתובבתי להרים את התיק שלי ובזווית העין ראיתי גם את דלית. ויתרתי והחלטתי פשוט לברוח. כשהסתובבתי ראיתי את כל החברים שלי על הרצפה. הם נהרגו ונשארו על הכיסאות. יושבים כשהמשענות על הרצפה. פשוט מתים".
עוד סיפרה: "עברתי ביניהם והצלחתי לצאת מהר יחסית. הרגשתי שמאוד קשה לי להזיז רגל אחת. התקדמתי לכיוון בית ראש הממשלה, שהיה קרוב לשם. מלא שב"כניקים הגיעו להציל חיים, ואז הרשיתי לעצמי ליפול. להתמוטט. שמעתי צרחות ולא יכולתי להתייחס לזה. לא הצלחתי לחשוב על כלום באותו הרגע. גם לא על החברים שלי".
"אחרי הפיצוץ היה שקט מוחלט. כאילו כולם מתים, כמו במלחמה. ואז, אחרי כמה שניות, חזרתי לשמוע והאוזניים שלי התמלאו בקולות של אנשים צועקים"
השיקום: "נלחמתי על השפיות שלי"
היום שרונה כבר בת 47. היא נשואה, מגדלת ארבעה ילדים ועובדת בהנהלת בתי המשפט. אך הדרך לשם לא הייתה פשוטה, ולפעמים – הצלקות מאותו ערב נורא עדיין משפיעות על חייה. "בתקופת ההחלמה הייתי כמו ילדה בת 3", היא נזכרת. "פחדתי מהחושך ולא הייתי יכולה לישון לבד. הייתי צריכה שיהיו איתי שתי אחיות בכל רגע נתון. הייתי קמה 40 פעמים בלילה מכאבי בטן איומים. פחדתי מהצל של עצמי – ולא כדימוי".
לאחר הפיגוע הקשה הוכרה שרונה כנכה פיזית ונפשית בידי משרד הביטחון וקיבלה ליווי צמוד שנמשך עד היום מארגון נפגעי פעולות איבה. "הייתי מספרת לפסיכולוגית שלי הכול, כי לא רציתי להעציב את המשפחה שלי", היא מודה. "לא הייתי ישנה בלילות. פוסט-טראומה זה לא משהו שחולף. אני בן אדם חזק ונלחמתי על השפיות שלי".
"בתקופת ההחלמה הייתי כמו ילדה בת 3. פחדתי מהחושך ולא יכולתי לישון לבד. קמתי 40 פעמים בלילה מכאבי בטן איומים. פחדתי מהצל של עצמי – ולא כדימוי"
מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם דבר כזה?
"לא לוותר", היא עונה בחיוך של אחת שחוותה זאת על בשרה. "לא הפסקתי לראות את החברים שלי מול העיניים, התביישתי שאני חיה והם לא. אחרי תקופה עם שיחות וכדורים – הצלחתי לחזור לשגרה. נהגתי בחושך כדי להתגבר על הפחד. אפילו חודש אחרי הפיגוע חזרתי למומנט. הייתי עושה שם סיבובים ומדברת עם עצמי. לא האמנתי שזה המקום שנפצעתי בו".
"אל תגידו: לי זה לא יקרה"
המתיחות בהר הבית ורצף הפיגועים בדיזנגוף, בחדרה, בבני ברק ובירושלים בחודשים האחרונים גרמו לרבים להיזכר בימי האינתיפאדה השנייה, בתקופה שבה כל מקום היה פוטנציאל לפיגוע וכל יציאה הייתה מלווה במתח ובחוסר ודאות.
הימים המתוחים האלה מחזירים אותך אחורה?
"ודאי. הפיגועים גורמים לאנשים להיזהר אקסטרה, ואני, מטבעי, תמיד נזהרת אקסטרה. למשל כשאני הולכת ברחוב ורואה תחנת אוטובוס מלאה באנשים – אני מתכווצת. לצערי, אני רואה בכל סיטואציה את האפשרות לפיגוע הבא".
"אני, מטבעי, תמיד נזהרת. למשל כשאני הולכת ברחוב ורואה תחנת אוטובוס מלאה באנשים – אני מתכווצת. לצערי, אני רואה בכל סיטואציה את האפשרות לפיגוע הבא"
בהמשך הדגישה כי לצד החשש, אסור לנו לתת לפחד לנהל את חיינו: "התקופה הזו לא גורמת לתחושות טובות, ועדיין אסור לעצור את החיים בגלל זה. אני משתדלת שלא לשדר פחד לילדים שלי, אבל אני תמיד אומרת להם שחייבים להיות ערניים ולשים לב. אסור לומר 'לי זה לא יקרה'. גם אני חשבתי ככה – וזה קרה לי בגדול".