"את אותו היום אני לא אשכח - זה היה יום שני, חמאס שלח אזהרה לפני תקיפה בירושלים והציב אולטימטום. הייתי בדיוק בנסיעה ליהודה ושומרון, 5 שעות נסיעה ארוכות בתחבורה הציבורית, ואיך שהגעתי הוקפצתי חזרה לרעים שבגבול עזה ביחד עם כל הצוות. הייתי שמונה שעות בדרכים באותו יום. הכול עוד היה לא ברור, לא ידענו מה מצפה לנו מבחינת סדר הגודל של המבצע". כמעט שנה אחרי, סג"ם עדן זוכרת לפרטי פרטים את 10 במאי - יום השיגורים שהתגלגל למבצע רחב היקף שקיבל את השם "שומר החומות": "הופעלנו תחת אש כשהרקטות שורקות מעלינו וכשהאזעקות נשמעות, סייענו לכוחות בהכוונת אש כשאנחנו מאוד קרובות לגבול".
עדן, לוחמת "רוכב שמיים", הפעילה כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) שריחפו מעל עזה, במטרה לראות מה קורה בשטח: להשיג מודיעין, להבין מאיפה יורים - ואיפה צריך לתקוף. "חצי מהיחידה הוקפצה ממש ברגע שחמאס התריע. הצוות שלנו חבר לכוח מיוחד שכבר היה במקום. הגענו לשטח. חברנו לכוח והיינו שם 10 ימים. הכול קרה מאוד מהר, היה לחץ ופחד כי היינו צוות חדש שרק עכשיו סיים הכשרה, אבל אלה החוויות ששמות אותך בקצה ומוציאות ממך את ההכי טוב שלך".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן
"את מרגישה בגוף ובחמ"ל את המעבר ל-0 ל-100"
סמ"ר שילת ג'ון, לוחמת הגנה אווירית
אותו היום היה שריקת הפתיחה למבצע צבאי בקצב אינטנסיבי, שנמשך 11 יום טרופי שינה ומלאי דרמות. בדיעבד, עזה הגיעה לנקודת רתיחה עוד לפני ששוגר הטיל הראשון לירושלים ב"יום ירושלים" הקודם, 10 במאי 2021. החיילים והחיילות שמשמשים בתור העיניים בגבולות התחילו לראות סימנים בתוך הרצועה וגם בים של עזה, אבל מה שקרה באותו החודש היה שונה מכל מה שהכירו עד כה.
כשחמאס ניסה להשבית את מערכת כיפת ברזל
בזמן שעם ישראל עקב בחרדה אחרי השיגורים מעזה ונכנס בתדירות גבוהה למקלטים ולממ"דים, היו גם כאלה שלא יכלו לזוז מהמסך ומהכיסא באותם רגעים גורליים: עליהן הופקדה המשימה של זיהוי השיגורים, חישוב איפה הטילים אמורים לפגוע - והשגת המודיעין לתגובה הצבאית: "את מרגישה בגוף ובחמ"ל את המעבר מ-0 ל-100".
גם כמעט שנה אחר מכן הן לא שוכחות את הרגעים המתוחים בחמ"לים, את המשמרות שנראה שלא ייגמרו ואת החרדה למשפחה שבבית. אבל עבורן לא מדובר רק בסיפור מורשת קרב, אלא ברגע מבחן שיכול להתרחש בכל עת. בריאיון ל-N12 הן מסבירות איך מרגישים כש"נקלעים לסיטואציה" ואיך אפשר להתנתק כשגם ההורים נמצאים בקו הירי של חמאס. מהאוויר, מהיבשה ומהים: זיכרונות ממבצע שעלול להפוך למציאות חוזרת.
סמ"ר שילת ג'ון, לוחמת הגנה אווירית, לא תשכח את היום השני למבצע, שבו חמאס ניסה להשבית את מערך "כיפת ברזל". היא וחבריה היו צריכים להבין בשניות איך להדוף את המתקפה על אמצעי ההגנה שישראל כל כך מתגאה בו. "לי זה היה היום הראשון במבצע, 11 במאי. בערך ב-00:30 בלילה. שוגרו שם 10 טילים, אנחנו מניחים שהאויב יודע איפה אתרי המשגר ולשם הוא מכוון, בלי המשגרים אין לנו כיפת ברזל, לא תהיה הגנה על התושבים", היא נזכרת בריאיון ל-N12.
"הראינו להם שזה לא קל - הם לא יכולים להביס אותנו גם אם הם חושבים שהם יודעים איפה המשגרים. הוכחנו שההגנה שלנו היא אחת הטובות"
סמ"ר שילת ג'ון
"האויב ניסה לפגוע בכיפת ברזל. לא היה לנו הרבה זמן לחשוב, מיד לפעול. כולם היו בדריכות שיא, ראיתי איך כולם מתכווננים לאותו רגע קריטי והיה אפשר להרגיש את המתח ששרר בחמ"ל. ברגע שהתחיל המטח לא שמתי לב לשום דבר שקורה סביבי חוץ מהמשימה שאני צריכה לעשות". התפקוד המהיר במנ"י - מרכז ניהול יירוטים - הציל את יכולת ההגנה האווירית: "לא נתנו לזה לקרות. זיהינו את המטח ויירטנו בצורה מהירה וטובה. הצלחנו לעבור את האירוע הזה בהצלחה: שום אתר משגר לא נפגע והראינו להם שזה לא קל - הם לא יכולים להביס אותנו גם אם הם חושבים שהם יודעים איפה המשגרים. הוכחנו שההגנה שלנו היא אחת הטובות, וזה נתן לי את המוטיבציה להמשך - להראות מה אנחנו יכולים ושאנחנו לא מפחדים".
"יירטתי יותר מ-105 טילים"
11 ימי המבצע זימנו לה אתגרים רבים - והיא סימנה וי אחר וי: "יירטתי יותר מ-105 טילים – אני תמיד אזכור את זה, חוויה שאני לוקחת איתי תמיד. אני כבר לקראת סוף השירות ואני זוכרת כמה ביטחון קיבלתי מאותה תקופה. שומר החומות זה לא האירוע הראשון בתור מיירטת אבל כן אירוע גדול – לא היה לנו כזה מאז צוק איתן. היינו צריכים להיות דרוכים, כל הצוות. כולם היו מוכנים ודרוכים למרות שכביכול לא ידענו איך זה ייראה ומתי זה ייגמר. במשמרות אני צריכה להיות דרוכה ותמיד להיות בקשב במטרה באמת להגן על המדינה מכל איום, כל הזמן - הייתי במשמרת של 8 שעות בלי פיפי ובלי לשתות מים, רק לשבת ולהגן".
בניגוד לדימוי של אדם אחד שלוחץ על הכפתור ומורה על היירוט, היא מסבירה: "שיתוף הפעולה היה מעולה היו הרבה אנשים מעורבים – גם קצינים וגם טכנאים, וכולם חייבים לעבוד במערכת הזו ביחד". וזה לא המיתוס היחיד שהיא רוצה להפריך: "קרה שיצאתי ממשמרת שבה אני לא שומעת כלום ואז פתאום שומעת שאומרים 'נפל פה' ו'נפל פה' ואני יודעת שזה לא נכון. לפעמים זה קצת מעצבן ולכן חשוב לי לתקן ולהדגיש את ההצלחה שלנו, כי יש אנשים מאחורי המערכות שנתנו את החיים שלהם כדי לעשות את העבודה בשעות לא שעות".
ג'ון מספרת כי ימי הדרמה גם יצרו ברית בלתי נראית בין הלוחמים: "בשבתות שסוגרים אנחנו יושבים יחד ומעלים זיכרונות. רק הם יודעים מה עברתי, כל אחד היה במשמרת כזו וכולם חוו את אותם הדברים. עבור חלקם זו הייתה הסלמה ראשונה וצריך תמיד להכין את הצעירים להסלמה הבאה. חברים שלי בבית לא יכולים להרגיש את אותה תחושה". אבל לא רק איתם נוצר קשר הדוק: "כשהייתי לוחמת שנמצאת באתר משגר הכי קרוב לרצועה, התושבים יודעים שאנחנו שם והם באים להגיד תודה וזה הדבר הכי כיף ששמעתי, בחיים לא שמעתי כאלה מילים חמות. הם מספרים לנו על החוויות שלהם, הם שואלים על המערכת כי הם רוצים ללכת לישון בשקט ולהיות בטוחים. זה עצוב לשמוע שיש אנשים שקשה להם לישון בלילה אבל אנחנו אומרים להם: 'אם אתם שומעים את כיפת ברזל, אתם צריכים לשמוח כי זה אומר שהכול בסדר ואתם מטופלים".
"בלי הרבה שעות שינה אבל עם המון הישגים - הצלנו המון חיי אדם במבצע"
סג"ם עדן, לוחמת "רוכב שמיים"
בזמן ששילת וחבריה הפעילו את היירוטים של כיפת ברזל, לא רחוק מהם עמדו סג"ם עדן וחבריה – שהעיפו לאוויר את "רוכב השמיים" שיראה מה קורה ברצועה ויאסוף מידע במהירות הבזק: "היינו בנקודה שראינו בה כמעט כל טיל שיצא מהרצועה. בתור מישהי שגרה במרכז, זו הייתה הפעם הראשונה שאני באמת הבנתי מה תושבי הדרום חווים". הרגע שעדן לא תשכח התרחש ביום השלישי למבצע, שבו נפל סמ"ר עומר טביב מטיל נ"ט. "עלינו לאוויר ואחת הלוחמות אמרה שחייל אחד אצלנו נהרג מירי נ"ט. אנחנו סרקנו חוליית נ"ט והכוונו אליה את הכוח המיוחד שהיה איתנו. הצלחנו להכווין והפגיעה הייתה טובה. זו הייתה אחת הפעילויות הכי חשובות - במטרה שאף אחד אחר לא ייפגע. הרקע מסביב נתן לנו המון מוטיבציה להצליח ולתפוס את החוליה. זה הרגע הכי מרגש".
במבט לאחור היא מזהה את הסימנים המקדימים: "הייתי 4 חודשים לפני כן בגבול הרצועה, והטילים והמשגרים - אלו דברים שראינו כבר לפני כן. ידענו שהם מתכוננים למשהו. גם כשהיה שקט ידענו שהם עובדים ואנחנו עבדנו גם - כל הכלים האוויריים אספו מידע שמאוד עזר לנו במבצע עצמו. אחרי המבצע זו הייתה הפעם הראשונה שאני מבינה עד כמה חשוב לשמור שם על השקט, וכמה הכול יכול להשתנות".
"יש דברים שלא יכולתי לספר בבית"
ימי המבצע סיפקו לעדן לא מעט רגעי "סגירת מעגל" שכאלה, עם כמה רגעי גאווה עוצמתיים שהיא לא יכולה לשכוח גם היום: "במשך כל המבצע סגרתי כמה מעגלים על פעילי נ"ט, אחרי כל סגירת מעגל כזאת הרגשתי והבנתי את גודל האחריות והעוצמה שיש לי בידיים, אני אשכרה מצילה חיים. בלי הרבה שעות שינה אבל עם המון הישגים - הצלנו המון חיי אדם במבצע". לעיתים פעלה תחת אש - דבר שהיא לא מתחרטת עליו עד היום: "לצאת החוצה באזעקות ובשיגורים – זו לא חוויה פשוטה אבל בשביל זה אנחנו נחשבים לוחמים, נמצאים בסיכון גבוה ובשביל זה עברנו מסלול של לחימה".
לעיתים, השיגורים מהרצועה הפריעו גם לה בשטח ובחמ"ל - וגם במחשבות על הבית: "היו רגעים שפתאום קולטים או מזהים יירוט מעל השטח ורצים למרחב המוגן, אבל רוב הזמן ניסינו להתרכז בעבודה. הכול היה מאוד מהיר - כל הצוות היה מרוכז כל הזמן בעבודה וזה קצת הסיח את דעתנו מהמתרחש. כשיכולתי אז סימסתי למשפחה לוודא שהם בסדר ונשארים במרחב המוגן מהבית, הם כמעט ולא יצאו משם. בחלק מהמבצע לא סיפרתי להם שאני בשטח, שיהיו רגועים. כשהגעתי הביתה אמרתי שהייתי בשטח, סיפרתי להם בכלליות אבל יש דברים שלא יכולתי".
"עיכלתי את זה כשהגעתי הביתה ובחדשות סיכמו את המבצע והראו תצלומים שקשורים אלינו ולא יכולתי כל כך לדבר על זה"
סג"ם עדן, לוחמת "רוכב שמיים"
יכולת התפקוד של סג"ם עדן וחבריה מתבסס על "כישרון" חשוב - היכולת להבדיל בין אויב לתושב. "איך מזהים שמשהו חשוד בשבריר שנייה? בהכשרה שלנו יש חלק גדול של פיענוח, להבין מהר מה קורה. הלוחמים מתחילים להבחין ונהיים יותר מקצועיים. אנחנו גם חוברים למודיעין של האוגדה, והם שולחים אותנו למקומות. אם האיתור לא 'מופלל' באופן סופי כעוין, לא נכווין לשם אש. המון פעמים נעצר ירי בגלל חשש שייהרגו חפים מפשע, גם אם זוהה משגר בוודאות אבל במבנה ליד עשויים להיות אזרחים - היינו מחכים לרגע הנכון. הכשירו אותנו לדברים כאלה ועדיין כשהמבצע התחיל לא ידענו שככה זה ייראה. זו פעם ראשונה שדבר כזה פגש אותי ואת הלוחמים, מ-2014 ב'צוק איתן' לא היה משהו בסדר הגודל הזה, אבל המסלול הזה מספיק קשה ומחשל כדי לעמוד בלחץ ובעומס וגם להיות מקצועיים".
הפסקת האש התחילה ב-21 במאי, ואז התחילו לחלחל אצל עדן וחבריה התחושות והתובנות מהרגעים הדרמטיים: "אחרי המבצע סגרנו עוד שבועיים אחרי והיה לנו זמן לעכל ופחות עבודה מן הסתם, כי רוב התשתיות שלהם כבר היו הרוסות. היו המון סיכומים ודיברנו. עיכלתי את זה כשהגעתי הביתה ובחדשות סיכמו את המבצע והראו תצלומים שקשורים אלינו ולא יכולתי כל כך לדבר על זה - אבל אז זה שקע לי. זה מאוד מספק לראות את זה בחדשות. בכל יום היחידה עשתה המון פעילויות שמגנות על המדינה והלוחמים לא יכולים להגיד. באמת אנחנו נמצאים בכל מקום שיש בו פעילות חשובה".
מאז המבצע היא הספיקה לצאת לקורס קצינים ומחכה לחזור לתפקיד ביחידה שאליה נקשרה. "זה תפקיד מאוד מעניין ואני רוצה להיות זו שמובילה את הפעילות", היא מספרת. "רציתי בהתחלה להגיע לטיס, עברתי את הגיבוש אבל נפלתי בהמשך. בהכשרה חתרתי להגיע לגיבוש הממיין ליחידה המיוחדת של 'רוכב שמיים' בתותחנים. רציתי משהו שיאתגר אותי גם פיזית וגם מחשבתית ואני שמחה בדיעבד שהגעתי גם לתפקיד הזה וספציפית ליחידה לנו. שירתי ארבעה חודשים כלוחמת, ובהם זכיתי להשתתף במבצע כחיילת המבצעת בשטח".
"יש לי רצון ענק יום אחד להיכנס לעזה"
התצפיתנית דנה דווקא לא שוכחת רגע מסוים מהיום השלישי למבצע, 12 במאי: "אני זוכרת שישבתי במשמרת וסרקתי שכונות ופתאום אני מזהה בן אדם חשוד מסתובב. אני יודעת שזאת שכונה של פעילי נ"ט ומהר מאוד מבינה שהבן אדם שאני צופה בו הוא אחד כזה, שכנראה הולך להוציא שיגור בקרוב לעבר ישראל. האדרנלין עולה, אני פועלת כמו על אוטומט בחדות וישר מאתרת את המקום המדויק של הפעיל, מדווחת למפקדים על הזיהוי ושאני ממשיכה לדווח לכוחות בשטח, עולה בקשר מול הלוחמים שבטנק שממוקם על הגבול, הם מקבלים ותוקפים את הנקודה. אני מבינה שיכול להיות שהצלתי חיים של בן אדם".
"בהחלפת משמרות הייתי פותחת את הטלפון ורואה כל מיני פושים: 'צה"ל תקף ברצועה', וידעתי שאני עומדת מאחורי כמה מהתקיפות האלה", היא נזכרת. "התפקיד שלי במבצע היה לסרוק שכונות שידענו שהולכים לצאת מהם טילי נ"ט, הייתי בקשר תמיד עם טנקים ועם חיל האוויר כדי לדווח להם כמה שיותר מהר על זיהויים של אנשים מסוכנים ובתים חשודים".
"כשאני יורדת ממשמרת אני אומרת שהצלתי פה חיים, עצרתי את הנ"ט שהיה יכול לפגוע באזרחים, חיילים ובתים וזה מטורף, זה לא נקלט"
דנה, תצפיתנית
עבורה, סיכול השיגורים והכוונת התקיפות היה עניין יום-יומי, והשטח שעליו הופקדה היה מאתגר במיוחד. "אני פעלתי מול הגזרה הכי צפונית של הרצועה, אזור עם שכונות יותר עשירות והפח"ע שם יותר 'איכותי' – נ"ט ורקטות. ברגע שיש הסלמה, הגזרה שלי הופכת להיות מאוד נפיצה ומסוכנת, בגלל שזאת גזרה של אנשים יותר 'עשירים' כביכול. בהסלמה, רוב הרקטות והנ"ט יוצאים מהגזרה שלי. כשאני נתקלת בתצפית בבן אדם חשוד, אני מדברת עם גורמי מודיעין כדי לזהות שזה פעיל נ"ט, שככל הנראה הייתה איתו חוליה. באותו שלב אני מכווינה טנק לנקודה ואחרי אישורים החלטנו לתקוף. ככה זה היה לאורך כל ההסלמה - מזהות המון פעילים, גם כאלה שכבר התמקמו שהם רגע לפני שיגור הנ"ט, וכשאני יורדת ממשמרת אני אומרת שהצלתי פה חיים, עצרתי את הנ"ט שהיה יכול לפגוע באזרחים, חיילים ובתים וזה מטורף, זה לא נקלט".
"הייתי חודש וחצי אחרי חפיפה, הכרתי את הגזרה טוב אבל ברגע שיש הסלמה אז הכול משתנה", היא מסבירה, "הכול ריק - אין כמעט אנשים על הגדר וכמעט כל בן אדם שתראה בשכונה או בשטח חקלאי הוא כנראה יהיה חשוד, פעיל חמאס. זה מטורף השינוי הזה משגרה לחירום. כשאנחנו בהסלמה, כנראה שאזרחים תמימים אתה לא תראה – בעיקר פעילים וחשודים. כשאני רואה מישהו בשכונה שהיא יחסית קרובה לגדר ואפשר לירות ממנה נ"ט אז אני מבינה שהוא קשור לירי או צליפה ואז אני מסווגת אותו כאדם חשוד וזה מועבר לגורמים חיצוניים".
לדבריה, מדובר בסוג של "חוש" שמתפתח עם הזמן – ועם ההיכרות עם השטח: "עם הזמן כשאני לומדת על התפקיד אני יכולה לזהות דברים לפני שהם קורים – זה המון תחושות בטן בסופו של דבר, לדעת אם האדם חשוד או לא, ואדם אחר יגיד 'הוא לא עושה כלום' ואני יודעת שהוא מתנהג לא בסדר. אני מסתכלת על הגזרה שנתיים ויודעת כל בית, עץ או אבן – אני יכולה להבחין בדברים שנעלמו ונוספו. אם אני נכנסת לעזה אני יודעת איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת – יש לי רצון ענק יום אחד להיכנס לשם ולראות את המקומות בלייב ולא מגובה. אני ממש אוהבת את הגזרה שלי, היא מאוד מעניינת ומאוד נפיצה. דווקא בגלל שזו הגזרה הצפונית והיותר עשירה, אז כשיש הסלמה המקום יותר רגיש מבחינת כל האיומים ואני עוסקת בכל האיומים".
"הרגע בו מתחדדת לך החשיבות של התפקיד שלך כבורג קטן בצבא הגדול"
דנה, תצפיתנית
"הרבה עמדות שתקפנו הם שיקמו"
דנה הייתה אחראית במהלך המבצע על בלוני התצפית, שמרחפים מעל עומק הרצועה: "כשיש מטח רקטות אני ממש רואה אותם ומאיפה הם יוצאים. בבלון יש חשש מאוד גדול שיתקפו אותו, שיהפוך למטרה, כי אנחנו כוח מאוד מאוד חשוב - כוח שיכול להתריע לטנק לפני שיירו עליו נ"ט או לכוח רגלי לפני שצולפים בו. כוח אחר לא יכול לראות את זה, זה תלוי רק בנו. יש את החשש שאם הבלון שלי לא יהיה באוויר, אז הגזרה תהיה מופקרת והם יוכלו לעשות מה שהם רוצים. כשיש מטח של רקטות מנקודה מסוימת, בגלל שאני מתצפתת מבלון בגובה אני רואה אותן יוצאות ויכולה לזהות את הנקודה".
"לפני שהתגייסתי לתפקיד לא הבנתי כמה הוא משמעותי וכמה אני מצילה חיי אדם", היא מודה. 'שומר חומות' תפס אותי חודש וחצי אחרי סוף החפיפה. בהתחלה קצת נבהלתי ולא הבנתי ממש מה לעשות, אבל מהר מאוד הבנתי את העבודה ואת המהירות והחדות שנדרשת ממני. להיות תצפיתנית איסוף חיובי ב'שומר החומות' זה להיות מוכנה 24/7, זה להיות יותר חדה יותר מהירה, יותר ערנית, למרות המשמרות שמתחלפות בתדירות גבוהה, זה הרגע בו מתחדדת לך החשיבות של התפקיד שלך כבורג קטן בצבא הגדול. לשבת היום ולהבין כמה משמעותי מה שעשיתי ושהצלתי חיי אדם - זו גאווה ענקית, לראות כמה הצבא עוצמתי וכמה שהתפקיד עוצמתי, אנחנו באמת משמעותיות ולמדנו יותר על עצמנו ועל העבודה שלנו ואני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי שהיה לי בשירות".
כיום, שנה אחרי כן, היא עדיין מודאגת מכך שהגזרה יכולה להתלקח שוב וכבר מתחילה לזהות סימנים: "אחרי 'שומר החומות' נהיה שקט לגמרי, הגזרה נהייתה שקטה בלי שום אירועים. אחרי הסלמה צריך לחכות ולראות מתי בונים את העמדה החדשה או כל דבר חדש בשטח בעצם, לראות איך הם משתקמים מהתקיפות, תקפנו הרבה עמדות שלהם. את רוב העמדות הם שיקמו, בעיקר קרובות לגדר - עמדות שנועדו לריסון בעיקר של אזרחים שלא ייכנסו לשטחנו, ולפחות בתחום הזה המצב הוא כמעט כמו שהיה כבר לפני ההסלמה".
סגן בקי יוזלרי משלימה את תמונת המצב - מהים. היא מזהה ומאתרת מטרות בים ומגנה על הגבול: "בים אין חומה, ולכן חשוב עוד יותר לזהות את האיום ולהעביר את זה לכוח שינטרל", מספרת יוזלרי, קצינת השליטה הימית במרכז שליטה אזורי ארז. "כשיש פגיעה זו תחושת גאווה מטורפת, אתה מבסוט, זה קרה בזכות חלק שאני עשיתי ואתה רוצה מיד שוב, 'תנו לי עוד'. מצד אחד אתה אומר שזה כיף, ומצד שני חייבים להיות סופר-חדים. אתה יכול לחייך לשנייה אבל אחרי כמה שניות צריך לחזור לתפקיד, תמיד להיות במוכנות כשאתה מצליח ולשמור על סטנדרטים גבוהים".
"הייתי המומה מכמה שאנחנו יכולות לתפקד בצורה הזו ובקצב זה, הרגלנו את עצמנו למציאות הזו"
סגן בקי יוזלרי, קצינת שליטה ימית
"הגזרה תמיד חמה, צריך לזהות מי דייג ומי מחבל"
המבצע תפס אותה בתפקיד בקרית שליטה (בק"שית בפי החיילים) במשמרת שגרתית: "אנחנו כל הזמן 24/7 סורקות. ידיעה מודיעינית הקפיצה את המערך ואז הבנו - כל מה שהוכשרנו אליו, לרגע הזה זה מתנקז. צריך להבין מה בכלל אנחנו מנסים לאתר, למצוא את האיום ולהעביר אותו הלאה". תקופת המבצע זכורה אצלה כמתוחה ומיוחדת: "התמודדנו עם אזעקות ומציאות מורכבת, יש בנות שהמשפחה שלהן באשקלון והן בעיניים להן רואים את השיגורים לעבר המשפחה. זה חיזק עבורן את השליחות". קצב האירועים היה דרמטי, אבל בקי הרגישה מוכנה: "לא היה שום דבר חדש, אאוט אוף דה בלו - לזה הוכשרנו, לאירועי קצה. אנחנו מיישמים בשוטף אבל לא בעצימות הזו. השגרה שלנו התהפכה ב-180 מעלות - עושים את אותם הדברים אבל בזמן מאוד מאוד קצר".
"מאוד הופתעתי לגלות שהכול קרה ביחד - עוד שיגור ועוד שיגור מול העיניים, אירועי קצה שהתנקזו לאותו המקום", היא נזכרת. "הכנסנו את עצמנו לשגרה ועלינו מדרגה, אני זוכרת שזה תפס אותי שהבנתי כמה זו תקופה מטורפת - זה קורה שוב ושוב ועוד ועוד ואנחנו צריכים לתת 100% במשך שבועות. אתה צריך לדעת מתי לחדד את עצמך ואת האחרים. הייתי המומה מכמה שאנחנו יכולות לתפקד בצורה הזו ובקצב זה, הרגלנו את עצמנו למציאות הזו. זה רגע שיא בשירות. לא חווים דבר עצום כל כך בשגרה כמו המבצע, בייחוד למערך השליטה".
"רציתי להיות בגזרה הכי חמה עם עזה, שיש בה אתגרים יום-יומיים. אנחנו מכירים את הגזרה כמו את כף היד"
סגן בקי יוזלרי, קצינת שליטה ימית
בעוד היירוטים באוויר זכו לתשומת לב רבה יותר, גם בים נמנעו מעשי טרור מסוכנים במהלך המבצע: "הגענו לסיכול של לא מעט אירועים. הגזרה תמיד חמה – יש כוח ימי של חמאס שאנחנו עוקבים אחריו ומזהים. הפוטנציאל לאירוע קיים תמיד, הכול יכול לקרות – יום אחד עם דייגים ויום אחד עם חולייה וזה גם יכול לקרות בו זמנית בכמה נקודות. אתה צריך להבין שאתה נכנס לאירוע, ומי שמבין את זה הבק"שית. בשוטף אנחנו עוברות הכשרה לאיתור פח"ע, אבל ברוב הימים הרגועים בעיקר מתמודדות עם דייגים - לאתר מי זה דייג תמים שיוצא להתפרנס ומי בא לפגע. ב'שומר החומות' המצב היה שונה: עולה ידיעה מודיעינית שמכוונת אותנו לחפש דברים אחרים באמצעים שלנו ולהעצים את הסריקות. אחרי שמתקבל המידע אנחנו 'גוזרות' את המשמעות לכוח שמיירט. מדובר גם בכוחות מחיל הים וגם מחילות אחרים, יש שיתוף פעולה במטרה לסכל כל איום הכי מהר שאפשר".
היא התגייסה לחובלים אך לא עברה את הקורס, ואז היא בחרה להיות בקרית: "מעךך התפיסה לא כל כך מוכר, אבל הוא בונה את התמונה הימית כדי לשמור על הגבולות. רציתי להיות בגזרה הכי חמה עם עזה, שיש בה אתגרים יום-יומיים. אנחנו מכירים את הגזרה כמו את כף היד - זה חידד אותנו מאוד. גזרה לא פשוטה. התפקיד סופר משמעותי ומאתגר, תחושת שליחות. אם בק"שית לא תשב ותסרוק ותאתר לא תהיה ההגנה ההרמטית. עם מערכות התצפית והמערכות המתקדמות, אנחנו מתמודדות עם מציאות מורכבת ומחדדות את החושים. אנחנו צריכות לבצע את המשימה ב-100%, לא פחות: להבין איך אנחנו מזהות ומגיבות הכי טוב ומעבירות הלאה. תפקיד בעצימות גבוהה".
כשהיא נשאלת אם לדעתה היכולות הימיות של חמאס השתקמו, היא אופטימית: "אני רואה שהחלשנו משמעותית את היכולות שלהם וייקח זמן לתקן דבר כזה, הייתה פגיעה משמעותית מצד כל הגורמים". ה"שגרה" של ימי המבצע הייתה מורכבת וסוערת גם עבור אלו שמשמשות בתור העיניים של ישראל בים: "ספגנו אזעקות והיינו קמות ברצף לממ"ד, אם כי המבנה הוא עצמו מרחב מוגן. היו בנות שהמשפחות שלהן חוו את זה וזה מאוד מורכב – אחרי שהן דיברו עם ההורים הן חזרו מכוונות. אתה ממשיך לבצע את המשימה רק כשאתה מבין כמה היא חשובה, אחרת קשה מאוד להתחבר לזה".
ואחרי כל התקופה הסוערת הזו, סגן בקי מרגישה שהפכה לחלק ממשפחה של בקריות שעברו את כל זה יחד: "בחווייה שלנו הייתה אווירה שבסוף גם חיברה, תחושה סופר-משפחתית, אחת בשביל השנייה – להבין אחת את השנייה תוך כדי השגת המטרות. תחושת המסוגלות שלנו, הדרך שבה אנחנו תופסות את עצמנו, עלתה מאוד כי הבנו שעשינו את זה ואפשר להשתמש בכל היכולות. בפרק זמן קצר חווינו את זה בעוצמה גדולה, וזה מגדיל את החיבור לתפקיד".