"אני פשוט מכורה לזה! למרות שאני החרדית היחידה באזור שלי שמשחקת כדורשת, אני לא יכולה לוותר על זה", מספרת ציפי זכריה, עוד מעט בת 38, אימא ל-8 ילדים מהיישוב הצפוני שלומי. זכריה רק רצתה לשחק במשחק הכדור הפופולרי, אך בהיותה חרדית היא נתקלה בקשיים רבים בדרך. היום, כשהיא משתתפת פעילה במאמאנט – ליגת האימהות בכדורשת – היא חולמת להפוך לשופטת, דבר שיקל על נשים חרדיות נוספות להיכנס לליגת הנשים.
אמרו לי "בואי, מה אכפת לך?"
בשנים האחרונות, ליגת האימהות בכדורשת, מאמאנט, הולכת והופכת לפופולרית בכל הארץ. למעשה, הליגה היא פרויקט האימהות הספורטיבי-חברתי-קהילתי הגדול בישראל וכבר יש בה יותר מ-9,000 שחקניות כדורשת בכל רחבי הארץ. ליגת מאמאנט חרטה על דגלה את המשפט "כל אימא יכולה", ומטרתה לשלב כל אימא מכל מגדר, מגזר ודת ולשמש כור היתוך בחברה הישראלית. סיפורה של זכריה, שהצטרפה לליגה נגד כל הסיכויים, הוא סיפור מדהים שיעיף לכם את הראש, מבלי שהפאה תזוז ממקומה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
טווח הגילים של ילדיה של זכריה נע בין 10 חודשים ל-19 וחצי, ואם אתם חושבים שיש לה מספיק התעסקות בילדים, אז בחיי היום-יום היא גם מנהלת משפחתון, ובכל זאת היא מצאה זמן להצטרף לליגת הכדורשת של מאמאנט.
איך התחיל הרומן שלך עם הענף הזה?
"פתחו אצלנו ביישוב קבוצת כדורשת לנשים חרדיות בימי שישי בבוקר. זה התחיל בתור איזה תחביבון קטן. בנות שכבר שיחקו שם אמרו לי 'בואי, מה אכפת לך?'. לא ידעתי כלום על הנושא. בצעירותי למדתי בבני ברק, ושם אין כדורשת וכמעט שאין אף ספורט אחר. העולם השתנה והיום הילדות שלי לומדות בחב"ד וכבר מכירות מושגים של ספורט, אבל בזמני לא היה דבר כזה. ולמרות כל זה, כבר בפעם הראשונה שהגעתי לשחק – התאהבתי".
"העולם השתנה. היום הבנות שלי לומדות בחב"ד וכבר מכירות מושגים של ספורט, אבל בזמני לא היה. ולמרות כל זה – כבר בפעם הראשונה שהגעתי לשחק – התאהבתי"
"אחרי תקופה מסוימת הצטרפנו לליגה ואז אמרתי שזה לא מתאים לי כאשה חרדית. במקום זה נרשמתי לחוג במתנ"ס, כדי שאולי יקרה נס ואוכל להצטרף לקבוצה בליגה. תוך כדי האימונים הרגשתי שאני פשוט לא שבעה מהחוג הזה, רציתי להפוך את זה ליותר מתחביב. אז דיברתי עם בעלי שהיה ממש נגד העניין בגלל שאני אשחק מול שופטים ומאמנים גברים. כאן נכנסה לתמונה ה'משפיעה' שלי. משפיעה היא מין רבנית בחברה החרדית שאיתה אני יכולה להתייעץ על דברים. היא אמרה לי שאם אני מגיעה בלבוש צנוע (חצאית – ב"ג) ומשחקת עם פאה – זה דווקא יכול לקדש שמיים, בגלל שזה מראה שנשים חרדיות יכולות לעשות הכול. זה מה שגרם לי לקבל את ההחלטה ולהצטרף לליגה".
"רציתי להפוך את זה ליותר מתחביב. אז דיברתי עם בעלי, אבל הוא היה ממש נגד העניין בגלל שאני אשחק מול שופטים ומאמנים גברים"
עד כמה היא אוהבת את המשחק הזה יכול להעיד הסיפור המדהים הבא: "במאמאנט לא משחקים בהיריון, אז באחד ההריונות לא סיפרתי לאף אחד עד החודש החמישי שאני בהיריון והמשכתי לשחק. חודש וחצי אחרי הלידה כבר חזרתי למגרש".
ואיך היו התגובות של הבעל והמשפחה אחרי שהתחלת לשחק בליגה?
"אחרי האישור מהמשפיעה – פתאום גם בעלי נכנס איתי. בהתחלה היה לו קשה להבין שאני משחקת, אבל אז כשהוא ראה כמה אני בתוך זה והוא זרם איתי. הייתה פעם אחת שהוא בא למשחק ואומנם הוא לא התלהב, אבל הוא לפחות היה שם וראה אותי. זה מאוד משמעותי. הבנות שלי מאוד מתלהבות מהתחביב שלי ואפילו קנינו רשת הביתה ואנחנו משחקים עם המשפחה. זה נהיה תחביב של כל המשפחה בסופי שבוע. השינוי שזה עשה במשפחה הוא מדהים".
"הרבנית המשפיעה שלי אמרה שאם אני מגיעה בלבוש צנוע ומשחקת עם פאה – זה דווקא יכול לקדש שמיים, בגלל שזה מראה שנשים חרדיות יכולות לעשות הכול"
זה אומר שכשהבנות יגדלו, תמליצי להן להצטרף לליגה?
"חד-משמעית. אני יכולה להגיד שבגלל שהן כבר התחילו לשחק מוקדם ממני, הן יותר חזקות וטובות ממני. אין לי ספק שאם הן ירצו הן יכולות להגיע לרמה גבוהה מאוד".
"קיבלתי תגובות קשות"
אבל לא הכול ורוד. למרות התגובות הטובות של המשפחה, זכריה חיה בתוך עולם שלא רואה באור כל כך חיובי את העובדה שאישה כמוה יוצאת למשחקים מול נשים אחרות לעיני שופטים וקהל. אבל היא לא נותנת לזה להזיז אותה מהמטרה: "לכל אחד בעולם יש תגובות של חיובי ושלילי. התגובות החיוביות יבואו מקטע של הערכה והשליליות – מקטע של קנאה. כשאני התחלתי, נשים בשלומי אמרו לי 'מה את עושה?'
"הרוב ביישוב שלי זה ש"ס, ואני חב"דניקית. נשות ש"ס באו אליי בתגובות מאוד קשות כמו 'חילול השם' ו'פגיעה בכבוד המדינה'. אמרתי שאם המשפיעה שלי נתנה לי את האישור, זה בסדר. קיבלתי תגובות קשות אבל הסתכלתי על זה בקטע של רחמים, כי ידעתי שהן גם רוצות לשחק כמוני ופשוט לא יכולות".
"במאמאנט לא משחקים בהיריון, אז באחד ההריונות לא סיפרתי לאף אחד עד חודש חמישי שאני בהיריון והמשכתי לשחק. חודש וחצי אחרי הלידה כבר חזרתי למגרש"
קיבלת תגובות גם מההורים שלך?
"הם היו בשוק כשהתחלתי לשחק, אבל היום אימא שלי באה במיוחד מבני ברק כדי לעודד אותי. אפילו אחותי באה לעודד אותי. כן, זה היה מאוד קשה בהתחלה, כי הציבור לא פתוח לזה, אבל עכשיו לומדים לאכול את זה. ברגע שאתה שלם עם מה שאתה עושה ב-100%, אתה מעביר את זה הלאה".
"ההורים שלי היו בשוק כשהתחלתי לשחק, אבל היום אימא שלי באה במיוחד מבני ברק כדי לעודד אותי. אפילו אחותי באה לעודד אותי"
המטרות של זכריה הן הרבה מעבר לניצחון בנקודה מסוימת או משחק. היא ממש חולמת על שינוי משמעותי בעולם: "אני אספר סיפור קטן על איזה שינוי יכול לחולל ספורט. פעם שיחקתי מול קבוצה מטמרה – קבוצה של ערביות. זה השוני הכי גדול ממני שיכול להיות. אבל לא אמרתי 'היא ערבייה אני לא זורקת לה את הכדור'. לא. אין דבר כזה. בספורט דברים כאלה נשארים בחוץ. זה שוני ענק מתחומי חיים אחרים. הספורט גורם לפערים להצטמצם. אני כל הזמן אומרת שאני מוכנה להתנדב ולקבל עליי אימון של קבוצת נשים חרדיות – רק שיפתחו קבוצות. זה יכול להיות מאוד חשוב בריאותית וחברתית".
"במקום לקחת כדורים נגד דיכאון"
"החלום שלי הוא שכל אישה תמלא את החזון שלה. שהבריאות הנפשית תשתפר. במקום לקחת כדורים נגד דיכאון – קחו מולטן (הכינוי לכדור הכדורשת) – זה מבריא כל נפש. אני משחקת גם בקבוצה של קיבוץ אילון, שבהתחלה היו בשוק ממני. כבנות קיבוץ אין להן שום קשר לדת. אבל כשהגעתי הן למדו לקבל אותי ולקחת את הדברים אחרת. לא לשפוט אדם לפי מראה בלבד".
מה החלום שלך בתחום?
"להיות שופטת, גם כדי להתפתח אישית וגם כדי להתפתח באופן קולקטיבי – כי זה יפתח את האפשרות להרבה יותר נשים כמוני לבוא ולשחק, כי אז לא תהיה דילמה אם לשחק מול שופט גבר. הבעיה היא שלא פותחים קורסים באזור שלי. אני מקווה שבזכות כתבה כזאת וחשיפה אולי ירימו את הכפפה ויפתחו כאן קורס שיפוט".
"החלום שלי הוא להיות שופטת, גם כדי להתפתח אישית וגם כי אז לא תהיה דילמה אם לשחק מול שופט גבר"
ואחרי כל זה, אני בטוח שגם לכם, בדיוק כמוני, הסתובבה בראש שאלה אחת ומאוד מהותית לגבי ציפי – איך זה לשחק עם פאה? איך היא לא נופלת?
"הפאה מתלבשת על הראש, נצמדת ולא נופלת. גם אם ילד, לדוגמה, יבוא וינסה למשוך אותה, היא לא תיפול. 99% מהאנשים שרואים אותי יודעים שאני משחקת עם פאה, אבל לא בטוח שמישהו מבחוץ יידע שזו פאה. יום אחד באתי עם פאה חלופית שיש לי, שבה השיער קצת יותר ארוך, ואחת השחקניות לא הבינה שזו פאה ופשוט חשבה שעשיתי תוספות בשיער. לא אכפת לי אם יחשבו או יידעו שיש לי פאה, העיקר שלא יראו את השיער".