כאב עז שאינו מרפה מחבר בין רבקה כהן למלבאום לנינט מונדשיין, שתיהן אימהות שכולות שאיבדו את בנם כשנפל בעת שירותו הצבאי. עולמה של רבקה נשבר לרסיסים ביום הנורא ההוא לפני 27 שנה, כשהתבשרה שלא תראה עוד את בנה ניצן. כאבה של נינט טרי יותר - היא איבדה את בנה שון במהלך מבצע צוק איתן, לפני כ-8 שנים. הפגשנו את שתיהן לשיחה על הכאב הנורא של השכול, על השפעת הזמן שחולף ועל הנחמה שהן מצליחות למצוא בחייהן, למרות האובדן הגדול.
ב-29 במרץ 1995 נהרג מפקח ניצן כהן, בנה של רבקה, בפיגוע בציר קרני נצרים. ניצן, שהיה בן 23 במותו, נסע בג'יפ מג"ב שליווה אוטובוס של ילדים בציר קרני-נצרים. במהלך הנסיעה התנגשה בג'יפ בעוצמה משאית שהופיעה בפתאומיות מולו. נהג המשאית יצא מרכבו כשבידו אקדח וירה לכיוון הג'יפ. ניצן נהרג במקום והמחבל נורה ונהרג.
סמל שון מונדשיין נהרג ביולי 2014 במהלך מבצע צוק איתן בתקרית הנגמ"ש בשכונת שוג'אעייה בעזה. טיל נ"ט שפגע בנגמ"ש הביא למותם של שבעה חיילים, ביניהם סמל שון מונדשיין וסמ"ר אורון שאול ז"ל, שגופתו מוחזקת בידי ארגון חמאס ברצועת עזה. שון היה בן 19 בנופלו.
"מאז ששון לא הגיע הביתה, הוא נהיה שקט"
אחד הנושאים הראשונים בשיחה בין רבקה לנינט היה די מפתיע. "רציתי לשאול אותך על הכלב שלכם, תותי, איך הוא הגיב למוות של שון?", שואלת רבקה. נינט משיבה: "השאלה הזאת אצלי גם כן. כששון היה מגיע לרכבת, חמש דקות הליכה מכאן, אנחנו גרים בגבעתיים, אז תותי היה קופץ על התריסים של הסלון ונובח. ואז הייתי מציצה ורואה את שון עובר עם הקיטבג. הוא הריח אותו ממרחק גדול".
"ניצן הגן על הילדים בחיים שלו. זה מוות שהוא הלך אליו בגבורה ובמסירות נפש"
רבקה, אימו של ניצן
"כששון לא הגיע יותר לבית", נינט לוקחת נשימה, ורבקה מתחילה לבכות, "הוא היה מאוד שקט. יום אחד אחרי שלושה שבועות הביאו לנו את הארגז של שון. הסתכלתי על תותי, בשלב מסוים, חשבתי שהוא יקפוץ, כי תותי ידע שהוא הכלב של שון, עם כל זה שכולנו אהבנו אותו. תותי ניגש לארגז ואחרי כמה פעמים, יום-יומיים והוא לא ניגש יותר. ויש רגעים שלא נעים לי לספר, כשאני לבד עם תותי אני שואלת אותו – 'תגיד לי תותי, איפה שון?' ממש, אני מנהלת איתו דו-שיח והוא לא נובח ולא מגיב".
"גם לנו היה לנו כלב", מספרת רבקה. "קראנו לו ברי, כי כשהבאתי אותו הוא היה כל כך מכוער, שהחלטנו לקרוא לו עכבר. במקום עכבר קראנו לו ברי. ניצן נקשר אליו בצורה בלתי רגילה. כשניצן נהרג, הוא קיבל התקף לב כנראה, משהו עבר עליו. קודם כול, הוא ישב צמוד לספה בחדר של ניצן ולא זז. הילדים ניסו לקרוא לו ולשחק איתו והוא פשוט לא זז, שום דבר. הוא קיבל כדורים ללב והוא היה יורק אותם. ניסינו, בסוף זה לא עבד. הוא הרגיש את זה: ניצן היה מגיע וזורק את הצ'ימידן הצבאי שלו. זורק נעל פה, נעל שם, גרב פה, גרב שם, פאזל של חיים על הרצפה. ממש אומר אני פה, הנה הגעתי הביתה".
נינט: "שתדעי לך שזה מאוד מזכיר לי את שון. שון היה מגיע, מוריד את הקיטבג הצבאי, ובאמת היה שם כאילו שטיח מהדברים שלו. ממש אותו דבר. שון היה מגיע, ישר הולך להתקלח ואז יוצא לחברים. הוא אהב את החיים הטובים, הוא היה איש ספר והוא אהב כדורגל וכדורסל. ממש כל הזמן, ביד אחת כדור וביד אחת ספר. זה היה שון".
"ידעו מה זאת אהבה"
"תגידי לי, חברה הייתה לו?", שואלת רבקה את נינט. "הייתה לו חברה", נינט עונה. "הוא היה בקורס מ"כים ותוך כדי הקורס הוא הכיר בחורה שהדריכה בגדנ"ע בשדה בוקר, והם יצאו איזה שלושה-ארבעה חודשים. היא כתבה לנו מכתב מאוד ארוך. היא הייתה ירושלמית. נחמדה ויפה מאוד, קראו לה טלי".
"יש צד בראש שאומר לי נינה, הוא כבר לא יחזור. אבל אני עדיין לא שם. אני חושבת שאולי הוא יעשה הפתעה. אני מתפלאת שהוא בכלל הלך"
נינט, אימו של שון
רבקה: "לניצן הייתה חברה שהוא מאוד אהב, אני אוהבת אותה מעומק ליבי, עד עצם היום הזה. אנחנו בקשר כשהיא רוצה. אמרתי לה - 'כשתרצי תתקשרי, מבחינתי ניצן אצלך בלב, יש לו כמו נר של אהבה. את לא צריכה לחשוב על לבוא יותר מדי, מה שתחליטי'".
נינט: "קראתי שניצן עמד להתחתן". רבקה משיבה: "הוא רצה להתחתן. אנשים שהוא פגש בשירות סיפרו לנו. אנחנו לא ידענו על זה, גם היא עצמה לא ידעה. אני מכירה לאישה הזו תודה. אנשים יכולים לחיות 70-50 שנים בלי לדעת מה זאת אהבה. והם ידעו מה זאת אהבה, והיא נתנה לו את זה. זאת מתנת אל, ממש".
"גם אני, כששון נהרג שמחתי שלפחות הוא ידע מה זאת אהבה", אומרת נינט. "שון התגייס ב-21 ביולי, והוא נהרג ב-20 ביולי - שנה אחרי זה. הוא נתן בדיוק שנה לצבא, ולפחות שמחתי שהייתה לו אהבה בוגרת, את החוויה הזאת". רבקה: "הבן שלך נולד כברכה לעם ישראל, והבן שלי נהרג כברכה לעם ישראל". נינט מתרגשת למשמע הדברים.
רבקה: "אני אומרת אין כל כך מקריות. וכל הפגישה שלנו היום, היא לא מקרית". נינט שמחה גם היא על הפגישה שהיא מבחינתה דרך לשמר את זכרו של בנה: "אתה מרגיש כבר שכביכול החברה קצת מרפה ממך. ככל שהשנים עוברות". רבקה מסכימה: "הרי מה שאנחנו רוצות זה להנציח את הילדים שלנו. וילדים אין להם, אז לפחות שתהיה הנצחה. לכן אני תמיד מבקשת מאנשים 'בבקשה תספרו על ניצן. תספרו עליו לכל מי שאתם פוגשים'".
סיפורו של ניצן: "הקריב את חייו למען הילדים"
"ניצן אמנם נהרג לפני 27 שנים", אומרת רבקה, "אבל רק לפני 7 שנים נודע לי איך הוא נהרג. ניצן היה קצין בחיל השריון ובעקבות הסכמי אוסלו עבר לסיורים המשותפים בנצרים ולכן החליט לעבור למשמר הגבול. הוא היה בדרכו הביתה. וסיפרו לי שהוא כבר גמר את המשמרת שלו. קראו להם ללוות שיירה ליישוב נצרים בעזה, ואז הוא חזר חזרה עלה לג'יפ ויצא ללוות את השיירה וככה הוא נהרג".
"כמה צעקתי על אלוהים אחרי שניצן נהרג. כל כך צעקתי ואמרתי מזל שהוא לא ענה לי, הוא יותר חזק ממני"
רבקה, אימו של ניצן
רבקה מוסיפה: "כשהוא נהרג התחילו לכנות את כל ההרוגים שבעזה 'קורבנות שלום'. כל כך כעסתי על זה. מי אמר שצריך להקריב קורבנות אדם בשביל השלום? לפני 7-6 שנים פגשתי את המפקד של ניצן, ניסים בן מוחא. הוא אמר לי 'למה את צריכה לכעוס על הסכמי אוסלו וכל הדברים האלה?' תחשבי על ניצן כגיבור. הוא סיפר לי שהם עלו לג'יפ והתחילו ללוות את השיירה, אז הוא ראה וולוו אדומה שמגיעה מהכיוון השני במטרה להיכנס באוטובוס עם 40 ילדים שחזרו ליישוב נצרים מבית הספר".
"ניצן ראה שהמכונית עומדת להתנגח בהם, זו הייתה תקופה של פיגועים, ואז הוא שם את הג'יפ שלו בין האוטובוס לבין המשאית", היא מספרת. "ואז המשאית נכנסה לתוך הג'יפ והאוטובוס יצא בלי פגע. הוא הגן על הילדים בחיים שלו. זה מוות שהוא הלך אליו בגבורה ובמסירות נפש. וניסים סיפר לי את הסיפור הזה".
"מאותו רגע התחלתי לברר", היא מספרת, "חבר שלו סיפר לי שהאוטובוס יצא ללא פגע, קצין עלה לאוטובוס והבריח את האוטובוס לנצרים, וזה בעצם הסיפור. הוא נתן את נפשו ביודעין". נינט: "ניצן נפל שם לבד?" רבקה: "הוא נהרג יחד עם הנהג שלו. הוא אהב את ניצן מאוד".
"ככה הוא נהרג. באותו רגע", אומרת רבקה ודמעות ממלאות את עיניה. "זה לא החזיר לי את ניצן, כי ניצן נהרג, אבל זה שינה את ההסתכלות שלי על המוות שלו. היו שם לפחות 40 ילדים שחלקם אולי היו נהרגים, חלקם היו נפצעים, שיהיו בריאים כולם. זה שינה לי את ההסתכלות כי הוא לא נהרג סתם, הוא הלך אל מותו ביודעין".
נינט: "כן. עכשיו את יודעת כמה הוא גיבור".
רבקה: "לדעתי כולם גיבורים ברגע שהם בצבא, גם שון. הוא היה במקום שהוא לא היה צריך להיות בו. הוא היה צריך להיות בבית אצל אמא. גם החיילים האלה שנותנים שנים במשרד, הם לא נמצאים איפה שהם צריכים להיות בבתי קפה או בחו"ל, לא. לדעתי כולם ברגע שהם מתגייסים במידה מסוימת פשוט גיבורים. אף אחד לא יודע שהוא גיבור עד הרגע שזה צריך להתבטא".
נינט משיבה: "את אומרת את זה ואת בעצמך גיבורה, איך שאת אומרת את זה. מדהים". רבקה: "ככה אני רואה את זה. השנים עושות את זה. אני כבר 27 שנים בסיפור הזה, את עוד ילדונת בסיפור הזה, כמה שנים? 8 שנים?" נינט: "אנחנו נהיה עוד מעט 8 שנים, וזה באמת מרגיש לי כאילו זה היה אתמול. זה ממש היה כמו אתמול".
סיפור נפילתו של שון בצוק איתן
"שון התגייס ב-21 ביולי 2013, והוא בחר ללכת לגולני", מספרת נינט, "הוא ביקש לשרת בגדוד 51 כמו שחף אחיו. הוא יצא לקורס מ"כים, אבל הוא ביקש לחזור לגדוד. הוא הצטרף לגדוד ב-6 ביולי 2014, הם היו במוצבים בחרמון, וב-8 לחודש, יומיים אחרי זה הם ירדו לעזה. ב-19 לחודש הם נכנסו לשוג'אעייה ובין ה-19 ל-20 ירו טיל לנגמ"ש שלהם והנגמ"ש התפוצץ. חוץ משני חבר'ה שהלכו להזעיק עזרה, כי הנגמ"ש נתקע לפני כן, כולם הלכו, ולצערנו שבעה נהרגו באותו אירוע. אנחנו עדיין מצפים שאורון שאול יחזור אלינו. הוא גם היה בתוך הנגמ"ש".
"אימא שכולה אחת אמרה על הילד שלה: 'הייתי מעדיפה לא ללדת אותו'. זה חתך לי את הלב. עם כל הכאב שאני נושאת, אני כל כך מאושרת שזכיתי בילד הזה"
נינט, אימו של שון
"כמה צעקתי על אלוהים אחרי שניצן נהרג", מספרת רבקה. "כל כך צעקתי ואמרתי מזל שהוא לא ענה לי, הוא יותר חזק ממני. את מבינה, בעצם מאותו רגע התחיל סוג של קשר אחר עם אלוהים. לא יודעת איך היה אצלך, אבל אצלי באו בשבעה - יש לי שני בנים בבית, שי ואסף - טפחו להם על הכתף ואמרו להם שימו לב לאמא, תטפלו באמא ותראו מה קורה איתה. בשלב כלשהו הסתכלתי עליהם ואמרתי רגע מה קורה פה, איפה הם, מסכנים, הילדים, נהרג אח שלהם, החבר הכי טוב שלהם".
"אמרת את זה לעצמך תוך כדי?", שואלת נינט. רבקה משיבה: "בשלב כלשהו, איכשהו, זה הגיע אליי. פשוט הגיע הרגע שריחמתי על הבנים שלי. אני ביקשתי למות. לא רציתי לחיות בזמן שהבן שלי שם. ביקשתי למות - הוא שם ואני פה. ואז אמרתי לעצמי שזה לא הוגן שהילדים שלי יישארו גם בלי אח וגם בלי אמא".
"כשאימא אחת אמרה את זה, זה חתך לי את הלב"
נינט: "כשגידלת את ניצן, כשהוא היה קטן, הרגשת שהוא שונה?"
רבקה: "שונה לגמרי".
נינט: "אני הרגשתי ככה לגמרי. תדעי לך ששאלתי את עצמי לא פעם איך זכיתי בכזה ילד מושלם".
רבקה: "אם היית יכולה לבחור והייתי יודעת שזה מה שיכול לקרות לבן שלך, היית מעדיפה לא ללדת אותו?"
נינט: "שאלו אותי את השאלה הזאת".
רבקה: "אני לא הייתי מוותרת על רבע שנייה".
נינט: "אני שמחה שאת אומרת את זה. אז שתדעי לך, שחששתי, השאלה הזו עלתה באיזה פורום ואחת האימהות שאני מאוד אוהבת ומעריכה אמרה 'אני הייתי מעדיפה לא ללדת אותו' וזה פשוט חתך לי את הלב. עם כל הכאב שאני נושאת על הכתפיים שלי, אני כל כך שמחה ומאושרת שזכיתי בילד הזה וגידלתי אותו".
נינט מוסיפה: "אני לא יודעת איך להסביר לעצמי שהוא בעצם הגיע כמתנה לתקופה קצרה. אני לעומתך מעולם לא כעסתי על אלוהים. החשיבה שלי לא הלכה בכלל לכיוון הזה". רבקה משיבה: "אני כואבת את ניצן. אני לא מוכנה להפסיק לכאוב את ניצן. הכאב הוא חלק מניצן ואני לא מוותרת על הכאב הזה. אני חיה בשני מסלולים. המסלול בפנים וזה שאני מציגה בחוץ. תגידי, יש שחקן בהבימה יותר טוב מאיתנו? לומדים לשחק את המשחק.
"לב שבור לרסיסים במחברת"
"כששון נהרג הייתי בטראנס של כתיבה", מספרת נינט. "אפילו אם הייתי נוהגת והיה רמזור, הייתי כותבת. זה היה הפסיכולוג הצמוד שלי". רבקה עונה: "תקשיבי, כשניצן נהרג הייתה לי מחברת עם טוש ובה כתבתי את כל הדברים, עם כל הסבל וכל הכאב. כל הזמן כתבתי שם. המחברת קיימת, מדי פעם אני קוראת אותה אבל לאחרונה הפסקתי כי זה שובר לי את הלב".
"אני מבינה אותך לחלוטין", עונה נינט. "יום אחד התחלתי לקרוא את מה שכתבתי ואמרתי לעצמי שהייתי פעם במקום אחר. הלב שלי היה שבור לרסיסים במחברת". רבקה מוסיפה: "יש לנו עוד ילדים, אנחנו צריכות להמשיך לחיות. אני כבר סבתא. ברגע שנולדו הנכדים, לא האמנתי שקיבלתי מתנה כזאת טובה. ברגע שיהיו לך נכדים, אז דברים ישתנו ותביני שאלה החיים".
כשהן נשאלות מה השנים עושות להתמודדות עם השכול, מספרת רבקה על תהליך השיקום שעברה: "בהתחלה הייתי מסתכלת על אנשים שמחייכים ולא מבינה איך הם מחייכים. שכחתי איך צוחקים. לאט לאט כדי להתחזק הייתי מסתכלת על שני הבנים שלי, על הגדול והקטן שמגיעה להם אמא".
"הייתי הולכת המון לשוק, קניתי בגדים, הסתכלתי בטלוויזיה ולאט לאט הזמן עבר ואחד הבנים שלי הודיע לי שהוא מתחתן", היא נזכרת. "הרגע שבו התמונה השתנתה לי וידעתי מה זו שמחה זה הרגע שבו נודע לי שכלתי בהריון. אמרתי לקב"ה: 'נזכרת בי! פתחת לי את הדלת!' זה אושר שלא יתואר, זה שינה לי את החיים. הנכדים שלי שינו לי את החיים. ניצן עדיין פה, הוא לא נעלם, כל הזמן שזוכרים אותו הוא פה. אבל יש גם את הצד של השמחה - זה שני קווים מקבילים שמתקדמים, אחד פנימי ואחד חיצוני".
נינט נמצאת בשלב אחר של השכול: "קשה לי עדיין לקבל את העובדה ששון לא יחזור. לפעמים איזו דרך חשיבה אומרת לי שהוא יחזור, ולפעמים אני אומרת לא, זה סגור. כשאני הולכת לישון, מחלון אחד בבית שלי אפשר לראות את המקום שבו הוא קבור. לפעמים כשאני לבד בבית אני שואלת אולי תחזור? אני רוצה לראות אותך".
"אני מרגישה שאין לי את ההשלמה הזאת שזה סגור", היא מתוודה. "אף על פי שיש צד בראש שאומר לי נינה, הוא כבר לא יחזור. אבל אני עדיין לא שם. אני חושבת שאולי הוא יעשה הפתעה. אני מצטערת שזה נשמע הזוי, אבל לפעמים אני כן שם וחושבת על זה הרבה, ואני גם מתפלאת שהוא בכלל הלך. זה פשוט רודף אותי. אין לי את ההשלמה הזאת בראש. יכול להיות שזה יגיע יום אחד, אולי השנים יעשו את זה".
"הוא כתב לנו מכתבי פרידה, הוא פשוט נפרד מאיתנו", היא מספרת. "הוא ידע בוודאות שהוא לא חוזר. אני מאחלת לעצמי שהילדים יתחתנו, שיביאו לי קצת שמחה, שיביאו לי שון קטן. לא האמנתי ששון מסוגל ללכת, חשבתי ששון כל יכול שהמוות לא ויגע בו. אבל הוא הלך בגאווה, בראש מורם, והוא הלך בשביל מדינת ישראל. זה אומץ ללכת בתור חייל בשדה הקרב, להיכנס לשטח אויב ולהילחם - זה אומץ עילאי. אני גאה בו מאוד, מאוד גאה בו".
כשרבקה נשאלת אם הכאב משתנה עם השנים, היא אומרת שקשה לה להגיד. "הכאב משתנה מבחינה זאת שהמוח שלנו לא מסוגל לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת, אז כשאתה עוסק בדברים אחרים אתה לפעמים חושב פחות על הכאב", היא אומרת. "רק שהוא מופיע פתאום ברגעים לא ברורים. אתה רואה זריחה ושקיעה ופתאום זה מופיע. ניצן צילם המון זריחות והמון שקיעות. הייתה לו תמונה שהוא צילם את השמיים בעזה ואמר שהשמיים היפים ביותר בעולם הם השמיים של עזה. יש את התמונה הזו בחדר שלו".
"נולדה לי נכדה שדומה לניצן בדיוק", היא מספרת, "וכולם אומרים וכמה היא דומה לניצן. ואני אומרת שום דומה לניצן. היא זו היא וניצן זה ניצן. שחס וחלילה לא יבוא לה הגורל, לכן התנגדתי שיקראו לילדים במשפחה ניצן. הכאב נמצא, הכעס גם נמצא לפעמים. כשאני מסתכלת וחושבת איפה עזה, ולמה נהרגו כל כך הרבה אנשים שם? למה זה היה צריך לקרות?"
"נקודה של אור"
"אם מחפשים נקודה של אור, זה שהחיילים שלנו היום פשוט לתפארת למדינת ישראל", אומרת רבקה לסיכום. "תסתכלי על כולם. ניצן נהרג במשמר הגבול, אני רואה חייל במשמר הגבול עובר ואני נמסה. נינט משיבה: "זו נקודה מאוד מעניינת, אני ראיתי חיילי גולני ולא יכולתי להסתכל. היה לי מין כאוס כזה בתוך הנפש. רציתי כן לראות אותם, ומאז באותו רגע אני פשוט מתרגשת לראות אותם".
"אני מתרגשת כאילו אני אמא או סבתא שלהם", מוסיפה רבקה. "תסתכלי על המשטרה, יורדים עליהם, והם עושים כמיטב יכולתם, כולם, כל השוטרים והחיילים. ומי שמחפש משהו לא טוב שילך ויהיה במקום החיילים. אתה חושב שהוא לא היה צריך לירות? תהיה במקומו. מה שאני רוצה למסור זה מסר של אהבה לכל החיילים שלנו, לכל המשפחות שלנו לכל מי ששולח את הילדים שלו לצבא, הם גיבורים כולם. קורה שיש אסונות. למען המדינה שלנו תהיו קשובים, אל תפקפקו בהם, תנו להם את הכבוד המגיע להם".
נינט מסכמת: "אני באמת גאה בחיילים שלנו. אני גאה בנוער שלנו. ובאמת שיש לנו מזל במדינה הזאת שהיא די מעורערת, שיש לנו את הילדים הטובים האלו שהופכים להיות חיילים. ומגינים מכל הלב על המדינה".