אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל מה קורה כשהמדע הבדיוני אכן מצליח לחזות את מה שקורה בעתיד? לא מעט כלים טכנולוגיים שאנו משתמשים בהם בהווה היו פעם המצאה מופרכת ב"מסע בין כוכבים" או ב"בחזרה לעתיד", ואפילו בימינו - כשתאגידי הענק הטכנולוגיים מנסים לקבוע איך העתיד שלנו ייראה, הם עושים לא פעם שימוש ביצירות מדע בדיוני.
גיבור רומן המדע בדיוני "סנוקראש" של ניל סטיבנסון, הירואי פרוטגוניסט, חי בשני ממדים, יש לו את החיים העלובים שלו במציאות, כשליח פיצה בשירות המאפיה, ויש לו את החיים שלו במטאוורס (Metaverse) – רשת אינטרנט כלל עולמית. הירואי, שהוא בעצם האקר, היה מהמקימים של המטאוורס, ולכן יש לו שם נדל"ן יקר ערך, כלומר בית גדול הרבה יותר מהחור הקטנטן שהוא חולק עם שותפו במציאות. המטאוורס מאפשרת לאנשים שחיים ביקום האמיתי של "סנוקראש" לנהל במקביל חיים במציאות אלטרנטיבית. במציאות של המטאוורס אנשים מסתובבים בתוך הרשת באמצעות אווטארים – דמויות וירטואליות - וקונים עוד ועוד נכסים וירטואליים בעולם החלופי.
כמעט 30 שנים עברו מאז 1992, השנה שבה כתב סטיבנסון את "סנוקראש" (שיצא בעברית בהוצאת סיאל), ומטאוורס, המונח שהמציא בספר, הוא כבר ממש לא נחלתם של קוראי המדע הבדיוני ההזויים ביותר, אלא אחת מהשאיפות הטכנולוגיות הקפיטליסטיות הגדולות כרגע בעולם. כשמארק צוקרברג הודיע באוקטובר האחרון כי הוא מחליף את שמו של תאגיד פייסבוק ל-Meta, הוא הכריז על המטרה העסקית הבאה שלו: ליצור רשת אינטרנט אלטרנטיבית, שבה נחיה כולנו כאוואטארים ונקנה את עצמנו לדעת.
- צוקרברג חשף את השם החדש של פייסבוק - Meta
- צוקרברג רוצה להשתלט על האינטרנט
- הגשמת החזון של צוקרברג ליקום אינטרנטי חדש
אבל רגע לפני שנשים על עצמנו משקפי מציאות מדומה, ונעבור לחיות בעולם תלת-ממדי וירטואלי, שבו אפשר לפגוש פנים מול פנים אנשים מכל העולם, לשחק משחקי מחשב שאנחנו הגיבורים שלהם, לקנות נדל"ן במטבעות בלוקצ'יין ולעשות גם דברים קצת יותר דמיוניים ומופרעים מאשר שחזור אחד על אחד של החיים שלנו במציאות - שווה לבחון את ההשפעה העצומה יצירות המדע בדיוני על המציאות הטכנולוגית שבה אנו חיים.
הלו, הלו, ספוק
ז'ול ורן היה אחד הסופרים הראשונים שחזה את הנחיתה על הירח, זה קרה ב"מהארץ לירח", הספר שהוציא בשנת 1865 – יותר ממאה שנה לפני שניל ארמסטרונג אמר "זהו צעד גדול לאנושות" כשירד מהחללית אפולו 11 וצעד על אדמת הירח. גם על המסע למאדים נכתב בספרות המדע הבדיוני הרבה לפני שאילון מאסק קבע ש-SpaceX תנסה להגיע לכוכב האדום, וישנן שמועות שהספרים הללו נכנסו לרשימת הקריאה המומלצת של עובדי סוכנות החלל האמריקנית נאס"א.
הטיסה לחלל היא לא הדבר היחיד שקרה בעקבות המדע הבדיוני: לא פעם נטען שממציא הטלפון הנייד המודרני מרטין קופר, שאב את השראתו מסדרת "מסע בין כוכבים". בסדרה מתקשר קפטן קירק עם ספוק בעזרת מכשיר קטן שנראה כמו ווקי-טוקי, מהלך שככל הנראה גרם לקופר להמציא בשנת 1973 את הטלפון הנייד הראשון. מעבר להשראה הישירה שסיפקו לטלפון הנייד, "מסע בין כוכבים" חזו גם את המצאת האייפד, הדיבורית והמסך השטוח.
טלפון סלולרי ב"מסע בין כוכבים":
בחזרה למטאוורס
גם את שורשי המטאוורס אפשר לאתר ב"מסע בין כוכבים", שבה מכשיר ההולודק (Holodeck) מקרין הולוגרמות שיוצרות חדרי מציאות וירטואלית, שאליהם יכולות הדמויות להיכנס.
אומנם המטאוורס היא לא הפלטפורמה הראשונה שמנסה להנגיש את המציאות הווירטואלית לקהל הרחב, אבל הפעם יש תחושה שפייסבוק ומיקרוסופט יצליחו היכן שאחרים נכשלו. המכשיר שאיתו יהיה אפשר להיכנס למטאוורס של מטא הוא משקפי האוקולוס, משקפי המציאות המדומה של החברה, שמאפשרים כניסה לרשת החברתית העתידנית שלה - הורייזן, שבה אפשר להיפגש כאווטארים במטאוורס.
גם חברות כמו אפל, מיקרוסופט וחברות טכנולוגיה סיניות פועלות בתחום משקפי ה-VR, כשעל הפרק משקפיים שנראות יותר כמו משקפי שמש וראייה ולא כמו המשקפת המאסיבית של מטא.
בתוך המטאוורס אפשר כבר היום לערוך פגישה עם רואה החשבון, כאווטארים, או לטייל ברחבי העולם, כפי שעושה נאור נרקיס, מנהל קהילות דיגיטליות במקצועו, שמטייל בעולם וצובר חוויות בעזרת משקפי ה-VR של מטא - אוקולוס מטא-קווסט. "לפני שבועיים הייתי במאלדיביים וצללתי שם, זאת חוויית צלילה מטורפת וזה באיכות מפחידה", הוא סיפר השבוע בריאיון למהדורה המרכזית.
צוקרברג שינה את שמה של פייסבוק למטא בדיוק לכבוד החגיגה הזאת. אחרי שהרשתות החברתיות הפכו אותו לאחד האנשים העשירים ורבי ההשפעה בעולם, הוא מסמן את המהפכה הבאה שעשויה להעניק לו לא פחות שליטה. מטא השקיעה כבר כעשרה מיליארד דולר בהורייזן, עולם המטאוורס שלה, והודיעה על גיוס של עשרת אלפים עובדים למשימה, חלקם כאן, במרכז הפיתוח בישראל.
"האוואטרים יהיו ממש כמו תמונות פרופיל היום", אמר צוקרברג באירוע החשיפה של שם החברה החדש, "אבל במקום תמונה סטטית - מדובר בייצוגים תלת-ממדיים וחיים של הבעות ומחוות. הם הולכים להפוך את האינטראקציות לעשירות הרבה יותר מכל דבר שאפשרי באינטרנט של היום".
המטאוורס תורכב מפלטפורמות של חברות שונות, וכבר היום אפשר לראות מימוש ראשוני של העקרונות שלה במשחקי מחשב כמו מיינקרפט, פורטנייט ורובלוקס, שבהם השחקנים יכולים לבנות עולמות וירטואליים. כך למשל, באפריל האחרון עלה הזמר טראוויס סקוט להופעה חיה בתוך המשחק פורטנייט.
צוקרברג מציג את חזון המטאוורס שלו:
גרסת האווטארים במטוורס שהציג צוקרברג:
איזה בגדים תקנו עבור האווטאר שלכם?
"הטכנולוגיה הנכונה בנסיבות הנכונות יכולה פתאום להפתיע", אומרת ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב ויוצרת הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי". "אולי בעבר מדובר היה בטכנולוגיה שהקדימה את זמנה, ואולי היום בזכות הקורונה – הטכנולוגיה הזו תוכל לצבור תאוצה", היא מוסיפה.
"אני מניחה שלאט לאט יצוצו יישומים שונים כמו קניות בגדים ברשת כהולוגרמה או כאוואטר, שיאפשרו למדוד על הדמות הווירטואלית את הבגדים. אם יהיו דברים טובים כאלה, המטאוורס פשוט תתפתח מאליה, בדיוק כמו שהאינטרנט התפתח".
על החזון שוייסמן מתארת בתחום האופנה כבר עובדים במרץ. חברת "בראוזוור", שמשרדיה בהוד השרון, פיתחה טכנולוגיה שמאפשרת לעצב בגדים בדיוק מרהיב בעולם התלת-מימד, וכך תוכל להיות לכם דמות שמייצגת אתכם והיא תוכל למדוד עבורכם בגדים.
אבל "בראוזוור", שבין לקוחותיה חברות כמו נייקי וטומי הילפיגר, לוקחת את העניין צעד קדימה ושואפת להלביש גם האוואטרים שלכם ברשת. אביחי פלד, יזם ומנכ"ל "בראוזוור", סיפר לבן מיטלמן כי חברות האופנה יוכלו באמצעות הפיתוחים הטכנולוגיים של החברה "לקחת את הבגדים שלהן ולהציג אותם בעולמות המטאוורסיים. אנשים ישלמו כסף כדי לקנות בגדים לדמות שלהם".
אף על פי שצוקרברג הציג את המטאוורס בתור פלטפורמה שמקרבת בין אנשים ומגשרת על המרחק ביניהם, רבים חוששים מפני החסרונות שלה, שכן המטאוורס תהיה גם עולם של סכנות וצרות – מאיומי סייבר, חדירה לפרטיות ועד מחשבות נוגות על עתיד האנושות. "הבעיה האמיתית של העולמות האלה שהם לא מאפשרים לנו אינטראקציה חברתית אמיתית והם עוד יותר גורמים לנו להסתגר בבית", טוענת ד"ר אפרת שלוי, חוקרת תקשורת מגדר וחברה מהקריה האקדמית אונו.
סכנה נוספת היא טשטוש הגבולות בין העולם האמיתי לבין זה הווירטואלי, שעלול להיווצר בהשפעת הפלטפורמה. גם הסוגייה הזו עלתה בספרי מדע בדיוני ובסרטים שונים, כך למשל הסרט "eXistenZ", שביים בשנת 1999 דייוויד קרוננברג, הציג משחק שמתקיים במציאות מרובדת, כלומר עם דמויות "שמושתלות" על גבי המציאות הממשית, וניתן היה לשחק בו בעזרת כבל שמתחבר לגוף השחקן. ככל שהסרט מתקדם קשה לדמויות בסרט וגם לצופים להבין מה המציאות האמיתית ומה המציאות שבתוך המציאות, כלומר המשחק.
יצירה נוספת שחזתה את הכיוון שאליו הולכת המטאוורס היא "שחקן מספר אחת", ספר מסוגת הסייברפאנק שכתב ב-2011 ארנסט קליין (פורסם בעברית בהוצאת עם עובד), ויצא ב-2018 כסרט בבימויו של סטיבן ספילברג. "שחקן מספר אחת" מתאר עתיד דיסוטופי, שבו האנשים חיים בעולם מזוהם, מצטופפים בערים גדולות ומשתמשים בעולם מציאות מדומה בשם "אואזיס" כדי לברוח מהמציאות.
הסרט "שחקן מספר אחת" מציג חיים בתוך משחק שהוא עולם וירטואלי:
הד"ר וייסמן (גילוי נאות: הכותבת משתתפת בשיעוריה כסטודנטית שלא מן המניין) מדגישה שחזונות כאלה מצריכים תשתיות אינטרנטיות מתקדמות שעדיין לא משתמשים בהן בצורה נרחבת. "אפילו שיחות סקייפ או זום פשוטות עדיין חורקות ומתנתקות", היא אומרת, "אז יש לי בסיס לחשוב שחוויה מד"בית חלקה של 'אני לא יודעת אם זו מציאות או דמיון' לא תהיה אפשרית לעולם, ואם כן אז אולי על מחשבים קוונטיים. אולי".
ועדיין, אם המדע הבדיוני היה כל כך מנותק מהמציאות, כנראה שהכתבה הזו הייתה מיותרת. "המדע הבדיוני יכול לחזות טרנדים - משהו שעלול לקרות", אומרת ד"ר אילנה גומל, חוקרת ספרות מדע בדיוני. "כולם מדברים על כמה שהסרט 'התפשטות' (סרט המגפה של סטיבן סודרברג מ-2011; ש"ב) דומה לתקופת הקורונה, ונכון, אנחנו חיים בסוג של סרט". עם זאת, גומל מסתייגת, ומדגישה כי עדיין יש הבדלים בין מה שרואים על המסך לבין המגפה שאנו חווים במציאות: "לקרוא למה שאנחנו חווים סרט דיסטופי זה לא נכון, זה סוג של קטסטרופה. בסרטים בא אסון ומשהו קורה, ואחרי זה אנשים בונים עולם חדש, ואנחנו פה תקועים ולא יודעים כמה זמן זה יימשך".
הסרט "התפשטות" - השוואות רבות לתקופת הקורונה:
אוטופיה או דיסטופיה – הכול בעיני המתבונן
אז איך הכול התחיל? הספרים הראשון שנכתבו בסוגת המדע הבדיוני המודרני הם "מלחמת העולמות" ו"מכונת הזמן" שכתב ה. ג. וולס, שפורסמו באנגליה של המאה ה-19. בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלו להתפרסם בארצות הברית מגזינים זולים שבהם הופיע המדע הבדיוני כז'אנר שולי.
עידן הזהב של המדע הבדיוני החל אחרי מלחמת העולם השנייה, אז החלו להתפרסם סיפורים קצרים וספרים בז'אנר. בין סופרי המדע הבדיוני המודרניים הגדולים בכל הזמנים אפשר למצוא את אייזיק אסימוב שכתב על חברה אנושית, שכוללת רובוטים משוכללים שמנסים לחקות את בני אדם. הסרט "אני, רובוט" מבוסס על כתביו.
ארתור ס. קלארק שהרבה לכתוב על היציאה של החברה האנושית מגבולות כדור הארץ, נחשב גם הוא לאחד מנביאי הז'אנר. ספרו המפורסם ביותר הפך לסרט "2001: אודיסיאה בחלל", שביים בשנת 1968 סטנלי קובריק, וחזה את הבינה המלאכותית. כותב נוסף מהאבות המייסדים הוא רוברט היינלין, שכתב רבות על מסעות לחלל והיה אחד הסופרים הראשונים שפרסמו מדע בדיוני כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת. כיום המדע הבדיוני הוא ז'אנר הקריאה הרביעי הפופולארי ביותר בעולם, במקום הראשון, אגב, נמצא הרומן הרומנטי.
"2001: אודיסיאה בחלל", חזה את הבינה המלאכותית:
ז'אנר המדע הבדיוני מתייחס בדרך כלל לשני סוגים של עתיד: כזה שמסופר מנקודת מבט חיובית – אוטופיה, וכזה שמסופר מנקודת מבט שלילית – דיסטופיה. הספר "1984" של ג'ורג' אורוול (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד), שנכתב בשנת 1948, הוא דוגמה ידועה לעולם בדיוני דיסוטופי. עלילתו עוקבת אחרי וינסטון סמית', תושב החברה האנושית העתידנית, שבה המשטר מפקח מקרוב על אורח החיים של כל אדם ולא משאיר מקום למחשבה חופשית. משם, למשל, מגיע המושג "האח הגדול" שעינו פקוחה. הפיקוח בספר נעשה על ידי מכשיר קטן בשם "טל-צג" (או "טלסרקין"), שמאזין לתושבים, ממש כמו מצלמות אבטחה, וכך מופעלת מעין משטרת מחשבות.
"1984" - האח הגדול עינו פקוחה:
אף על פי שבימינו קשה מאוד לעכל את הנוקשות של אותו עולם קפדני שמתאר אורוול, את ההשפעות של החזון הטכנולוגי שלו אפשר לראות בצורה מפורשת בתוכניות ריאליטי שמתעדות בני אדם 24/7, כמו תוכנית המציאות הפופולרית, שקראה לעצמה על שם השליט הטוטליטרי בספר – "האח הגדול"; במצלמות המעקב המוצבות בכל פינה בערים; וגם בטלפונים הסלולריים שלנו שבאמצעותם אנחנו מתעדים את כולם ואת עצמנו ללא הפסקה.
אם יש מישהו שהוא "האח הגדול" בימינו, לפחות במדינות המערב, לא מדובר בשליט טוטליטרי, אלא בתאגידים טכנולוגיים כמו גוגל או פייסבוק שמנטרים כל תנועה שלנו בחלל, כל תכתובת שלנו, כל קשר שלנו עם אנשים אחרים וכל רכישה שלנו.
"מה שמאחד אוטופיה ודיסטופיה, זה שהעתיד שונה מההווה", אומרת גומל. "אם זה נראה טוב או רע - זה תלוי בנו", היא מדגישה. "יש ב"1984" שיחה מאוד מעניינת בין סמית' לבין או'בריאן, שעובד עם המשטרה הסודית. סמית' אומר שעולם איום ונורא הוא ביתם, ואו'בריאן אומר – 'זה רק נראה לך ככה, אתה אדם אחרון, מהסוג הישן, אנשים כמוך כבר לא קיימים יותר'. בשביל מי שמתאים לעולם הזה, הוא אוטופי לגמרי".
בחזרה להווה
ועדיין, ספרות המדע הבדיוני לא יכולה לחזות את העתיד במלואו, מדגישה גומל: "אין אף מדע בדיוני שדיבר על קריסה של ברית המועצות, או חזה את ה-11 בספטמבר. זה אירועים ששינו את העולם". ובכלל, לא כולם יסכימו שתפקידו של המדע הבדיוני הוא לגלות מה יקרה בעתיד, אלא בכלל להעיד על מה שקורה בהווה.
העורך והמתרגם רמי שלהבת ממכון דוידסון לחינוך מדעי והאיש מאחורי אתר המדע הבדיוני והפנטזיה "בלי פאניקה", אומר ש"סופרי מדע בדיוני אינם עוסקים בנבואה ואפילו לא בעתידנות. מה שהם כן עושים הוא להשתמש בספקולציות מדעיות וחברתיות כדי להסתכל מחדש על המציאות של זמנם - למשל על היחסים בין האדם לטכנולוגיה, או על מבנים חברתיים ופוליטיים".
"בעשור האחרון יש המון סרטים שעוסקים בבינה מלאכותית ומתכתבים עם מהפכת המידע", הוא מפרט, "האינטרנט, ועוד לפניו המחשב האישי, שינו את העולם. המחשבים היום חכמים יותר מאתנו, יודעים יותר, ואולי בעתיד גם יבינו יותר".
אחת מסדרות הסרטים שהציגה פיתוחים טכנולוגיים רבים ועסקה בהם היא "בחזרה לעתיד", שבה נעים הגיבורים קדימה ואחורה בזמן. בין ההמצאות הבולטות שהסרטים שימשו השראה להמצאתם אפשר למצוא: רחפנים, תשלום במובייל, טכנולוגיה לבישה, שיחות וידאו, וההוברבורד - כלי תחבורה בדיוני דמוי סקייטבורד, ללא גלגלים, המסוגל לרחף מעל לפני הקרקע, ומשמש לתחבורה אישית בסרטי הקולנוע "בחזרה לעתיד 2" ו"בחזרה לעתיד 3". לאחרונה אף ניסו בסלובקיה לשגר לאוויר מכונית מעופפת, כמו שרואים בסרט השני בטרילוגיה.
מכונית מעופפת בסרט "בחזרה לעתיד":
מפחדים מהפחד
שלהבת מסביר כי הסיבה לעיסוק בהתפתחויות הטכנולוגיות נעוצה לא רק בהנאה שלנו מאסקפיזם, אלא גם בחששות שיש לנו מהלא-נודע: "העתיד מצד אחד הוא דבר נפלא, אבל מצד שני הוא איום מפחיד על מקומנו בעולם, על הפרנסה של מי שעלולים לאבד את עבודתם כי מחשבים יתפסו את מקומם. העולם משתנה במהירות ואנחנו חוששים מהשינוי וחוששים למצוא את עצמנו נשארים מאחור. המדע הבדיוני מאפשר לנו לעבד את החששות האלה, ובו בזמן גם לחשוב על הפוטנציאל של הטכנולוגיות החדשות".
עם זאת, לפעמים המדע הבדיוני חזה התפתחות של טכנולוגיות, שעדיין לא השתלבו בחברה של ימינו, כמו למשל שיבוטים גנטיים אנושיים, שעליהם כתב הסופר אלדוס האקסלי עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. גומל מסבירה כי ההימנעות משיבוט גנטי אנושי, למרות שהטכנולוגיה קיימת, נובע מחששות: "כולם אומרים אתיקה, אבל גם תאומים זהים זה שיבוט גנטי".
"מדברים למשל על חיסון הקורונה", היא מדגימה, "מדובר בטכנולוגיה חדשה וטכנולוגיה ביולוגית שנוגעת בנו, ואנשים מפחדים מזה. חלק מהפחד זה הפחד מהעתיד". היא מבחינה בין סוג הפחד הזה לבין דיסטופיה. "דיסטופיה כי היא סוג של אזהרה - לא ללכת בדרך הזו, כי אז יקרה משהו. אבל הפחד מחיסון הוא לא אזהרה, אלא סוג אחר של פחד, ואנחנו כמעט משותקים מהפחד הזה".
אף על פי שז'אנר המדע הבדיוני כבש את הספריות ואת מסכי הקולנוע, רובן המכריע של היצירות שהופקו בשנים האחרונות, מציג לנו עתיד דומה מאוד לזה שאנו חיים בו היום, כשהשינוי המרכזי שאכן מתואר הוא הרמה המשוכללת שאליה הגיעה הטכנולוגיה. "יש הרבה עיסוק מחודש ביציאה לחלל וביישוב מערכת השמש", מספר שלהבת, "בין השאר בעקבות התוכניות לשלוח בני אדם למאדים. יש גם עיסוק רב בטכנולוגיה ביולוגית כמו הנדסה גנטית, בינה מלאכותית והשילוב ביניהן, מה שמצייר עתיד של סייבורגים - בני אדם משודרגים גנטית ומכנית".
יצירות המדע הבדיוני לעתים קרובות משמשות במה, לא לחידושים טכנולוגיים עתידיים, אלא לחזון של המהנדסים והאומנים שיוצרים את הטכנולוגיה בתקופתנו, או לכל הפחות מנסים ליצור אותה. על כן שלהבת מדגיש כי מה שמוצג ביצירות הללו הוא לאו דווקא העתיד, אלא ההווה: "זאת לא תחזית, אלא ספקולציה שמבוססת על הדברים שאנחנו רואים בעינינו ממש היום".
מעבר לכך, מסבירה גומל, כי לטענתו של החוקר פרדריק ג'יימסון, הדבר נובע מכך שהחברה האנושית "איבדה" את היכולת לדמיין עתיד אחר. לדבריה ג'יימסון קושר את הסיפורת הדיסטופית לקריסה של ברית המועצות, "כי זו קריסה של אידאולוגיה שהייתה אוטופית לגמרי". לכן, היא מסבירה, נוצרים עיבודים חדשים לסרטי מדע בדיוני ישנים. סרטים אלה מחזירים אותנו, לדבריה, במבט נוסטלגי אל העבר שלנו דרך העתיד שיצרו עבורנו היצירות. בין העיבודים המחודשים של השנים האחרונות אפשר למצוא את "בלייד ראנר 2049", ואת העיבוד המחודש ל"חולית".
מעבדה ליצירת זיכרונות עבור רפליקנטים בסרט "בלייד ראנר 2049":
אם בכל זאת נתעקש להסתכל פנימה אל תוך העתיד, נוכל לגלות כי משבר האקלים, שמעסק כיום חוקרים וסופרים רבים ברחבי העולם, משתחל לתוך ספרות המדע הבדיוני. "אנשים מפחדים משינוי אקלים, אז אנחנו חיים בדמדומים של העתיד", אומרת גומל. "סולאר-פאנק למשל, זה ניסיון לדמיין עתיד מעבר לטכנולוגיה הנוכחית, וחיים עם טכנולוגיה יותר אקולוגית וירוקה".
עיבוד חדש לסרט מיתולוגי, "חולית":
מעבר למחוזות המדע הבדיוני, בין שלל הדברים שהוא חוזה לנו, דבר אחד ברור – העתיד יגיע, בין אם בדרך אחת או אחרת. כל רגע שעובר בהווה הופך להיות נחלת העבר, והעתיד שלנו נמצא ממש מעבר לפינה. הוא בטוח יכלול פיתוחים טכנולוגיים שלא נבין איך חיינו בלעדיהם – טלפונים ניידים משוכללים יותר, כלי רכב שנוסעים בדרכים חדשות ואולי אפילו טיסות לכוכבי לכת חדשים. ועדיין, אבל אי אפשר לדעת בוודאות לאיזו מן חברה אנושית אנחנו נתפתח. כל עוד הדבר נוגע למציאות הממשית – העתיד נמצא בידינו, וללא ספק יש לנו את היכולת לעשות אותו עתיד טוב יותר.