קשה היה לפספס את ההתרגשות באותו הרגע. זה קרה בהיכל הקרח בחולון, כשאלינה וליאוניד ריבקינד עמדו בצד הזירה הקפואה, התלבשו, נעלו את הנעליים המיוחדות שלהם והמתינו בציפייה לאות ממנהל המקום - ואז הוא איפשר להם להיכנס למקום שהם רואים כ"בית שני". כבר שנתיים כמעט שהם לא היו כאן, ורק בזכות הצילומים לכתבה הזו התאפשר להם לשוב השבוע, ולו לרגע קצר בלבד, לעשות את מה שהם הכי אוהבים לעשות. בעיניים בורקות הם עלו לזירה: קיבלנו רק עשרים דקות, הפוגה קצרה בין חוג אחד לשני, וחייבים לנצל כל רגע.

בני הזוג ריבקינד נושאים על גבם ענף ספורט שלם. הם, נכון לפברואר 2022, שני שחקני הקרלינג היחידים בישראל. ענף שכל כולו זוג צעיר אחד מבת ים. "עד היום חשבתי שמה שהכי חסר לי זה החברה והאנשים", אומר ליאוניד. "אבל עכשיו כשנגעתי באבן, הבנתי שאני מתגעגע לקרח, לספורט לאימונים. לרוח של המשחק. זה חלק כל כך גדול מהחיים שלי. זו התשוקה הכי גדולה שלי. בדיוק אמרתי לאלינה - אנחנו חייבים לחזור כמה שיותר מהר לקרלינג".

אתם אולי שואלים את עצמכם עכשיו מה זה קרלינג - במדינה הקיצית שלנו באמת לא מצופה להכיר משחקים שמשחקים על קרח. אבל אם תדליקו עכשיו טלוויזיה ותחפשו את השידורים מאולימפיאדת החורף בבייג'ינג, המסתיימת בעוד שלושה ימים, אולי תספיקו לתפוס משחק. ויכול להיות שמה שתראו יראה לכם מוכר - ואם לא, בטח ייצא לכם מתישהו להיתקל במה שעבור רבים מוכר פשוט כ"הספורט הזה עם המטאטאים".

"מוזר? זה שחמט על הקרח" 

בכל פעם מחדש, בפברואר אחת לארבע שנים, העולם נזכר בענף שבשפה העברית מלווה אותו בדרך כלל המילה "מוזר", שלא נאמר "ביזארי". ספורט החורף הוא די נידח, ולא רק בישראל. אך הקרלינג, בגלל הנראות החריגה שלו, זוכה בתשומת לב ארבע-שנתית שמציפה את הרשתות החברתיות באינספור סרטונים פארודיים ונותנת לחובבי הספורט בכל העולם הזדמנות להריץ קצת דאחקות.

אבל אנשי הקרלינג, אולי דווקא בגלל התדמית המשונה של הספורט שלהם, נוהגים להתייחס אליו ברצינות תהומית. בכל השיחות איתם הם מבקשים תמיד להדגיש שאולי מהצד זה נראה מצחיק, אבל מאחורי כל הבדיחות מדובר במשחק שדורש הרבה תחכום ויכולות אסטרטגיות ומנטליות גבוהות למדי. "שחמט על הקרח" הם קוראים לספורט שלהם. 

בזמן שבאזור אוקראינה ביידן ופוטין משחקים במי ימצמץ ראשון, עלו בשבוע שעבר על משטח הקרח בסין שלוחיהם הספורטיביים. נבחרות הקרלינג של ארצות הברית ורוסיה התייצבו זו מול זו, כשכלי הנשק ב"מלחמה"  הם סלע ששוקל 20 קילו, זוג מטאטאים וצעקות מחרישות אוזניים. מלחמה קרה, תרתי משמע. ובזמן הזה אני, ההדיוט, מתיישב עם הריבקינדים בסלון שלהם בבת ים. לא עוברות שתי דקות לתוך המשחק ונשלפים דף נייר ועט, ושיעור ראשון בקרלינג למתחיל. ליאוניד מתחיל לשרטט ולהסביר לי בזמן אמת מה רואות עיניי.

המטרה בקרלינג היא להטיל דיסקית גדולה וכבדה העשויה מסלע גרניט ולהחליק אותה על גבי מסלול קרח צר וארוך לעבר המטרה שבקצה המסלול. היא מסומנת על ידי שני עיגולים גדולים, זה בתוך זה. כל קבוצה מקבלת שמונה הזדמנויות להטיל את דיסקית הסלע ולכוון כמה שיותר קרוב למטרה. בסוף המערכה מי שהצליח להגיע עם הסלע שלו כמה שיותר קרוב למרכז המטרה זוכה בנקודה, בתום עשר מערכות כאלו נקבעת הקבוצה המנצחת. עד כאן די פשוט.

אלינה וליאוניד ריבקינד, שחקני קרלינג (צילום: n12)
"זה נראה כאילו סתם זורקים אבנים. אבל יש המון המון חשיבה", ליאוניד ריבקינד | צילום: n12

אלא שבשלב הזה נכנס לתמונה מה שהעלה לגדולה את הקרלינג, אך גם הפך אותו למושא ללעג. המטאטאים. שני שחקנים נוספים אוחזים ב"מטאטא", שהוא בעצם יותר דומה למגב שתחתיתו משטח ספוג עטוף בבד קשיח. כשהם ניצבים זה מול זה, הם מברישים את משטח הקרח במהירות מטורפת. החיכוך שנוצר מתיך חלק מהמעטה העליון של הקרח ולמעשה חורץ בתוכו נתיב שמאפשר לסלע לנוע מהר יותר. על ידי ההברשה הנמרצת הזו, השחקנים מוליכים את הסלע בנתיב הרצוי להם.

"זה רק נראה מאוד פשוט"

זה נראה אולי מגוחך אבל זה דורש כוח פיזי רב מאוד ויכולת תנועה מהירה ומדויקת מאוד על הקרח. לשם כך ה"קרלינגיסטים" משחקים עם זוג נעליים מיוחדות השונות זו מזו גם בגודל ובמשקל אך בעיקר בסוליה: נעל אחת עם סוליה שעליה מותקן משטח חלק לחלוטין המאפשר לשחקן להחליק על הקרח, כשבנעל השנייה סוליה מחוספסת שתפקידה לעשות את ההיפך - לייצב את השחקן על הקרח בזמן שהוא דוחף את גופו באמצעות הנעל על גבי מסלול הקרח.

ריבקינד, בן 30, עלה לישראל ב-2014 מקלינינגרד שברוסיה. כילד, הוא מספר, תמיד עסק בספורט ועד גיל 18 עוד היה שחיין וראה את עצמו מתמיד בענף. לקרלינג הגיע בעקבות אביו. כשב-2010 הוקם בעירו מועדון קרלינג האב הצטרף והבן הציץ ונפגע. "לא הבנתי איזה מין ספורט זה. בפעם הראשונה רק באתי לראות על מה מדובר", הוא נזכר. "אחרי שניסיתי התחלתי לבוא לכמה אימונים וראיתי שזה הולך טוב. אחרי התחרות הראשונה שלי ראיתי שזה מעניין, פוגשים אנשים, והתחלתי להתמקד בקרלינג".

הנעליים של ספורטאי הקרלינג (צילום: יוגב כרמל, n12)
שתי נעליים עם סוליות שונות - אחת להליכה על הקרח והשנייה להחלקה עליו | צילום: יוגב כרמל, n12

מה כל כך מושך במשחק הזה?

"זה נראה כאילו סתם זורקים אבנים. אבל יש המון המון חשיבה. אתה כל הזמן צריך להיות צעד אחד קדימה ולחשב, גם את מה שהיריב עושה. לא סתם קוראים לזה שחמט. יש גם המון טכניקה במשחק הזה - איך להחליק את האבן, איך לגרום לה לזוז לכיוון מסוים - הרבה דברים קטנים שצריך לתרגל אותם המון וזה די מאתגר. זה רק נראה נורא פשוט, בסך הכל להזיז מטאטא, אבל אתה צריך להפעיל המון לחץ, ממש להשעין את כל משקל הגוף שלך על המטאטא, ויש לך לא יותר מ-15 שניות כדי להספיק לעשות הכול. זה מאוד מלחיץ והדופק עולה בחדות. ותחשוב שבכל משחק יש לך 160 החלקות של האבן".

 

אלינה וליאוניד ריבקינד, שחקני קרלינג (צילום: n12)
"שפשוט יסדרו לנו קרח לקרלינג שנוכל לשחק כמו שצריך", אלינה וליאוניד ריבקינד | צילום: n12

"כשרק התחלתי לשחק קרלינג, בשנה הראשונה", הוא מוסיף. "הגעתי לתחרות בשוודיה שכל אחד היה יכול להירשם אליה ולשחק. הוגרלנו לשחק מול קבוצה מקומית מעורבת של נשים וגברים בערך בני שמונים", הוא מספר. "הייתי אז בן 18 ואמרתי לעצמי 'ברור שאנצח', איך שהתחלנו לשחק הם קרעו לנו את הצורה. הייתי המום". הסיבה לאותו הפסד היא לא רק השאננות, אלא גם אופיו של הענף: בקרלינג האתלטיות משנית ליכולת השכלית ולניסיון. "אפשר לשחק את המשחק בכל גיל, אך אחרי שהוא נהפך לענף אולימפי אתה רואה בתחרויות בעיקר שחקנים צעירים", הוא מסביר, "כי זה נעשה משחק מקצועני שדורש יותר יכולות אתלטיות וכוח. אבל עדיין, זה משחק לכולם".

לטענת ריבקינד, כאן טמון אחד היתרונות הגדולים ביותר שבמשחק הזה. שכולם יכולים לשחק אותו. וזה דבר שבהחלט יכול להוות מוקד משיכה גם כאן בארץ. "אני חושב שאפשר לייצר קרלינג ישראלי", משוכנע ריבקינד. "אני לוקח דוגמה מהעיר שלי. בקלינינגרד לא היה בכל מועדון קרלינג עד לפני 12 שנה. אבא שלי וחברים שלו הקימו אותו מאפס ולאט לאט, עד שהיום יש נציגים באולימפיאדה. הכול בר-השגה, אבל פה בארץ אוהבים הכל מהר וזה לא עובד ככה".

אלינה וליאוניד ריבקינד, שחקני קרלינג (צילום: n12)
"ברוסיה כבר רוב האנשים מכירים את המשחק", בני הזוג ריבקינד | צילום: n12

דרושים: שחקני קרלינג עם לב יהודי חם

וכמה שזה אולי יישמע מוזר, דווקא יש קרלינג בישראל, או יותר נכון לומר היה בישראל. המשחק הגיע לישראל לראשונה לפני כ-20 שנה כספורט נכים. זה התחיל כיוזמה של כמה חברים בבית הלוחם בירושלים, שהקימו יש מאין נבחרת קרלינג פראלימפית שפעלה ברצף עד לא מכבר. ההתפתחות הטבעית של הענף הייתה חדירה שלו גם לתחום הספורט ה"רגיל". כאן נכנס לתמונה שרון כהן, יו"ר התאחדות הקרלינג הישראלית ומשוגע אמיתי לדבר. כהן, נכה צה"ל, התגורר ביפן בסוף שנות ה-90' ושם נחשף לראשונה למשחק באולימפיאדת נגאנו ב-1998, שבה הצטרף לראשונה הענף לתכנית האולימפית.

מה שתפס אותו דווקא לא היה המטאטאים. "הלהיב אותי איך בזריקה כזו קלה אבן ששוקלת 20 קילו עפה מצד לצד בלי מאמץ אפילו", מסביר כהן. אחרי שהצליח להביא יחד עם חבריו מבית הלוחם את הנבחרת הפראלימפית להצלחה רבה, כהן התחיל לחלום בגדול ולפנטז על נבחרת קרלינג ישראלית באולימפיאדה. ואיך יוצרים נבחרת כזו בענף שמעשית לא קיים בארץ? בשביל זה יש את חוק השבות. לפני כעשור התחיל כהן לתור ברחבי העולם אחרי שחקני קרלינג עם לב יהודי חם, בעיקר בקנדה - המעצמה הגדולה של הענף. בשנים שחלפו מאז הצליח להביא לישראל, הוא מסביר, כ-12 שחקנים יהודים שהסכימו לשחק עבור ישראל, חלקם גם עם רקע ישראלי וחלקם אף השלימו את הליכי העלייה והשתקעו בארץ. הנבחרת הישראלית הייתה דווקא מצליחה למדי זכתה באליפות אירופה דרג ג' ב-2013 וכבר הייתה קרובה להעפיל גם לדרג א'.

אלינה וליאוניד ריבקינד, שחקני קרלינג (צילום: n12)
"ברוסיה הציעו לי כל הזמן לבוא לנקות לאנשים את הבית", הריבקינדים על הקרח | צילום: n12

זה אולי נשמע לכם מוכר, ולא בכדי. בשנים האחרונות קודמו פרויקטים דומים, שמטרתם לנצל את עתודת הספורט היהודי בתפוצות כדי למסד בישראל ענף ספורט שרחוק מאוד מההוויי המקומי. בבייסבול ובענף הרכיבה על סוסים המאמצים נשאו פרי והובילו להעפלה היסטורית לאולימפיאדת הקיץ האחרונה בטוקיו. בקרלינג, לעומת זאת, העסק השתבש בדרך. לאט לאט החלו השחקנים המיובאים לנטוש את הנבחרת ואת ישראל אחד אחרי השני - כל אחד מסיבותיו הוא.

אך מה שפירק סופית את פרויקט הקרלינג הישראלי היה הקורונה. ככה זה כשיש בישראל למעשה רק אולם אחד, בחולון, שמאפשר עריכת אימונים ומשחקי קרלינג. ועכשיו דמיינו מה קורה כשבאים הסגרים ושערי האולם ננעלים. בחודש שעבר נטש סופית אחרון שחקני הקרלינג שאינו בן משפחת ריבקינד. ליאוניד ואלינה הם לא סתם שני שחקני הקרלינג היחידים בישראל, למעשה יותר מדויק לומר כי הם שני השחקנים האחרונים בישראל. כבר שנתיים הם יושבים בבית ואנוסים להימנע מהמשחק האהוב שלהם.

"אחותי סיפרה לי שיש קרלינג בישראל ושמקימים נבחרת והייתי מאוד מופתע", משחזר ריבקינד את הרגע שבו נחשף לפרויקט. "השתתפתי בהרבה תחרויות קרלינג בעולם ומעולם לא נתקלתי בקבוצה מישראל. אמרתי לה 'אין מצב, את בטח טועה'". סבו וסבתו וגם אחותו מתגוררים בארץ כבר מספר שנים ומחשבות על עלייה, הוא משתף, קדמו בהרבה לקרלינג. הידיעה שגם במדינה הקטנה והחמה הזו אפשר לתרגל את הספורט האהוב הייתה בדיוק מה שהיה חסר כדי להביא אותו ארצה. אחרי שיצר קשר עם ההתאחדות בארץ החל לשחק בנבחרת ובשנה הראשונה בארץ התמקד רק בקרלינג. הוא מספר כי את כל סל הקליטה שלו שרף רק כדי שיוכל לעסוק רק בספורט. בינתיים החל ללמוד פיתוח תוכנה והיום הוא עובד כמפתח בחברת הביטוח "מנורה מבטחים". ולמרות האכזבה מהמצב העגום של הענף שלו, אין לו תוכניות לעזוב והוא מרוצה מאוד מישראל.

לפני כשנה וחצי הצטרפה אליו אלינה. גם היא, כאמור, משחקת קרלינג. השניים הכירו לפני כמה שנים בטורניר בלטביה, שאליו הגיעה עם נבחרת בלארוס, מולדתה. אחרי כמה שנים של קשר חברי, הקשר התהדק והשניים היו לזוג. כעת נמצאת אלינה בהליכי התאזרחות וצפויה לקבל ממש בקרוב מעמד של תושבות קבע.  בהיותם שני השחקנים היחידים בארץ, בלי אף אחד אחר לשחק איתו, השניים כבר מסמנים יעד לקראת האולימפיאדה הבאה ב-2026 שתיערך במילאנו: השתתפות כזוג בתחרות הזוגות המעורבים - גרסה מעט שונה ודחוסה יותר של קרלינג - שרק השנה נכנסה לראשונה לתכנית האולימפית.

"זה יהיה מסובך, כי מעולם לא שיחקנו יחד", מציין ליאוניד ומנסה אולי להפחית ציפיות, אבל לזכות בני הזוג ייאמר שלאור המגפה בוטלו כל תחרויות הזוגות שהיו אמורים להתקיים וגם אלו שמתוכננים לתקופה הקרובה. "ארבע שנים זה מספיק זמן כדי להגיע לאולימפיאדה הבאה. יש לנו כבר רקע טוב, אבל בשביל לעשות את זה אנחנו צריכים להתמקד רק בקרלינג ולא לעשות שום דבר אחר. זה לא קשור ליכולות אלא רק לתנאים".

נבחרת ישראל בקרלינג (צילום: התאחדות הקרלינג הישראלית)
הייתה קרובה להעפיל גם לדרג א', נבחרת ישראל בקרלינג | צילום: התאחדות הקרלינג הישראלית

"זו מדינה של מדבר, לא צריך ספורט חורף"

 עוד הרבה לפני הקורונה, אלו היו התנאים הבעייתיים והיעדר המימון שבלמו את פיתוח הענף בארץ. "ישראל משחקת בטניס בדרג שלישי-רביעי, משהו כזה, שם הם מקבלים כסף. כשעלינו לדרג שני באירופה מה אמרו לנו? 'לא, זה לא נחשב", כך מלין כהן, יו"ר ההתאחדות. "אם הרשויות במדינה לא רוצות משהו, הן דואגות שזה יקרה. איך אמר לי בכיר במנהל הספורט, 'אנחנו מדינה של מדבר, לא צריך פה ספורט חורף'. אם פקיד בכיר אומר משהו כזה, זה אומר דרשני".

"בישראל ישר חושבים בגדול", מוסיף ליאוניד ריבקינד. "היו באים ומבטיחים לנו כל מיני דברים, אומרים 'נבנה לכם אולם, נעשה לכם ככה, נעשה לכם ככה'. אבל למה שלא יתחילו בקטן? שפשוט יסדרו לנו קרח לקרלינג שנוכל לשחק כמו שצריך". קרלינג הוא ספורט לא זול, ולא רק כי תחזוקת הקרח גוררת עלויות חשמל גבוהות. ברמות הגבוהות משחקים על משטח ייעודי. הקרח צריך להיות מקורר לטמפרטורה של מינוס חמש מעלות בדיוק כדי לאפשר את התנאים המדויקים להחלקת הסלע והברשת הקרח למרקם הרצוי. אבל ריבקינד לא מפונק: הוא מוכן במצב הנוכחי להתפשר גם על קרח של הוקי או של החלקה אומנותית. העיקר שיחזירו אותו סופסוף לקרח.

המצב שאליו נקלע חלום חייו מוציא את כהן מדעתו. "מדינת ישראל בחיים לא השקיעה אגורה בהקמת מתקן לספורט חורף. מאות מגרשי כדורגל ואיצטדיונים ואפס הישגים, אפילו בדרג ז' אין. אז מה? להוציא מתחרים לתחרות אחת עולה לי בסביבות ה-70 אלף שקל, ובשיא קיבלנו מימון של 180 אלף שקל בשנה. אני חמש פעמים הוצאתי את נבחרת הנכים שלנו לאליפות עולם על חשבוני".

לפני שנתיים הוטל על הענף, הנואש למקורות מימון, כתם גדול. חקירת משטרה שהתנהלה במקביל בהתאחדויות הקרלינג וההוקי העלתה חשד כי בכדי להגדיל את היקף המימון מהגופים הרשמיים נהגו בשני הארגונים לזייף משחקים שלא התקיימו ולדווח עליהם למשרד הספורט. לבסוף הוסכם על הסדר טיעון: ההתאחדות וכהן עצמו הורשעו על פי הודאתו בזיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד. קנס בגובה 200 אלף שקלים הושת על ההתאחדות ועל כהן עצמו נגזר עונש מאסר על תנאי וקנס בסך אלפיים שקלים. 

נבחרת ישראל בקרלינג (צילום: התאחדות הקרלינג הישראלית)
העסק השתבש, נבחרת ישראל בקרלינג | צילום: התאחדות הקרלינג הישראלית

"מי יודע לאן היינו מגיעים"

כדי לממן בכל זאת את הנבחרת בתנאים הלא פשוטים, החל מסע חיפושים אחרי יהודים חובבי קרלינג, טובי לב ורחבי ארנק. משפחת פרבר הקנדית נרתמה לטובת הפרויקט והעניקה חסות לנבחרת במשך שלוש שנים, מה שאיפשר לא רק גיוס שחקנים, אלא גם מחנות אימונים בחו"ל, בקנדה בעיקר, והשתתפות בטורנירים חשובים באירופה. "הגענו בשיא למקום ה-20 בעולם, כשעשר הנבחרות הראשונות הולכות לאולימפיאדה. מי יודע לאן היינו מגיעים", כך אומר ג'ף לוץ. אחד מכוכבי הנבחרת לשעבר מביתו בדטרויט. הוא כנראה יודע מה הוא אומר.

ריבקינד מגדיר את לוץ "אנציקלופדיה של קרלינג" ואנחנו תופסים אותו קצת אחרי שסיים ריאיון עם אתר חדשות ניו יורקי, שביקש ממנו פרשנות על המשחקים האחרונים בבייג'ינג. לוץ שיחק בנבחרת מ-2014 עד 2017,  לדבריו מתוך ציונות טהורה. למעשה הוא מייחס לעצמו את הרעיון להקים נבחרת ישראלית עוד הרבה לפני שזו קמה, ומצהיר שגם עסק בגיוס שחקנים יהודים נוספים באזור המגורים שלו.

"זה היה חלום שלי לייצג את ישראל, עוד לפני שידעתי שהקימו נבחרת בישראל. למרות שאני אמריקני לא ראיתי את עצמי אף פעם מייצג את ארה"ב. ישראל לא הייתה פשרה עבורי או אלטרנטיבה. אני ממש רציתי שישראל תהיה מספר אחד בעולם בקרלינג. זו המדינה של הנשמה והלב שלי". לוץ בן ה-37 עזב לבסוף את הפרויקט בכדי להקים משפחה. אבל הוא עדיין מקווה ביום מן הימים לשבת ביציע ולעודד את הנבחרת הישראלית באולימפיאדה.

בינתיים על המסך עולה אמריקני בצורה של גוש בשר עם שיער ארוך וזקן, רדנק שנראה כמו נהג משאית שלא ברור איך קשור לאירוע ובטעות התגלגל לשחק קרלינג. הבחור, ששמו כך מתברר הוא מאט המילטון, מזכיר במראה את ג'ף ברידג'ס בביג לבובסקי. הוא אוחז בדיסקית הגדולה ומיישר את עיניו קדימה למטרה במבט מרוכז. ואז אני קולט: קרלינג זה בעצם סוג של באולינג. ליאוניד מעט נעלב: אנשי הקרלינג, כבר אמרנו, רגישים לכבוד הספורט שלהם. אם כבר, מדובר בשילוב של באולינג, חץ וקשת וסנוקר. לאט לאט אני מתחיל לקלוט את קטע. אכן מדובר בספורט די מסובך, אבל עם חוקים פשוטים.

_OBJ

"גם אם נפסיד את המשחק - נזכה בבירות"

האמריקנים שוב זוכים בנקודה ועולים ליתרון וליאוניד מבקש בהזדמנות להדגיש היבט נוסף של הענף האהוב. "לספר החוקים של הקרלינג יש שני חלקים שווים. החלק הראשון זה כל החוקים של המשחק והחלק השני הוא קוד אתי שעוסק בעיקר באיך לשמור על אווירה חיובית. למשל, הוא קובע שלקבוצה שזוכה בנקודה אסור לחגוג מתוך נימוס כלפי הקבוצה השנייה. יש גם הרבה מאוד מסורות שנוצרו במאות שנים שמשחקים את המשחק. בטורנירים ידידותיים הקבוצה המנצחת במשחק קונה לשחקנים המפסידים משקאות אחרי המשחק ויוצאים לבלות ביחד. זה כלל שמקפידים עליו. אז אנחנו תמיד אומרים לעצמנו 'גם אם נפסיד את המשחק, לפחות נזכה בבירות'". האמריקנים שצוהלים משמחה על המסך מזכירים חבורת סטודנטים שבורים בקולג' שיצאו לחגוג בפאב, אז כנראה שיש בזה משהו.

ובכלל, הקרלינג, ולא רק כאן בישראל, הוא יותר סוג של תחביב. אפילו חלק מהשחקנים שמשחקים עכשיו באולימפיאדת החורף בסין אינם מקצוענים. הספורט הזה רחוק מלתפוס את מקומו בתשומת הלב של חובבי הספורט ברחבי העולם, אולי גם בגלל שרואים אותו יותר כסוג של דאחקה. וזה די מפתיע בהתחשב בכך שמדובר באחד מענפי הספורט העתיקים בעולם שמקורו באגמים הקפואים של סקוטלנד של המאה ה-16. מהגרים סקוטים הביאו את המשחק במאה ה-19 לקנדה ובמאה ה-20 הוא נכנס פנימה לתוך האולמות ולאט לאט קיבל את צורתו הרשמית המוכרת היום. המטאטאים אגב, היו עד שנות התשעים מטאטאים של ממש, עשויים מזרדים של תירס. אך את הסלע שממנו מופקות הדיסקיות מותר לחצוב רק מגרניט שמקורה באי קטן ולא מיושב ליד חופי סקוטלנד ששמו אילה קרייג. בכל זאת, יש מסורת שחשוב לשמור.

רק בקנדה, המרכז העולמי של הספורט, המשחק הגיע לדרגת פופולריות מרשימה. "השחקנים הטובים ביותר בקנדה הם סלבס", מסביר הרש כץ, שחקן קרלינג לשעבר, יליד קנדה, המשמש כפרשן הקרלינג של ערוץ הספורט. "הם מקבלים חסויות וכסף שמאפשר להם לחיות מקרלינג ולחיות ממנו, הם מתארחים בטלוויזיה ומוכרים בכל רחבי המדינה. ועדיין לא כל ילד בקנדה מכיר אותם, וההוקי הוא עדיין ענף בולט יותר". חוץ מקנדה הספורט מזוהה מאוד גם עם מדינות סקנדינביה.

אך כץ אופטימי לגבי המשחק האהוב שלו. "הספורט נעשה פופולרי מאז שהוא נכנס לאולימפיאדה. ההצלחה של נבחרות תורמת לכך מאוד. עכשיו קוריאה זכו במדליית כסף בנשים ושם הספורט נעשה מאוד פופולרי. כל פעם שיש הישגים יש קפיצה בפופולריות של המשחק. גם ביפן הספורט מאוד פופולרי ועכשיו גם באיטליה, שזכתה במדליית זהב בזוגות מעורבים. יש בום של קרלינג בעולם"

"עדיף שיכירו את המשחק ויסתלבטו"

"כשהתחלתי לשחק קרלינג שאלו אותי איזה מין ספורט זה ועכשיו ברוסיה רוב האנשים כבר מכירים את המשחק", מוסיף ריבקינד. הוא משוכנע שגם בארץ הקרלינג יהיה בסוף להיט. והוא גם עושה צעדים בכיוון הזה. או לפחות עשה, עד הקורונה. מדי יום שישי בערב הוא היה מעביר שיעורי קרלינג לילדים בחולון. הולך ברגל יותר מ-40 דקות, בגלל שהתחבורה הציבורית כבר הפסיקה לפעול. רק בשעה הלא אטרקטיבית הזו הצליחו לגרד קצת זמן אולם פנוי לטובת העניין ובשיא, הוא מספר, הגיעו כ-30 ילדים בכל שבוע ללמוד קרלינג. "ההורים היו מביאים את הילדים לחוג והייתי אומר להם 'בואו תנסו'. באימון הבא הם באו לא רק בשביל להביא את הילדים".

"הישראלים באים וישר רוצים להתחיל להחליק אבנים על הקרח. אבל כל האימון הראשון אתה רק עסוק בלתרגל אותם לעמוד על הקרח. זה משהו שלא רגילים לו פה בארץ", הוא משחזר. "ואז, רק לקראת סוף האימון הם מצליחים סוף סוף לייצר זריקה מוצלחת. אז אתה רואה את ההתלהבות. והם רוצים לנסות שוב ושוב, ואפילו לעלות לדרגה אפילו יותר קשה".

ולדבריו יש דרכים להנחיל את הספורט הקר גם במדינה שכזו. "בהרבה מדינות שבהן קרלינג פופולרי יש מקומות שאנשים יכולים לבוא ולשחק סתם בשביל הכיף, כמו באולינג. יש טכניקות איך ללמד את המשחק תוך עשרים דקות, כך שכל אחד יוכל לנסות. במועדון שלי בקלינינגרד היו באים עובדים של מקום עבודה מסוים לימי כיף ומשחקים - מחלקת כספים נגד מחלקת מחשוב. אין שום סיבה שבישראל לא נצליח לעשות אותו דבר. וגם יש לזה פוטנציאל עסקי נוכל להכניס ככה כסף לענף. אבל זה דורש קרח ייעודי לקרלינג, ולא להסתפק בקרח להוקי, כמו שקורה עכשיו.

"אני משוכנע שהישראלים יתחברו למשחק אם הם יתנסו בו. זה ממש משחק לכל המשפחה, אתה יכול לשחק אותו עם סבתא שלך", הוא מצהיר וממהר לעבור לניתוח אופי זריז, "אני חי כאן כבר כמה שנים, אבל עדיין רואה את הדברים מהצד. וממה שאני רואה, כאן כולם אינדיבידואלים ותחרותיים ובו זמנית יש כאן גם רגש חזק מאוד של ביחד, בגלל ההיסטוריה. בגלל זה קרלינג מושלם לאופי הישראלי. קרלינג הוא מאמץ קבוצתי שכולל מהלכים אישיים, כי בסוף יש אדם אחד שמחליק את האבן. אין פה קבוצה גדולה, רק ארבעה שחקנים, כך שהדברים מתאזנים". 

אנשים בארץ מסתלבטים עליך כשאתה מספר שאתה שחקן קרלינג?

"כבר שמעתי את כל הבדיחות מיליון פעם. אבל האמת שלא אכפת לי, עדיף שיכירו את המשחק ויסתלבטו מאשר שלא יכירו בכלל. האמת שאני מאוד אוהב את זה שפה בישראל האנשים יותר פתוחים. כשאני מדבר על קרלינג, אני רואה שאנשים מתעניינים ומתחילים לשאול הרבה שאלות. כשצוחקים על קרלינג זה תמיד בחיוך. ברוסיה הייתי מקבל כל הזמן 'הצעות' מאנשים שאני אבוא לנקות להם את הבית.

ואיך באמת טכניקת הטאטוא שלך השתפרה בעקבות הקרלינג?

"אני מנקה מהר. בחמש דקות כל הבית נקי".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv