רונית יודקביץ' ובנה רוי אוהבים לדבר אחד עם השני וגם עם זרים. לפני כשנתיים החליטו למסד את התחביב ולייסד פודקאסט זוגי. את התוכנית האחרונה הקדישו לשמחות, עוד מעט ונבין למה - אבל מאחורי החיוכים, הסיפור של השניים הרבה יותר מורכב.
כבר 4 עשורים שרונית יודקביץ' (56) מדגמנת בארץ ובעולם. בתחילת שנות האלפיים התחילה לשחק גם בסרטים ובמקביל פיתחה קריירה כציירת וכמעצבת פנים. "אני מאמינה שצריך לזוז וכל הזמן, לחפש את הדבר הבא", היא אומרת.
"זה מוזר להגיד, אבל הוא היה צריך להגיע מברזיל בשביל להגשים את החלום שלי למשפחה ונכנסתי להריון רגיל וטבעי. פעם ראשונה שהרגשתי 'וואלה אני לא מקולקלת"
רונית יודקביץ'
גם חייה האישיים היו מלאי תזוזות. בגיל 30 התגרשה מבעלה הראשון לאחר 10 שנות נישואין שלוו בניסיונות כושלים להביא ילדים לעולם, ואז התאהבה בפרננדו בנדרס – מדריך טניס ברזילאי שהפך לאבי שניים מילדיה.
"זה מוזר להגיד, אבל הוא היה צריך להגיע מברזיל בשביל להגשים את החלום הזה", היא צוחקת, "ונכנסתי להריון רגיל וטבעי. פעם ראשונה שהרגשתי 'וואלה אני לא מקולקלת'. ילדתי את שי הבכור ואחרי 3 חודשים הייתי שוב בהריון - עוד יותר הכול בסדר וטבעי ונורמלי ונשי ומתפקד - ונולד רוי".
"הייתי שבורה מבחינה אישית - כאישה ואימא"
המשפחה מחליטה לעבור יחד לברזיל, אבל אחרי 3 שנים רונית והילדים חוזרים לארץ לבד ועוברים לגור בבית אימה בפתח תקווה.
"הייתי שבורה מבחינה אישית – כאישה וכאימא", היא משחזרת את אותם ימים קשים. "החלום הילדותי שלי שוב התנפץ, כי באמת רציתי מאוד בית, משפחה וילדים".
שנתיים לאחר מכן פגשה את אבי ילדה השלישי - עדי - היא הייתה אז בת 43 ונראה היה שהחיים מתחילים להתייצב, אלא שאז הופיע הכתם הראשון.
"גיליתי שיש לי כתם לבן על היד וישר ידעתי שיש לי ויטיליגו, כי יש לנו את זה במשפחה, גם לדודה שלי, גם לבת אחותי. אז זהו, אז יש לי ויטיליגו", היא אומרת ומראה את היד שלה, המכוסה בכתמים לבנים. "זה העור הישן, הכהה יותר", היא מצביעה, "וזה כבר העור החדש, והלבן והצחור".
ויטיליגו היא מחלת עור אוטואימונית שגורמת לחלקים מהעור לאבד את צבעם. המחלה לא מדבקת ולא מסוכנת, אבל לכאורה יכולה להיות טראומטית במיוחד כשאת תלויה במראה שלך לפרנסתך. אבל רונית לא נתנה למחלה לעצור אותה. "אני מנסה פשוט לבוא מכיוון אחר ולהגיד, זה מה יש", היא מסבירה, "היה לי שער ב'לאישה', לגמרי ויטיליגו עם בגד ים". "אני לא נגד טיפולים כאלה ואחרים – אבל אני לא רוצה לעשות", היא מוסיפה.
"גיליתי שיש לי כתם לבן על היד וישר ידעתי שיש לי ויטיליגו, כי יש לנו את זה במשפחה, גם לדודה שלי, גם לבת אחותי. אני לא נגד טיפולים - אבל אני לא רוצה לעשות"
רונית יודקביץ'
וזה לא מטריד אותך, בכל זאת הגוף שלך הוא גם כלי העבודה שלך?
"הגוף שלי הוא באמת כלי העבודה שלי, האמנתי שאני מיוחדת בדרכי, ושזה לא קרה לי סתם".
לא חשבת בכלל שזה סוף הקריירה שלך?
"לא, ממש לא. האמנתי ביכולות שלי"
או ביכולות של הפוטושופ?
"לא ממש לא. בכל פעם שאני בצילומים אני מתעקשת שלא ירטשו את זה. אני אנושית, אני נגישה. אני לא מושלמת – אבל שלמה - זה המוטו שלי".
"היו לי יותר קרחות משיער"
אלא שהמשוכות בחייה לא נגמרו במחלת הויטיליגו. כשרוי היה בן 14 מחלה אוטואימונית נוספת זחלה לחייהם. "ראיתי טלוויזיה בחדר", משחזר רוי. "נגעתי בראש והרגשתי משהו לח ורטוב בשיער. משהו מוזר. הלכתי לחדר של אחי הגדול, ביקשתי שיסתכל אם יש שם משהו. אז הוא אמר 'רוי יש לך קרחת קטנה'. הלכנו לרופא עור הוא אמר שזה כנראה אלופציה".
"הגוף שלי הוא באמת כלי העבודה שלי, אבל האמנתי שאני מיוחדת בדרכי, ושזה לא קרה לי סתם. כל פעם שאני בצילומים אני מתעקשת שלא ירטשו את זה. אני אנושית, אני נגישה. אני לא מושלמת - אבל שלמה - זה המוטו שלי"
רונית יודקביץ'
אלופציה היא מצב רפואי שמתבטא בהתקרחות באזורים מסוימים בגוף, במקרים הקיצוניים, כמו של רוי - בגוף כולו. לא מדובר במחלה מסכנת חיים, אלא בעיקר בפגיעה אסתטית, כשמדובר בנער בגיל ההתבגרות זאת הייתה התמודדות לא פשוטה.
"לאורך 5-6 חודשים הופיעו עוד ועוד ועוד ועוד קרחות", הוא נזכר, "עד שזה הגיע לשלב שזה נהיה מגוחך, היה לי יותר קרחות משער. אחי הביא לי מכונת גילוח והורדנו את כל השיער. כשראיתי את זה פעם ראשונה והייתי קרח, היה לי גם באותה תקופה שיער יחסית ארוך".
רונית: "שיער מה זה ארוך, עבה, שחור וגבות".
רוי: "כן, אז לראות את עצמי פתאום קרח, זה היה שוק רציני-רציני. אני חושב אבל שהייתה לי הכנה - היה לי המון זמן להתכונן. כי השיער לא נשר בבום. בימים הראשונים היה לי חשוב להיפגש עם כל החברים".
"נגעתי בראש והרגשתי משהו לח ורטוב בשיער. משהו מוזר. הלכתי לחדר של אחי הגדול, ביקשתי שיסתכל אם יש שם משהו. אז הוא אמר 'רוי יש לך קרחת קטנה'. הלכנו לרופא עור הוא אמר שזה כנראה אלופציה"
רוי יודקביץ'
איזה תגובות קיבלת?
"חלקם הגיבו בשוק, מה? חלקם לא הגיבו, פשוט בוא שב, אנחנו משחקים שש-בש, בוא תצטרף לטורניר. הדברים הקשים שאני זוכר מהחודשים הראשונים זה מהאנשים שלא הכרתי".
רונית: "המבטים".
רוי: "המבטים זה היה קשה. כי רק רציתי להסביר להם 'זה רק אלופציה, אל תדאגו לי או תשמרו את המבטים האלה למי שבאמת צריך את המבטים והרחמים".
"המבטים זה היה קשה. כי רק רציתי להסביר להם 'זה רק אלופציה, אל תדאגו לי או תשמרו את המבטים האלה למי שבאמת צריך את המבטים והרחמים'"
רוי יודקביץ'
"פתאום התחלתי להרגיש שכל העולם סוגר עליי"
אבל כאן לא תמו הצרות. עם או בלי קשר להתקרחות, כשהיה בן 16 חווה לראשונה התקף חרדה משמעותי. "הייתי במרתף הבית שמעתי מוזיקה, פתאום התחלתי להרגיש שכל העולם סוגר עליי", הוא מספר על ההתקף הראשון והקושי ניכר על פניו, "לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הרגשתי את קצב הלב עולה, הרגשתי אותו והתחלתי להרגיש את הזיעה. לא הרגשתי את הלשון ואת הפה".
"גם אחרי שחוויתי את זה בפעם הראשונה", הוא ממשיך, "אז היו עוד התקפי חרדה קטנים שבאו כמו אפטר שוקס אחרי, והעולם שלי התחיל לאט-לאט להצטמצם. שנתיים הייתי בבית, יצאתי כשהייתי חייב לצאת וגם אז רק באוטו עם חלונות סגורים".
"גם אחרי שחוויתי את זה בפעם הראשונה. אז היו עוד התקפי חרדה קטנים שבאו כמו אפטר שוקס אחרי, והעולם שלי התחיל לאט-לאט להצטמצם. שנתיים הייתי בבית, יצאתי כשהייתי חייב לצאת וגם אז רק באוטו עם חלונות סגורים"
רוי יודקביץ'
"היו לי תקפי חרדה כל הזמן. זה לא אחת ליום או אחת לשבוע - זה 5-8 פעמים ביום. כל פעם זה שעה שעתיים עד שאתה יוצא מזה לגמרי, והייתי בטוח שלא משנה מה, שזה מי שאני עכשיו - משוגע - שאני אהיה כלוא פה בחדר הזה לנצח".
כשרונית נשאלת איך היא הגיבה למצבו של בנה היא עונה בקושי רב: "כמו שהאופי שלי מגיב. לא ריחמתי עליו, הבנתי שיש מצב שצריך לטפל בו, שצריך לעבור אותו. אני לעומתו ידעתי שהוא ייצא מזה".
מאיפה הביטחון?
"אולי מדברים שאני חוויתי והבנתי שאפשר לצאת מסיטואציות חזקים יותר, וזה המקומות שלי - של לגעת בשיא הלמטה ושיהיה טוב בסוף. זה משפטים מאוד גדולים כאלה. גדולים מהחיים. לראות את הסוף, לראות את הטוב, אבל הייתי חייבת להיות עמוד איתן, הייתי חייבת להיות חזקה ולא להישבר והייתי בתקופה מאוד קשה שלי אישית בחיים, מבחינה זוגית, כלכלית הכול. אבל לרוי כל הזמן אמרתי אתה צריך להיות קרח ואתה צריך להיות מיוחד וכשהוא רצה לעשות קעקועים, אז הייתי שם ואמרתי יאללה תעשה קעקועים, כי זה מבחינתי זה היה איזשהו כיסוי לאין, לחוסר".
"הייתי חייבת להיות חזקה ולא להישבר והייתי בתקופה מאוד קשה שלי אישית בחיים, מבחינה זוגית, כלכלית הכול. אבל לרוי כל הזמן אמרתי אתה צריך להיות קרח ואתה צריך להיות מיוחד וכשהוא רצה לעשות קעקועים, אז אמרתי יאללה תעשה קעקועים"
רונית יודקביץ'
רוי: "אני הייתי בטוח שאני לא אצא מזה לעולם. בטוח שמשהו בחיבורים בתוך המוח שלי נשבר. משהו שם נקרע ואי אפשר לחבר – לא הייתי בן אנוש באותה תקופה, הייתי צל, בקושי צל".
"אמרתי לו עכשיו אתה יוצא מהחדר, עכשיו"
בחמש השנים אחרונות הוא עובד בחנות ספרים. מגיע מדי יום מסדר את הספרים ומשרת לקוחות. "אחרי התקופה הקשה שעברתי, אז לבוא ולעבוד עם ספרים, היה בשבילי מקום מפלט ממש פיזי", הוא מספר. "להיות מוקף בספרים ממש הרגיע אותי, כי זה דבר שמרגיע אותי מאז שהייתי ילד".
מה הלקוחות אומרים על הקעקועים?
"מתעניינים ומחמיאים".
כמה קעקועים יש לך?
"יש לי 20 קעקועים. כל בן אדם סביבי יכול לשנות את המראה שלו. חברים יכולים לגדל זקן או לעשות צבעים בשיער, לשנות תסרוקות. אני לא יכול לעשות את הדברים האלה ומבחינתי זה מעין משהו אופנתי שאני יכול לעשות בשביל לשנות קצת את המראה".
מי שאחראית במידה רבה למהפך בחייו - העובדה שהסכים לעזוב את החדר לצאת לעולם ולהתחיל לעבוד היא סבתו רחל יודקביץ'. היא באה לבקר אותו בחנות הספרים, מספרת שהיא מתביישת להתראיין ואוהבת אותו מאוד.
"יש לי 20 קעקועים. כל בן אדם סביבי יכול לשנות את המראה שלו. חברים יכולים לגדל זקן או לעשות צבעים בשיער, לשנות תסרוקות. אני לא יכול לעשות את הדברים האלה ומבחינתי זה מעין משהו אופנתי שאני יכול לעשות בשביל לשנות קצת את המראה"
רוי יודקביץ'
"הייתי במקום הנכון בזמן הנכון, כי אם לא, הוא היה נשאר בחדר", היא מספרת על הרגע ההוא שבו הצליחה להוציא אותו לעולם. "זה היה אחרי שנשר לו שיער. הוא היה ממש בדיכאון, אבל לא חשבתי שזה כל כך גרוע. דפקתי בדלת והוא פותח ואני רואה חדר חשוך, לא מאוורר, ריח של זה לא נקי, אמרתי לו עכשיו אתה יוצא מהחדר, עכשיו".
"הוא אמר לי 'לא, לא, לא'", היא ממשיכה לתאר. "אמרתי לו עכשיו אתה יוצא. הלכתי אתו יד ויד ואני עוברת ואני רואה חנות של סטימצקי. אני אומרת לו 'תשאל אם יש עבודה'. הוא יוצא החוצה ואומר לי 'אני מתחיל מחר לעבוד, אבל אני לא רוצה ואני פוחד'. אמרתי 'אני לידך'. אז ככה יצא שממש הצלתי אותו".
"אחרי שנשר לו שיער. הוא היה ממש בדיכאון, אבל לא חשבתי שזה כל כך גרוע. דפקתי בדלת והוא פותח ואני רואה חדר חשוך, לא מאוורר, ריח של זה לא נקי, אמרתי לו עכשיו אתה יוצא מהחדר, עכשיו"
רחל יודקביץ'
רוי, אחרי שנתיים שהיית סגור בבית איך הסכמת?
"מתוך המקום הנמוך שהגעתי אליו, הייתי בתחתית. התחלתי אז גם טיפול חדש והתחלתי כדור חדש, אז כבר הייתי בפוש, שהיא ידעה בדרך שלה, בלי לדעת, למנף בצורה מטורפת".
"הכוח שלה פשוט הדהים והפעים והפתיע אותי ופשוט אני לא יודע איך להסביר את זה", הוא מספר. "עשיתי את מה שהיא אמרה לי. הרגשתי כאילו אני בן 6 והיא אומרת לי מה לעשות ועשיתי. היה שם השילוב מרכיבים הזה".
"הוא היה כמו תינוק, יד ביד, ככה עם הגובה שלו, הלכתי איתו", היא אומרת.
"אנחנו מכירים מאז שאני הייתי בן 14"
לפני שבועיים הוא רשם עוד ניצחון, מילד שתמיד הרגיש חריג, שהיה צריך לגייס תעצומות נפש אדירות רק כדי לנהל חיים שגרתיים ונורמליים, עמד מתחת לחופה עם בת זוגו מירב, כשמסביבם המשפחה והחברים הקרובים.
אתה בן 24 מה בער לך?
"תשמע אנחנו מכירים מאז שאני הייתי בן 14", הוא מסביר.
"עם שיער!" אומרת רונית וצוחקת.
רוי: "אני מרגיש ששום דבר במסלול החיים שלי לא היה כמו שצריך. לא סיימתי תיכון ולא צבא וכאילו פה זה משהו בחיים שעובד ועובד טוב, ועובד הרבה מאוד זמן. כאילו רציתי שזה יהיה כזה כמו שצריך".