"למי יש יותר סיכוי להיות ראש ממשלה, לך או לביבי?", שאל רפי רשף את נפתלי בנט בפגישתם יוצאת הדופן השבוע. האחרון השתהה קלות כמי שלא מבין את השאלה עד סופה, ואז השיב: "אני ראש הממשלה". "ובעתיד?", חודדה התהייה. "אני לא נביא אבל אני חושב שקם אל מול עינינו מחנה לאומי חדש ובריא", קבע בנט.
ייתכן וראש הממשלה צודק. במערכת הפוליטית כבר מדברים על חיבורים, והתיאוריה כבר הופכת למחשבות קונקרטיות. ברור לכל, שבמצב הדברים הנוכחי, במסגרתו חלק מהמפלגות המרכיבות את הקואליציה מתנדנדות על סף אחוז החסימה, לעיתים חוצות ולעיתים לא, חיבורים יהיו צו השעה כדי לאפשר את קיומה של קואליציה דומה גם בבחירות הבאות. אבל בעוד המערכת הפוליטית תצטרך להתארגן מחדש (נשאיר את סוגיית העומד בראש "המחנה החדש" בחוץ לעת עתה), נראה שכבר כעת יש בממשלה שחקנים שמנסים לסדר את הקלפים באופן שייטיב איתם. זה נשמע כמו דבר מובן מאליו, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לפתטי.
והנה ההסבר: מהרגע שהוקמה ממשלת השינוי בכיריה מבהירים שלא מדובר בממשלת "רק לא ביבי". זו הרי ממשלת הריפוי והאיחוי, הממשלה שבה מפרגנים זה לזה, עובדים בשיתוף פעולה, מרימים טלפון כשיש בעיות, לא מדליפים האחד נגד השני. אם נשפוט לפי ההצהרות של מנהיגיה, הכול בממשלה הזו אידיליה. המציאות כמובן מורכבת יותר, אבל מלאכת השיווק ממשיכה במלוא המרץ. מילא זה, אבל הבעיה האמיתית של הממשלה הנוכחית נעוצה בכך שהיא אומרת את האמת. צודקים שם, בלשכות השרים ובלשכת ראש הממשלה: זו אכן לא ממשלת "רק לא ביבי". המילה "לא" צריכה להישמט מהתיאור. מעתה אמרו: "ממשלת רק ביבי".
זה כמעט בלתי נתפס אבל לא עוברים כמה שבועות מבלי ששרים בכירים בממשלה וחברי הכנסת המקורבים אליהם עובדים באובססיביות כדי לטרפד כל סיכוי שבנימין נתניהו יחזור, גם אחרי שהוא כבר הלכה למעשה בחוץ ועם סיכויים קלושים לייצר רוב של 61, גם אם היו בחירות. ולמרות זאת, קשה להתעלם מכך שגם אחרי שהצליחו, במלאכת מחשבת פוליטית, להוציא את נתניהו ממוקדי הכוח והשלטון ולהעבירו לאופוזיציה, הם עדיין לא מפסיקים לדבר עליו ולהתעסק בו. כמו אקס או אקסית טורדניים שלא מרפים, כך סער, לפיד, ליברמן ובנט – בסדר הזה – מציגים כפייתיות בלתי נשלטת כלפי יו"ר האופוזיציה.
נקדים ונאמר: נתניהו הרוויח את תחושות הנקמה בו ביושר. כל אחד מהרביעייה – ולא רק הם – הושפלו על ידי ראש הממשלה לשעבר, שבתחושת הכוח האינסופי שליוותה אותו ואת משפחתו, דאג לדרוך עליהם כמה שהוא יכול. אחד הוא האשים בחתרנות בלתי פוסקת וזרק אותו לאנחות אחרי שהפסיד לו בפריימריז מבלי לתת לו פירור של תפקיד, את השני הוא מינה לשר ביטחון ואז התבדח על חשבונו שעשה את זה כיוון שלא הייתה לו ברירה. מבלי שציפה לכך, הנקמה הוגשה לו קרה ב-13 ביוני 2021, עת ישב במליאה והתבונן בבנט נשבע כראש ממשלה. ההשפלה הייתה עזה: יריבי נתניהו עשו לו נוק אאוט. הוא חשב שיגרור את ישראל לבחירות – אבל בינתיים הם גררו את בנט, העבירו אותו צד, והמליכו אותו לעמוד בראש.
ועדיין, גם אחרי מעשה הנס מבחינתה של הממשלה החדשה, כמעט 8 חודשים מאז כינונה – ובכיריה לא משחררים באמת את ביבי. השיא היה השבוע, עת הציגה חברת הכנסת מיכל שיר, המקורבת לשר המשפטים גדעון סער וחברת מפלגתו, "תקווה חדשה", את יוזמת החקיקה החדשה שלה. על פי הצעת החוק של ח"כ שיר, תקופת הקלון לנבחרי ציבור תוכפל מ-7 ל-14 שנים. לטענת ח"כ שיר, המניע להגשת ההצעה לא קשור לנתניהו. "עשיתי זאת במנותק למצבו המשפטי של נתניהו", היא טענה. "הצעת חוק תמיד נולדת מתוך כורח המציאות". כמה נוח שכורח המציאות ומצבו המשפטי של נתניהו מתלכדים להם ככה בטבעיות.
אגב, בליכוד קפצו וזעקו חמס אבל מיכל שיר לא המציאה את הגלגל. לא תאמינו אבל גם חברי כנסת בליכוד הגישו הצעת חוק דומה כבר לפני למעלה מעשור. ב-2010 הייתה זו ח"כ לשעבר ציפי חוטובלי שהגישה בדיוק את אותה הצעה כדי לחסום את אריה דרעי ואהוד אולמרט מלחזור לפוליטיקה. כשהבהירו לה שדרעי הוא "מהטובים", היא חזרה בה. אותו הדין גם ליריב לוין שחתם על חוק דומה, ואבי דיכטר שיזם בעצמו חקיקה זהה לחלוטין. אז זה היה פרסונלי, וגם היום זה פרסונלי.
מעניין לציין, שלא רק בתקווה חדשה החליטו להעלות את החקיקה הזאת בתזמון הנוכחי. גם ח"כ לימור מגן-תלם מישראל ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן, הגישה חוק דומה – כבר לפני חודש. בלשכתה הסבירו כי ההחלטה נבעה "מתוך ההכרות עם מקרי שחיתות במגזר המוניציפלי שהיא מגיעה ממנו", וכי "החוק ענייני ולא מכוון פרסונלית לדמות כזו או אחרת". נו, שוין.
נקרא רגע לילד בשמו על מנת להפסיק את ההיתממות שאולי מתחילה להופיע בין השיטין: זהו חוק נתניהו. השאלה היא לא אם הוא ראוי או לא (טיעונים לכאן ולכאן), אלא מדוע קואליציית השינוי מתעסקת בלי הפסקה בו, וספציפית באמצעות תקווה חדשה?
כפי שהבטיח במצע הבחירות שלו, שר המשפטים סער מקדם בימים האלה חקיקה שתמנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. תזכיר החוק מתקן את חוק יסוד הממשלה, והוא נתפר למידותיו של נתניהו, אם וכאשר יבקש את המנדט למלאכה שבה לא הצליח בפעם האחרונה. בנוסף מקדם סער את החוק להגבלת כהונה של ראש ממשלה ל-8 שנים. זוהי לא חקיקה רטרואקטיבית, אבל ברור שגם הרפרנס שלה הוא נתניהו. במצע של תקווה חדשה נכתב: "מנחם בגין ז"ל לימד אותנו כי שלטון ממושך הוא סכנה לחירות האומה ולמוסר בניה, הוא מוליד שחיתות". יכול להיות, רק מוזר שלכל בכירי המפלגה זה פחות הפריע כשהיו בליכוד.
והנה עוד דוגמה, מוזרה במיוחד: ועדת החקירה לפרשת הצוללות. סומך אנוכי על דעתו של אמנון אברמוביץ' ידידי, שהפרשה הזו תחשוף איך נפגע קודש הקודשים של ביטחון המדינה ולכן חשוב שקום תקום, מה שאכן קורה. אלא שגם במקרה הזה, ההחלטה להביא את הוועדה לאישור הממשלה היא לא תהליך של עבודת מטה או התייעצויות שהובילו להשתכנעותו של ראש הממשלה, אלא קפריזה שנולדה ממצוקה.
סיפור שהיה כך היה: יום שישי בבוקר, 14/1, עסקת הטיעון של מנדלבליט עם נתניהו נראית כאילו היא מתקדמת לקראת חתימה. ראש הממשלה בנט מבין שאם נתניהו יוצא החוצה מהמשחק, הממשלה שלו מתפרקת, או לכל הפחות חשופה לזעזועים. בנט מחליט לנסות ולהקדים תרופה למכה. הוא מרים טלפון לשר החוץ לפיד, לשר הביטחון גנץ וליתר שותפיו ואומר: "יאללה, תביאו". ככה, מעכשיו לעכשיו, בנט שינה את דעתו, ואפשר לשותפיו להעלות לממשלה את הצעת המחליטים שמסמס לאורך זמן. לא קודש הקודשים ולא בטיח. הסיבה, ניחשתם נכון, היא נתניהו.
והנה התובנה: אם הממשלה זאת רוצה להחזיק מעמד באמת, היא צריכה להשתחרר מכבליו של נתניהו. להפסיק לעסוק בו, להתעסק איתו, לצטט דברים שאמר, להדגיש שהיא עושה דברים "אחרת". היא פשוט צריכה להמשיך לעבוד. באמת לעבוד. נניח, להוריד את מחיר מס הבלו במחיר הכולל של הדלק, או להוריד את יוקר המחיה. חוקי נתניהו רבים רק מאותתים שהם מפחדים, ובמצב הפוליטי הנוכחי – לא נראה שיש להם באמת ממה.
