לסיפור הזה יש שתי התחלות. האחת - במאי 1970 והשנייה - ביום שלישי האחרון, קצת לפני 8:00 בבוקר, אז נוחתות בטלפון הנייד של יאיר דורי בן ה-75 חמש תמונות ומיד מטלטלות את נפשו. אנחנו מדברים בצוהריים, שעות ספורות אחרי, כשהוא בהתרגשות רבה: "זה נגע בנקודה הכי טראומטית בנפש שלי - עוד לא הצלחתי לעכל את מה שקרה הבוקר".
כדי להבין למה, נחזור כמעט 52 שנה אחורה. דורי, אז קצין החבלה של גדוד 202 של הצנחנים, עולה חדש מארגנטינה בן 23, נשאר שבת בקו. המצרים עסוקים באותן שנים בלהתיש את צה"ל בפעולות ובמתקפות בלתי פוסקות בסיני שגבו קורבנות רבים.
"נשלחנו לתעלת סואץ בזחל"מים משוריינים", הוא משחזר בקול רועד. "המשימה שלנו במלחמת ההתשה הייתה לסרוק את הצירים ממטענים כדי ששיירות האספקה יוכלו להגיע למוצבים על קו תעלת סואץ".
ב-30 במאי, יום שבת, דורי היה אמור להיות בבית. סבב היציאות עמד אז על פעם ב-3 חודשים, אבל דורי החליף עם חייל אחר את הסבב ונשאר לפתוח צירים בשבת שהייתה מסוכנת במיוחד. "קיבלנו ידיעות מודיעיניות שעלולים להיות מארבים של האויב באותו היום", הוא מסביר. המודיעין, למרבה הצער, היה מדוייק.
"נצמדנו בבוקר לערימת עפר ליד תעלת סואץ ופתחנו את הציר ליד מוצב טמפו", מתאר דורי. טמפו היה המוצב הישראלי הצפוני ביותר בגזרה, קילומטרים בודדים מפורט סעיד המצרית. השעה 6 בבוקר ולעבר הכוח נפתחת אש תופת. "נתקלנו במארב של המצרים", דורי משחזר. "ירו עלינו בזוקות והצליחו להשמיד חלק מהלוחמים".
משה ויס, חברו לגדוד של דורי, תיאר ביומן הקרב שניהל: "אני קורא בקשר - '161 שומע?'. אין מענה. קורא שוב ושוב, ואז, אחרי מספר דקות, אני מקבל תשובה. '161 לא יכול לענות לך כי הוא איננו. נתקלנו ואנחנו בתוך הפגזה והמולה', דיווח לי סגן לוי, שהיה בזחל"ם המאסף".
במארב הזה 4 לוחמים נהרגו, אחד נלקח בשבי ואחרים נפצעו, בהם דורי. "כל מי שהיה בזחל הפיקוד מאחורינו נהרג, אני ניצלתי", הוא מספר. הרסיסים פגעו בידו השמאלית של דורי. המחזה היה מבהיל. יוסי (מוסה) לוי, חברו של דורי, היה בטוח שדורי במצב אנוש. "הוא לקח אותי על הידיים, תוך כדי הפגזה", סיפר. "הוא סיכן את חייו כדי להביא אותי לרופא".
בתום ההיתקלות הקשה, האש נדמה. אבל בדיעבד התברר שזו הייתה רק ההתחלה של הקרב.
לכוח לא היה סיכוי
דורי היה צריך להתפנות לבית חולים. הוא הועמס באלונקה על זחל"ם עם חובש, נהג וחברו מוסה לוי. אחרי חצי שעה של נסיעה בחושך הזחל"ם הבודד נתקל שוב במארב מצרי. לכוח הקטן לא היה סיכוי מולו.
"כוח קומנדו מצרי חיכה לנו עם בזוקות ונשק קל", סיפר דורי. "מוסה קיבל כדור במצח ונפרד מאיתנו. אני נושא את התמונה הזו מאז כל חיי. גם החובש שהחזיק לי את האינפוזיה נהרג". גם הנהג נהרג, ודורי נפצע שוב, הפעם קשה יותר - באחת מעיניו ובידו הימנית שנקטעה במקום. הוא הועף לתעלה בצד הדרך ושכב שם מעורפל מהמורפיום שקיבל מוקדם יותר כדי להקל על כאבי הפציעה הראשונה.
"בשעה 18:30 בערב הותקף טור משוריין אחר של צה"ל, שהיה בדרכו דרומה מאזור התקרית הראשונה, על ידי כוח מצרי. באש העזה שניתכה על כלי הרכב המשוריינים בטור זה נהרגו ארבעה חיילי צה"ל. בהתקפה זו שבו המצרים חייל ישראלי"
עיתון "דבר", 1 ביוני 1970
"החיילים המצרים עברו את התעלה בחסות החשכה וארבו לשיירה שהתקרבה. הם פתחו באש מטווח קצר, ירו באזוקות והטילו רימונים"
עיתון "מעריב", 31 במאי 1970
בינתיים הוקפץ למקום כוח תגבור של שני זחל"מים. כמות האבידות קשה מנשוא: במארבים של היום ההוא נפלו 13 לוחמים.
דורי, הניצול היחידי של ההיתקלות האחרונה, שוכב בתעלה ברגע שאותו הוא מתאר כרגע המשמעותי בחייו. "אני זוכר את עצמי עומד להירדם, אבל קיבלתי החלטה להישאר בחיים", הוא מספר. "אני לא יודע מאיפה הייתה לי את האנרגיה לזה".
בנקודה הזו המלחמה של דורי הסתיימה, והפכה גרועה לא פחות. "חיילי הקומנדו המצרי הגיעו אליי, משכו אותי מהתעלה ופינו אותי במסוק לבית חולים במצרים", הוא מתאר. דורי נפל בשבי. במשך 10 חודשים, עד שהוחלף בקצין מצרי, סבל מתנאים קשים שהולכים איתו עד היום.
"שמות שני חיילי צה"ל שנחטפו ונפלו בשבי המצרי בהיתקלות עם מארבים מצריים בגזרת תעלת סואץ הם סמל דוד לוי וסמל יאיר דורי (בוטוינובסקי). הודעה על הימצאם בשבי המצרי נמסרה אתמול לישראל באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי"
עיתון "דבר", 1 ביוני 1970
תחקיר מהיר
השבוע הכול הציף אותו מחדש. דקות לפני שדורי מקבל לוואטסאפ שלו ביום שלישי האחרון 5 תמונות, מגיעה לנייד הודעה כתובה.
"לפני שהתקשרתי, שלחתי ליאיר דורי הודעה שבה הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שמצאתי דברים מעניינים עליו במצרים", מספר יוני דינור, הדמות בצד השני של הוואטסאפ. "שאלתי אותו אם הוא מעוניין לראות את התמונות שהגיעו אליי, והוא ענה שכן. שלחתי את התמונות, ואז התקשרתי".
עוד נחזור לתיאור השיחה בין השניים, אבל קודם עצירה קלה כדי להבין מי הוא יוני דינור. "אני מורה דרך, דובר ערבית שעוסק גם בתרגום לערבית", הוא מסביר. אבל מאז שיש יותר קורונה ופחות תיירים, דינור מעסיק את עצמו נמרצות בתחביב שלו - מחקר על הצד הערבי במלחמות ישראל, ובעיקר - איתור פריטים של חיילים ישראלים במדינות ערב.
דרך הרשתות החברתיות דינור מייצר קשרים עם תושבים במצרים, בסוריה ובמדינות ערב נוספות, חלקם משוגעים להיסטוריה כמותו שמנסים גם הם לחלוב מידע ופיסות היסטוריה מהצד הישראלי. חבר מוביל לחבר שמוביל לחבר - וכך גם לפריטים: מכתבים, תמונות שחיילים מצרים וסורים שמרו לעצמם למזכרת ועוד.
"היום לפנות בוקר קיבלתי מחבר במצרים תמונות", הוא מתאר את השעות שלפני יצירת הקשר עם דורי. "מצרי בן גילי, בן 44, חובב היסטוריה שבקשר איתי כשנתיים שלח לי את התמונות עם שם של בן אדם".
בתמונות צולמו 5 פריטים: שעון יד, ספר תהילים, שטר קרוע של 5 לירות, פנקס ומעיל צבאי. בתחקיר מהיר במיוחד הבין דינור את כל הסיפור: הפריטים האלה שוכבים בביתו של מוחמד תמימי.
ב-30 במאי 1970 היה סגן תמימי ממפקדי כוח הקומנדו שביצע את המארבים הקטלניים בסיני שבסופם נפל בשבי יאיר דורי. מאוחר יותר במלחמת יום כיפור איבד תמימי את אחיו הגדול. את החפצים של דורי הוא שמר למזכרת מיום קרב מוצלח מצדו.
איך התמונות האלה צצות אצלך פתאום יותר מ-50 שנה אחרי?
"התברר שהפריטים האלה הוצגו באוקטובר האחרון בתערוכה בחטיבת ביניים במצרים במסגרת ציון ניצחון אוקטובר - היום שבו מציינים במצרים את הצליחה שלהם את תעלת סואץ לעבר ישראל במלחמת יום כיפור. את הפריטים הביאה לכיתה אחת התלמידות מסבא שלה, מוחמד תמימי".
את כל הסיפור הזה דינור מספר לדורי, שמיד זיהה ואישר שהפריטים שייכים לו.
דורי, מה קרה כשקיבלת את התמונות האלו הבוקר?
"זו הייתה הפתעה. בכיתי. זו התרגשות שמחזירה אותי למקום ההוא ולרגע שבו הכול השתנה בחיי, לטוב ולרע. אני מניח שיעברו עוד כמה שעות וימים עד שאבין את האירוע הזה מהבוקר. אני מדבר איתך כמה שעות אחרי ואני עדיין מתרגש מהפריטים שלי".
דורי עובר על התמונות. ספר תהילים תמיד היה עליו וגם היום הוא דואג לשאת אחד כזה. גם את הפנקס שהחזיק בכיס ואת המעיל הוא מזהה זוכר היטב. "שטר של 5 לירות תמיד היה עליי", הוא מוסיף.
שעון היד ריגש אותו במיוחד. "עד היום חשבתי שהשעון שלי אבד בקרב, במארב הראשון", הוא מסביר. "לא ידעתי שנפלתי בשבי איתו. הוא כנראה היה חבוש ביד שמאל שנפצעה. כשחזרתי מהשבי האלוף רחבעם (גנדי) זאבי הביא לי מתנה שעון כי הוא ידע שאיבדתי אחד. מעולם לא חשבתי שהקצין המצרי שאז היה האויב מחזיק את השלל הזה".
דינור, יש סיכוי שהפריטים האלה יחזרו לדורי ולא יישארו רק בתמונות?
"אין סיכוי. לא פניתי אל תמימי ישירות, אבל ממה ששמעתי עליו אני לא חושב שיש טעם לפנות אליו. הוא כנראה מסוג האנשים שפרטי הזיכרון האלה חשובים להם כדי לסמל את הניצחון".
דורי, אתה חולם שהשעון ושאר הפריטים יחזרו?
"אני לא חושב על זה ולא אוציא על זה אנרגיות. הרכוש עצמו זה לא מה שחשוב. חשוב לי לדעת שהוא נמצא באיזה שהוא מקום. אני יודע לחיות בלי הפריטים האלה. הייתי מאוד שמח אם הם יחזרו אלי, אבל זו לא שאיפת חיים. ואם הם יחזרו אני אתרום אותם למוזיאון".
השעון ושאר הפריטים נשארו מאחור, אבל יאיר דורי לקח ממלחמת ההתשה ומהשבי שאחריו את הפוסט טראומה. "פיזית אתה משתחרר מהחוויה של השבי, אבל אתה נושא אותה כל חייך", הוא אומר. "כל מי שהשתחרר מהשבי הוא פוסט טראומטי. אבל הבנתי שלמרות השבי, למרות שאני 100% נכה, אם נשארתי בחיים אני חייב להיות שליח ולמלא את המשימות שלי ובראשן להקים משפחה. בעוד דורות יהיו לי עוד אלפי צאצאים שיחיו בגלל ההחלטה שלי להישאר בחיים".
דורי לא נח לרגע גם בגיל 75. איש העסקים שהקים את חברת ההפקות דורי מדיה, שהביא לישראל את הטלנובלות מארגנטינה, מפיק היום סדרת טלוויזיה. הסדרה, בהפקה משותפת ישראלית-ארגנטינאית, עוסקת במתקפות של חיזבאללה בארגנטינה.
אם יתרגמו למוחמד תמימי את הכתבה הזו והוא יקרא אותה, מה תרצה להגיד לו?
"עד היום לא שמעתי על מוחמד תמימי. מעניין אותי לדעת מה זה עושה לו לשמור שלל כזה. ושיידע שאת השעון שלי הוא לקח, אבל אותי החזירו, וגם בלי השעון אני חי והולדתי פה צאצאים".