ספיר ברמן עשתה היסטוריה בכדורגל הישראלי כשופטת הטרנסג'נדרית הראשונה. לכבוד יום המשפחה, אימא של ספיר, רקפת ברמן, מדברת לראשונה על השינוי הגדול שעבר על ספיר ועל כל המשפחה.
ספיר ברמן נולדה לפני 27 שנה בקריית ביאליק לאבא שעובד בחברת חשמל ולאימא מזכירה רפואית. יש לה אח צעיר יותר בשם נועם. "ספיר היא ילדה של אהבה", אומרת רקפת בחום. "בכל מקום שהיא הגיעה אליו הכול נפתח בפניה, כי היא באה ממקום טוב, ממקום של אהבה".
"ספיר מהממת במי שהיא, בווייב שלה, בצורה החיצונית, בחיוך, בטוב שלה ובנתינה", היא ממשיכה. "אני גידלתי אותה כבן, אבל תמיד עם חיוך ורצון לעזור. יש אין-ספור מקרים שאני יכולה לתאר שהיא הייתה שם בשביל כולם. איזה יום היא איחרה הביתה, ועזרה לגברת שהחזיקה סלים כבדים והיא פשוט עזרה לה להגיע הביתה. מבחינת האופי והטוב שלה, זה תמיד היה שם - לא משנה מה השם שלה, ואיזה צורה חיצונית שלה - היא נשארה אותו הדבר בלב".
בשנה שעברה חשפה ברמן, שהייתה אז שופט ראשי בליגת העל, שהחלה בתהליך של התאמה מגדרית. היא הודיעה כי שינתה את שמה לספיר וכי יש לפנות אליה בלשון נקבה. חודש לאחר מכן היא עשתה היסטוריה כששימשה לראשונה כשופטת ראשית במשחק ליגת העל כאישה. כיום היא מתגוררת בקריית חיים ונמצאת בזוגיות עם בר אווסקר יצחק, מנכ"לית "פרויקט גילה להעצמה טרנסית".
"תאהבו את הילדים שלכם"
"ספיר נחשפה עם הסיפור שלה באפריל 2021 ואותנו היא שיתפה רק באוקטובר - כמה חודשים לפני כן", אומרת רקפת (51). "לא ידענו מה עובר עליה, לא היה סימן. היא תמיד הייתה בחור בכל התנהלות ובכל התנהגות. כשהיא החליטה עם עצמה לספר את זה היא נחשפה גם בפנינו".
לבני המשפחה הייתה חצי שנה לעכל את השינוי עד שספיר יצאה מהארון לפני כל המדינה. "אנחנו מאוד קרובות", אומרת רקפת. "היא הייתה בתוך תוכה עם הנושא המגדרי והרצון היה להוציא אותו החוצה בכנות. היה רצון לשתף ולספר, לא החבאנו שום דבר".
"כשספיר באה וסיפרה שהיא רוצה לעבור את השינוי המגדרי הדבר הראשון שעשיתי זה לחבק אותה", היא נזכרת. "רציתי לעבור איתה את התהליך בצורה הכי נכונה. אם זה הבירורים הרפואיים לקראת הנושא".
הופתעת?
"הייתה הפתעה בקטנה, אבל כשמכירים אותי ומדברים איתי, אפילו בפעם הראשונה, ישר לומדים להכיר את הבית שלנו ואת איך שספיר גדלה ואיך זה מבחינתי להיות אמא. אני אעשה הכול כדי שהילדים שלי יהיו הכי מאושרים בעולם".
"מבחינתי אני זכיתי בילדים האלה שאני מגדלת ותמיד עשיתי הכול כדי להביא אותם לדבר שהם חושקים בו. גם אם מדובר בשינוי מגדרי. זאת אני. לי זה מובן מאליו, כי כך חונכתי, וזה הדי.אנ.איי שלי. ככה אני מגדלת את הילדים שלי".
"אני רואה איך מתנהגים לשופטים על טעות בשיפוט, עוד לפני העניין המגדרי, או הומופוביה, אז בטח שקיימים חששות, אבל אני יודעת מי זאת הילדה שלי ואני סומכת עליה"
רקפת ברמן
"אני לא מתנגדת", היא מסבירה את עמדתה לגבי השינוי של ספיר, "כי זה הרצון שלה ואני מכבדת כל רצון של כל אדם. אם מישהו מבקש ממני משהו, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לכולם, ובטח לילדים הפרטיים שלי".
היו לך חששות?
"בגדול, היו לי חששות, רצו לי כל מיני מחשבות כי אמרתי לעצמי שהעולם לא כזה טוב כמו שהייתי רוצה שהוא יהיה. כל נושא הכדורגל והשיפוט, אני רואה איך מתנהגים לשופטים בכל סיטואציה על טעות בשיפוט, עוד לפני העניין המגדרי, או הומופוביה שקיימת, אז בטח שקיימים חששות, אבל עם זאת אני יודעת מי זאת הילדה שלי ואני סומכת עליה".
פחדתם מהתגובות בליגה?
"לא עניין אותנו מה יגידו בליגה. זה לא היה משנה את ההחלטה של ספיר - היא הייתה נלחמת על מה שהיא רוצה, והמסיבת עיתונאים שבה היא נחשפה רק הוכיחה לנו שאנחנו בכיוון הנכון".
"באותו היום של מסיבת העיתונאים הלכתי לעבודה", היא נזכרת, "צפיתי בזה מרחוק. מבחינתי ספיר שיתפה את העולם, ואז בא הבאז. אבל החיים שלי ממשיכים, החיים של הבית ממשיכים".
איך הרגשתם עם החשיפה של ספיר?
"החשיפה של ספיר זה משהו שהתבקש. היא נמצאת על המגרשים, רואים אותה. אם אנשים רואים משהו אחר, הם לא מבינים מה הם רואים, וצריך להסביר להם. החשיפה הייתה הצעד הכי נכון, והזמן הוכיח את זה".
"במשחק הראשון", היא מספרת, "משפחות הגיעו עם כל מיני שלטים שעודדו את ספיר. אבל היום אין את הוואו הזה, הכול רגיל. מבחינתם זו ספיר על המגרש וככה זה צריך להיות. ואני מאוד מקווה שיהיו עוד שירגישו נוח לצאת החוצה בעולם הזה".
לא נתקלת בדעות קדומות?
"יכלו להיות דעות קדומות, אבל הנה אנחנו רואים שבמגרשים זה אחרת. גם כשופטת בליגת העל בלאומית, אין שום עניין".
"אני פוגשת אנשים מכל הסוגים, בעיקר ילדים אוטיסטים ואני פוגשת אנשים בכל מיני מצבים", היא מספרת על עבודתה כמזכירה רפואית. "לפני כמה שנים, כשנועם אח של ספיר היה קטן, ליוויתי במסגרת התפקיד שלי בחור שעבר תהליך לשינוי מין. הוא הרגיש צורך לשתף אותי ולהיעזר בי והייתי שם בשבילו".
"היום אנחנו נמצאים במקום מעולה. הכול נהדר. יש לי ילדים מוצלחים ומהממים וספיר אחת מהן", היא אומרת. "כל מה שצריך בבית זה החיבוק והמשפחתיות. הוואו זה שאין וואו והכול רגיל". היא מסכמת ואומרת שהמסר שלה להורים לילדים שבוחרים לעשות שינוי מגדרי הוא "תאהבו את הילדים שלכם".
"חשוב לנו שהילדה תדע שאנחנו משפחה גאה"
אלון (30) עובד בהייטק ואורי (34) היא דולה ומדריכת הכנה ללידה. הם הורים לאלבי, בת 3 וגרים בדרום תל אביב. כשהכירו, אלון היה בחורה והזדהה כלסבית ובהמשך עבר שינוי המגדרי. "התחלנו את הזוגיות כשתי נשים", מספרת אורי, "ותוך כדי ההיריון הסיפור המגדרי של אלון תפס תאוצה".
"לפני שאלבי נולדה", מספר אלון, "דיברתי עם אורי על המחשבות שלי סביב הגוף שלי ומה שאני מרגיש, וסביב הלידה החלטתי לצאת למסע ולהתחיל. אורי עברה איתי את כל התהליך הזה".
"הבית שלנו הוא בית פתוח וחם. בית מזמין עם הרבה הומור, מצחיק וקליל", אומרת אורי. "יש לנו משפחה מאוד ורבאלית", מוסיף אלון, "לפני שיצאתי מהארון הטרנסי, כשאורי הכירה אותי, אז היינו כזוג נשים, ויש משהו בדינמיקה, בחברות, שמאפשר הרבה מילים, הרבה קשב, הרבה רגשות. גם אלבי, הילדה שלנו, היא רק בת 3 וגם היא כבר מדברת הרבה. היא עוד קטנה, אך סביב הסיפור של שבוע המשפחה היה חשוב לנו להגיד לה שאנחנו משפחה גאה. שיש משפחות של אמא ואמא ואמא ואבא, וגם שלנו היא משפחה גאה".
"לפני שיצאתי מהארון הטרנסי, כשאורי הכירה אותי, אז היינו כזוג נשים, ויש משהו בדינמיקה, בחברות, שמאפשר הרבה מילים. גם אלבי, הילדה שלנו, היא רק בת 3 וגם היא כבר מדברת הרבה"
אלון
"כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי היא התעסקה בלהבין איך נראה גוף של בן או גוף של בת", ממשיך אלון. "לי היה הכי אינטואיטיבי לענות בכנות ברמה שהיא תבין, סיפרתי לה שכשהייתי קטן הייתי ילדה. אבל לא אספר יותר מזה עד שהיא לא תשאל עוד שאלות, כמו מתי נהייתי בן או אבא. כשהיא שואלת היא מקבלת תשובות. זה לא נראה בעיניה כמשהו חריג. היא מתעסקת במגדר בעצמה כמו כל הילדים בני ה-3".
אורי, איך הגבת לרצון של אלון לעשות את השינוי?
"אני לא נפלתי מהכיסא שזה התכנס לזה לשינוי, והיה לי זמן הכנה להסתגל לרעיון. באתי משנים ארוכות של מערכת יחסים עם נשים, לא חשבתי שאגור עם גבר. אבל היו לנו מספיק שנים ביחד כדי ללמוד את זה, צעד אחר צעד, ולשמר את הזוגיות שלנו. זה חלק מתוך השתנות בתוך מערכת יחסים".
אלון: "התהליך של הגיבוש שלי עם עצמי לקח הרבה מאוד זמן, אחת הסיבות זה כי התייסרתי עם זה. היה לי חשש מאוד גדול מתגובות של הסביבה. חשש בעיקר מזה שאני אסמן את עצמי כחריג והחיים יהיו קשים ומתוך התהליך עצמו גם נולדים קשיים".
"בזוגיות שלנו מובן לי מאליו שאני רוצה שאורי תהיה לצידי ותעבור איתי את זה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי והלכה איתי יד ביד בכל הנושא הזה", הוא אומר.
אורי: "אני נכנסתי לתהליך הזה כבת זוג, אחת המגניבות. הייתי במסוגלות רגשית לדבר הזה. אבל כשאלון התחיל לקחת טסטוסטרון והיה לזה השפעה, והחליף כמה טסטוסטרונים זה היה קשה. אבל ההשתנות היא בתוך החיים עצמם, בחיי היום יום. קודם כל הייתה קבלה ואחר כך, עם החיים, כבר מתמודדים עם הקשיים שמגיעים. עברתי חוסר נוחות וקושי, אבל זה לא מעסיק אותי שנהיה משפחה שונה. חשוב לנו מאוד שהילדה שלנו תבין שהיא חלק מהקהילה הגאה".
אלון, איך המשפחה שלך הגיבה לשינוי?
"ההתמודדות של המשפחה שלי הייתה כבר כשיצאתי מהארון בתור לסבית בתיכון. היציאה מהארון הייתה חלקה באופן יחסי, לא נטולת פחדים, אבל עדיין זה זרם באופן חלק. ואחרי שיצאתי מהארון כלסבית מבחינת הסגנון לבוש שלי, האופן שבו ניסיתי לבטא את עצמי היה בסגנון יותר גברי, וזה היה קצת מורכב ולא היה מובן מאליו לכולם להכיל את זה. לצד זה, גם הייתה גם אמירה מאוד ברורה שזה לא משנה את האהבה שיש למשפחה שלי אליי. כשיצאתי מהארון הטרנסי, אחרי כל ההתמודדות הזו עם המגדר, אני חושב שאף אחד לא נפל מהכיסא. לא היה חוסר קבלה או הפניית עורף, הם נשארו מאוד מעורבים בחיים שלנו של אלבי".
"יש לפעמים פחד או תהייה האם אנשים טרנסים יכולים להיות הורים", אומר אלון, "אז חד משמעית כן, למי שבעניין. אם יש משהו שאנחנו יכולים להציע לאלבי במשפחה שלנו שהוא גם ייחודי, זה שזה בית שבו מותר לנו להיות מי שאנחנו והתקווה שלי היא שהיא תבין את זה ותקבל את זה".
"האהבה בינינו עוזרת להתגבר על הקשיים"
זהר היא מנהלת מערך המתנדבות של פרויקט גילה להעצמה טרנסית. בימים אלה היא מסיימת תואר חינוך בלתי פורמלי ולומדת גישור. אחיה טיטי הוא פרפורמר דראג לשעבר ועובד בעמותת על"ם.
"טיטי ואני, אנחנו הצעירים במשפחה", מספרת זהר, "אני בת 30 וטיטי בן 35 - הוא אחי הגדול. מאז שאנחנו ילדים היינו מאוד קרובים, והיינו גם מציקים אחד לשנייה ומשחקים הרבה. כשהייתי נשארת בערב לבד והייתי מפחדת, הוא היה ישר בא ושומר עליי. היו לנו כמובן גם סתם ריבים של אחים".
"עם ההתבגרות שלנו, זה לצד זה בכפר סבא שנינו גם יצאנו מהארון הטרנסי בזמנים שונים והיום שנינו גרים בשכונת הדר בחיפה אחד ליד השנייה", היא מספרת. "הוא בא לחיפה כדי ללמוד תואר שני באוניברסיטת חיפה, וגם כדי להיות קרוב אליי. במשך שנים גרתי בעכו והוא בתל אביב והייתי באה לישון אצלו פעמיים בשבוע, ונהיה לנו את אותו מעגל חברתי. זה היה ידוע שאנחנו מגיעים ביחד לכל מקום. טיטי הכיר לי הרבה מרחבים וליינים של הופעות דראג, וטיטי היה חלק מזה - בכל פעם שהוא היה מעלה נאמבר בדראג הוא היה קורא לי להצטרף".
"יש לנו צחוקים משותפים ושפה משותפת ואנחנו אוהבים לנגן ולשיר את אותם שירים כל הזמן", היא מסבירה. "אנחנו עכשיו גרים בחיפה, במרחק הליכה אחד מהשנייה, ועושים ארוחות שישי יחד. הוא בא אוכל אצלי צוהריים ועושה שנ"צ - אני קוראת לזה מועדונית".
"הקפנו את עצמנו בהרבה חברים בחיפה שנעים לנו איתם ובהרבה מובנים טיטי הוא העורף המשפחתי שלי באופן הכי יומיומי", היא אומרת על הקשר המיוחד בין האחים. "יש גם את שאר המשפחה, אבל הכי קרוב זה טיטי. אנחנו בתקשורת מאוד פתוחה וחיים יחד את השמחות והמשברים".
"התהליך של ההתגבשות הזהותית שלי התחיל כבר בתור ילדה", היא מסבירה, "באיך אני רוצה להציג את עצמי לעולם, ובכל שלב בחיים התמודדתי איתו באופן שונה. את השינוי המגדרי כל אחד מאיתנו חווה קצת אחרת, אבל ליווינו אחד את השנייה, ויש הרבה משמעות בתהליכים שאנחנו עוברים".
יש קשיים שמאפיינים את החיים שלכם כטרנסים?
"קשה למיין את הקשיים שאנחנו עוברים, אם זה בהקשר הטרנסי או לא, כי בסופו של דבר אנחנו עוברים קשיים כמו כל אחד אחר, להיפרד מבן זוג, גם קשיים כלכליים. מה שמיוחד בקשר שלי ושל טיטי זה שתמיד נתנו מקום לקשיים, אבל דחפנו אחת את השנייה לדייק מה חשוב לנו, לחלום חלומות גדולים ולפרגן אחת לשנייה, ולהיות השראה, וזה חשוב".
"להרבה טרנאסים קשה להרים את הראש מעל המים מהקשיים היומיומיים ולחלום חלומות, לא רק לשרוד, אלא להצליח ולהיות מאושרים. קשרים כאלה, שהם חזקים ועמוקים, עוזרים ללכת אחרי הלב שלנו"
זהר
"להרבה טרנאסים קשה להרים את הראש מעל המים מהקשיים היומיומיים ולחלום חלומות", היא ממשיכה, "לא רק לשרוד, אלא להצליח ולהיות מאושרים, ויש משהו בקשרים כאלה, שהם חזקים ועמוקים, שהם עוזרים ללכת אחרי הלב שלנו. חשוב להבין שאם יש לנו מקום שמקבל אותנו ואוהב אותנו, והוא בית בשבילנו אז אנחנו יכולים להירגע מההישרדות היומיומית של הקהילה - מבחינה כלכלית ומבחינת אלימות שמופנית כלפינו. כשהאנרגיות מופנות לדברים כאלה מאוד קשה להתעסק בחלומות. אני חושבת שאם אנשים מעודדים אחד את השני ללכת אחרי החלומות שלהם, אז אנשים יכולים לשגשג".