סיפור על אהבה וחושך – וסוד אחד

"אם היית שואלת אותי עם אקדח צמוד לרקה: תגיד לי במילה אחת על מה כתבת בכל הספרים שלך, הייתי אומר: על משפחות. ואם היית אומרת תגיד לי בשתי מילים, הייתי אומר: על משפחות אומללות. אני מוצא שהמשפחה, כל משפחה, היא התופעה הכי מסתורית בעולם. יותר מאשר ממלכות ומדינות ותנועות ומפלגות, כל משפחה, אפילו 'השגרתית ביותר', אפילו הבנאלית ביותר, מלאה סודות, מלאה פלאים, מלאה פרדוקסים".

את הדברים האלה אמר בעבר עמוס עוז למראיינת אלאונורה לב במסגרת פרויקט "מילים ודמויות". מה ידע אז מכשף המילים, מי שהיה אולי גדול הסופרים שפעלו כאן, על השבר שהולך ומתהווה במשפחתו? על הכאב, והסוד, האשמה והכעס – שהלכו וסדקו את הבית שלו פנימה? במה היה מוכן להודות כבר אז ובמה סירב להכיר בכל הנוגע למה שהתחולל בינו לבין בתו, גליה?

שנה חלפה מאז שבתו של עמוס עוז, סופרת הילדים גליה עוז, פרסמה את ספרה "דבר שמתחפש לאהבה", טקסט שהוא וידוי חשוף ומטלטל על האלימות שהפנה כלפיה לטענתה אביה, עמוס עוז. כעת, מתייצבים שני האחים שלה, פניה ודניאל, מול מצלמות "עובדה" ומספרים על האירועים מהצד שלהם. מול המצלמה של אילנה דיין ושרית מגן הם מספרים על האבא שהכירו ושהם זוכרים, ומתמודדים בפתיחות עם טענותיה של גליה, ומסבירים למה החליטו לדבר.

"אני רוצה את הזכר של אבא שלי בחזרה, כאדם, כהורה", אומר דניאל. "שיישרפו הספרים שכתב. הם לא מעניינים אותי. לא מעניין אותי ההומאניסט שהוא היה, לא מעניין אותי הסופר שהוא היה. זה אבא שלי". פניה מוסיפה: "אבא שלי היה אדם טוב ואב אוהב. ואילו האיש שעולה מן הספר הוא פסיכופת, סדיסט, מתעלל סדרתי. לא היה ולא נברא".

"הכאב הוא לא הוכחה לשום דבר"

עמוס עוז, שנפטר בדצמבר 2018, נחשב על ידי רבים כגדול הסופרים שפעלו בישראל. הוא זכה בעשרות פרסים, מפרס ישראל ועד פרסי גתה וטולסטוי, אבל לא היה רק סופר. בעיני רבים הוא נתפס כפניה של "ישראל היפה" וכדובר הרהוט ביותר בעד ההומניזם ונגד הכיבוש. שלושה ילדים נולדו לעמוס ולאשתו נילי עוז. פניה עוז-זלצברגר, הבכורה, היא היסטוריונית. גליה, האמצעית, היא סופרת ילדים מצליחה ומי שכתבה את סדרת 'שקשוקה' ו'אני מייקי', ואילו דניאל, בן הזקונים, הוא כותב ומוזיקאי.

בפברואר שנה שעברה הטילה בתו האמצעית פצצה, כאשר פרסמה את ספרה "דבר שמתחפש לאהבה". אי אפשר היה להתבלבל במסר: על גבי הכריכה עצמה, שחור על גבי לבן, נרשמה הפסקה הראשונה: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם, אלא שגרה של התעללות סדיסטית". הספר שפרסמה גליה חשף את הנתק בתוך המשפחה, עליו ידעו עד אז מעטים בלבד. הספר טלטל את דמותו האייקונית של עוז ועורר סערה שלא שככה עד היום.

"זה ממש כאילו את מתפוצצת לאלף רסיסים וצריך להתחיל לאסוף אותם. להרכיב מחדש את הזיכרונות"

דניאל עוז

"מדובר בשכתוב של כל חיי, בעצם, של כל מה שאני זוכרת", אומרת האחות הבכורה, פניה, בריאיון לאילנה דיין ושרית מגן. "סיפור ילדותי כמו שאני זוכרת אותו, מוכחש. אבא היה האבא הכי מחבק, הכי עדין. אני זוכרת שהוא משחק איתנו על המחצלת, ומדי פעם הוא היה מחבק את שתינו, שם ידיים עליי ועל גליה ואומר 'אתן אחיות, אל תשכחו את זה לעולם. תמיד תאהבו אחת את השנייה'". פניה מתארת סיטואציות שהיא זוכרת מהילדות המוקדמת: "הרבה צחוק היה כאן, היינו יושבים בחדר הקטנטן הזה ושומעים את 'שלמה המלך שלמי הסנדלר' ואבא היה מספר לנו דברים מטורפים והיינו צוחקות. הרבה אושר מופיע אצלי בזיכרונות בחדר הקטן הזה".

אלא שהמציאות שמתארת גליה בספרה אחרת. גליה מתארת בספרה כיצד בהיותה בת שמונה או עשר גרר אותה אביה על מדרגות המפתן לאחר שסירבה לצאת מן הבית. "...אני מתעקשת שלא עשיתי שום דבר רע ולמודת ניסיון אני נאחזת ברגל של שולחן האוכל... הוא תופס בזרוע שלי ומושך בכוח עד שהוא מנתק אותי מהשולחן ואז גורר אותי על הרצפה... בחדר שלי בבית הילדים אני ממששת את החבלות ואחרי כמה שעות מופיעים גם כתמים כחולים".

את האירוע הזה פניה זוכרת. "אני חושבת שהייתי נוכחת", היא אומרת, אבל מתעקשת לתת לו הקשר אחר. "אני זוכרת את זה כאירוע חד פעמי, שעל כן אני זוכרת את זה. אפיזודה חד פעמית. התרגיל הדקדוקי בספר הפך את כל ה'היה פעם' ל'כל הזמן היה'. נכתב שם 'הפעם למודת ניסיון', אבל לא היה למודת ניסיון, ולא היו הרבה פעמים כאלה".

השאלה היא אחרת. ואם היה רק את זה?

"אז היה רק את זה. הייתה אפיזודה אחת שהוא התעצבן עליה נורא".

יכול להיות שאת לא יכולה להאמין לכל מה שכתוב בספר הזה כי זה יגזור כליה על כל מה שהאמנת בו אי פעם? על כל מי שאהבת?

"זה לא עניין של מאמינה. הכרתי את אבא. דניאל הכיר את אבא".

גם דניאל, הבן הצעיר, מספר על התהליך שעבר מאז פרסום הספר של גליה. "עברו עליי לילות בלי שינה. אני לא ישנתי חודש", הוא מתאר ומסביר. "כל הזמן התעסקתי בזה. זה דבר שאוכל לך את הזיכרונות, הזיכרונות זה הזהות שלך, זה מי שאת". לשאלה איך הוא מתייחס לכאב העצום שעולה מספרה של גליה, הוא עונה: "ברור לי שכואב לה. ברור לי שהיא מרגישה שנעשה לה עוול נוראי. אין לי שום ספק בזה. זו לא איזו שהיא בדיה אינטרסנטית. אבל אנשים אומרים 'אי אפשר להמציא כאב כזה, אז כל ההאשמות שלה נכונות, כי עובדה, כואב לה. אי אפשר להמציא את הכאב'. אבל זה שלבן אדם מאוד כואב זו לא הוכחה לשום דבר".

אבל זה אומר שהכאיבו לו.

"כן, אבל את יודעת, אי אפשר להגיד לשופט, 'הנאשם עשה את הפשע, כי עובדה שכואב לי'. זה לא עובד ככה".

"כאילו את מתפוצצת לאלף רסיסים"

גליה מגוללת בספר אירוע קשה נוסף, המתרחש בבית בערד, שאליו עברה המשפחה בשנות השמונים. התיאור הוא של אלימות שלא מופנית אליה – אלא דווקא אל אמה. כאן הצדדים חלוקים על העובדות עצמן. בספר מתארת גליה כי במהלך מריבה קשה בין הוריה היכה עמוס את נילי אשתו. כעת אומרים פניה ודניאל כי נכחו באירוע, וכי תיאורה של גליה רחוק מהמציאות.

"זה ממש כאילו את מתפוצצת לאלף רסיסים וצריך להתחיל לאסוף אותם. להרכיב מחדש את הזיכרונות", מספר דניאל על מה שעבר עליו כשקרא את התיאור בספר. "לוקח לי כמה לילות בלי שינה להסביר לעצמי שברור שהייתי שם. זה מעשה שמתרחש בבית שלנו בערד. זה קרה שני מטר מולי".

"היא מטיפה לך לא רק לשרוף את הגשרים עם כל מי שלא רואה את הפצע כמוך, אלא גם לא להתפתות, בשום אופן, לשום ניסיון, משום צד, לשקם את הגשרים השרופים"

המסר שהשאיר עמוס עוז לבתו גליה

דניאל אומר שזו הייתה המריבה "הכבדה" ביותר שראה בין הוריו. "זה היה ריב קשה שהגיע לדחיפות", מתארת פניה. "זו לא הייתה שעתם היפה", אומר דניאל, אולם אומר שעמוס לא הרים יד על אשתו. "אימא שלי צריכה להגן על אהובה, שישים שנה הם היו נשואים, היא התאלמנה ממנו לא מזמן, ועכשיו היא צריכה להגיד 'הוא לא היכה אותי' או 'הוא לא נהג להכות אותי'. זה מין אבסורד שאי אפשר לחיות איתו".  

הרצון לשקם את הגשרים השרופים

בשנות השלושים לחייה, כשהיא כבר נשואה ואם לילדים, החליטה גליה לבוא להוריה ולומר להם בקול את מה שעד אז לא העזה לבטא. "אבא שלי הגיב כאילו נפתחה נגדו מלחמה שסיכנה את עתידו...", היא כותבת. מנגד, מתארים פניה ודניאל את האופן בו התנתקה גליה מאביהם ואמם, ולאחר מכן מהם.

"ב-2013 גליה טרקה את הדלת עליו", אומרת פניה. "היא אמרה לאבא: גמרנו. יותר לא תראה אותי. ואז הגיע השלב שבו היא התחילה לדרוש מכל אחד מאיתנו לחתום או לעוף מחייה. לחתום על כל גליון פשעי אבא, ואז כמסקנה מתבקשת לנתק כל קשר מאבא ואמא".

בשנים האחרונות לחייו, מספרים פניה ודניאל, עשה עוז מאמצים להתפייס עם בתו. הוא כתב לה מכתבים, ניסה לשוחח איתה בטלפון. גליה, מצידה, מתארת בספר כי חשה שהניסיונות הללו הם בעצם ניסיון השתקה שלה. "גליה, גליה, זה הפצע, זה סכין שלא רק שהוא תקוע, הוא מסתובב, כל הזמן הוא מסתובב הסכין הזה. כל הזמן הוא מסתובב. היא באה בלילות, גליה, היא באה בחלומות, היא לא עזבה אותי", סיפר עוז לביוגרפית שלו, נורית גרץ.

פניה ודניאל מספרים שעד מותו קיווה עוז לשיחה שתתקיים עם בתו, לפיוס שיגיע. אבל כעת, לאחר מותו, הם מגלים עוד טקסט אחד של אביהם, שלא הכירו, וכנראה לא נועד לעיניהם. בין דפיו של ספר אחד מונח הדיאלוג שעוז לא הצליח לקיים בחייו עם בתו.

"באותה שעה ביום שישי אחר הצהריים נחתה עלינו ההבנה שלא רק שאבא איננו, אלא שגם זהו, יותר לעולם אי אפשר יהיה להשלים"

פניה עוז-זלצברגר

הספר הוא "הורים מרעילים", שחיברה פסיכולוגית אמריקנית בשם סוזן פורווארד, כעין מדריך לאנשים שגדלו במחיצת הורים מתעללים. עוז הבין בשלב מסוים שגליה מכירה את הספר ודאג להשיג עותק שלו. את העותק הזה הסתיר מילדיו ואשתו ושמר בבית של מכר. "זה לא היה לעינינו", אומר דניאל, "פניה לא ידעה מזה, אני לא ידעתי מזה. הספר לא היה אמור להימצא".

כתבות נוספות ב-N12 מ"עובדה":

• אתי קרייף בריאיון בלעדי: "היום לא הייתי מוחקת את ההודעות"
• המסע של ישראל להצלת בנו מכת לב טהור: "זו מלחמת עולם"
• התיעוד הבלעדי מהמצוד אחרי המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע
• המחברת של אמיר רז: "ללמוד לנהל את העצבים שלי"

על גבי הספר עב הכרס, הכתוב כספר עזרה עצמית, מסומנים עשרות עמודים בעט הקפדנית של עוז. הוא סימן לעצמו קטעים, כתב סימני שאלה וסימני קריאה וגם פסקאות שלמות. בשורות צפופות, בעט שחור, הוא עשה חשבון נפש פרטי לגמרי. באחת הפסקאות בספר על הורים דמויי אלים "שיש להורידם מהאולימפוס", הוא מעיר, למשל, "יש הבדל בין להוריד הורה מרעיל אל הקרקע לבין לזרוק אותו לפח הזבל. זה ההבדל שבין תיקון ובין נקמה".

במקום אחר כותב עוז בשולי העמוד – "זה נורא", ופונה בגוף שני, בפנייה ישירה לגמרי לגליה – "היא (מחברת הספר) מטיפה לך לא רק לשרוף את הגשרים עם כל מי שלא רואה את הפצע כמוך, אלא גם לא להתפתות, בשום אופן, לשום ניסיון, משום צד, לשקם את הגשרים השרופים".

"זו הייתה אחת החוויות כואבות בחיי", אומר דניאל. "אני קורא את זה וחושב איך אבא קרא את זה ואמר ככה גליה רואה אותי. זה לא נתפס".

בשיאו של הדיאלוג האבוד הזה, המוחמץ, שעוז מנהל בינו לבין עצמו, הוא כבר תופס כל מקום פנוי על הדף ומנסח בצורה בהירה וכואבת את מה שכבר לא יקרה בינו ובין בתו גליה: "ולמה לא לחפש תיקון? תיקון חלקי? תיקון מצומצם? תיקון באיחור גדול? תיקון לפני הפרידה הסופית? תיקון מצומצם למען הדור הבא? למה להוריש לדור הבא את השנאה, הנקמה, הכעס, העלבון והמרירות? למה אין אצל הפסיכולוגית האכזרית הזאת אפילו שורה אחת על השאלה: האם היה בילדות שלי גם משהו טוב? פירור טוב אחד? שניים או שלושה רגעים של אהבה וחום? רסיס של נתינה רגשית? או אולי (לפחות) איזו נתינה אינטלקטואלית? למה אין בתוכנית העימות הזאת אפילו עלה זית אחד?"

בסוף הספר מסבירה המחברת שאין סיכוי שהורה מרעיל יהפוך להורה אוהב וטוב. "הדבר דומה לחזרה אל באר ריקה כדי למצוא בה מים", היא כותבת, "גם הפעם הדלי שלך יעלה ריק". ועוז כמו משיב לה בטקסט שכותב בשולי העמוד: "זה מייאש. היא אולי לא שמעה שלפעמים באר ריקה מתמלאת באיחור בזכות גשם כזה או אחר".

בדצמבר 2018, הלך עוז לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. "באותה שעה ביום שישי אחר הצהריים נחתה עלינו ההבנה שלא רק שאבא איננו", אומרת פניה, "אלא שגם זהו, יותר לעולם אי אפשר יהיה להשלים, להתפייס, שהוא ידבר איתה, שהיא תדבר איתו. זה דבר שאי אפשר לטאטא אותו. בשום טיפול, בשום 'תראו את הצד הטוב של העניין, אולי עוד תתפייסו, אולי עוד יהיה בסדר', זהו. כבר לא יהיה בסדר".

"אני לא עשיתי את מה שעשיתי כדי לנקום או כדי להיות זאת שאמרה את המילה האחרונה", אמרה גליה בראיון לגואל פינטו רק לפני כמה חודשים. "כתבתי כי לא הייתה לי ברירה". גליה החליטה שהיא חייבת לכתוב ולדבר את מה ששתקה רוב חייה. ואיש מלבדה לא יכול לדעת איזה מחיר גבתה ממנה השתיקה. ואיש לא יכול לקחת ממנה את הזכות לבוא חשבון מאביה שלה, לפרק את האבא הפרטי שלה מתוך אמן המילים שהכרנו כולנו. את הכאב חולקים עכשיו כולם – מכל הצדדים – הכאב על מה שהיה ועל מה שכבר לא יהיה.

• עמוס עוז