כבר שלושה עשורים שטיול אחרי צבא הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות של הצעירים בישראל. מזרח אסיה, דרום אמריקה ומרכזה הם יעדים פופולריים ומוכרים לכולנו, אבל יש כאלה שבוחרים להמיר אל החופים הלוהטים של הודו ותאילנד ואת הטרקים המרתקים של פרו ובוליביה, בחופשה ארוכה מסוג אחר לגמרי - הם מבלים עונה שלמה בעיירת סקי. חלק מהם עובדים במקום וחלק לא, אבל הזמן שלהם מוקדש בעיקר לסקי ולסנובורד, ואת הערבים הם מבלים במסיבות, בברים ובמפגשים חברתיים עם ישראלים וצעירים ממדינות אחרות - שרובם באו גם הם למקום למשך עונת הסקי. יש להם אפילו שם – סיזיונרים - מהמילה Season – עונה. תכירו את הסיזיונרים הישראלים.
שונים מהסיזיונרים האירופאים
אחד היעדים המרכזיים של הסיזיונרים הישראלים היא ואל טורנס עיירת הסקי הגבוהה ביותר באירופה ואחד מיעדי הסקי הפופולריים ביותר. ואל טורנס נמצאת בהרי האלפים הצרפתיים והיא חלק ממרחב שלושת העמקים – מרחב הגלישה הגדול ביותר בעולם שמציע 600 קילומטרים של מסלולים מחוברים. רוב בתי המלון ובתי הדירות בוואל טורנס מאפשרים גלישה מפתח הדלת, ובשל הגובה הרב יש כאן הרבה מאוד שלג לאורך השנה, מה שהופך את עונת הסקי לארוכה במיוחד.
"יש פה 60 חבר'ה ישראלים בערך שגרים פה", מעריך עידו כהנא, סיזיונר בן 24, ממושב עין איילה. "הסיזיונרים נמצאים פה בתקופות של בין חודשיים לכל העונה - כמוני. ואל טורנס זאת עיירה מאוד חיה, יש פה המון ברים, המון מסעדות, המון מה לעשות, אז בגדול החיים שלנו נראים קצת כמו לגור בעיר גדולה, למרות שהיא מאוד קטנה. אנחנו נפגשים כל ערב וכמעט כל ערב יוצאים לאנשהו. השבוע נפתחות המסיבות, אז בכלל תהיה פה עלייה ברמה מהבחינה הזאת".
עידו שוכר דירה בוואל טורנס עם עוד שני שותפים ישראלים, סיזיונרים כמותו. "יש פה חבר'ה כמוני, שעובדים במקומות המקומיים, יש פה כמה חבר'ה שעובדים בחברות ישראליות ויש כאלה שלא עובדים", הוא מספר.
"השותפים בדירה שלי מייצגים את כל האופציות", הוא מדגים. "יש את נדב שהוא לא עובד, ובעצם זה יותר כמו טיול אחרי צבא בשבילו. יש את אלעד שעובד בשביל בחור ישראלי שיש לו עסק שמוציא לפה דילים, ואני עובד במסעדה מקומית על ההר, מקפיץ ווקים – כל אחד מוצא דרך להסתדר מבחינה כלכלית. זה די מה שחבר'ה ישראלים פה עושים".
"השותפים בדירה שלי מייצגים את כל האופציות. יש את נדב שהוא לא עובד, ובעצם זה יותר כמו טיול אחרי צבא בשבילו. יש את אלעד שעובד בשביל בחור ישראלי, ואני עובד במסעדה מקומית על ההר, מקפיץ ווקים. זה די מה שחבר'ה ישראלים פה עושים"
עידו כהנא
"רוב הזמן אנחנו גולשים", הוא מדגיש, "בשביל זה באנו. זה הטיול, זאת החוויה. גולשים פה 5-6 ימים בשבוע. החוויה של הסיזיונרים הישראלים מאוד שונה משל סיזיונר אירופי – אנחנו מגיעים לטיול אחרי צבא, ואנחנו באים ליהנות ואנחנו באים בעיקר לגלוש, אז הרבה לא עובדים. חלק עובדים כמה ימים בשבוע. אני עובד יומיים".
"זה בניגוד לשאר הסיזיונרים פה - האירופאים", הוא מסביר". "האירופאים עובדים שישה ימים בשבוע, פחות או יותר, כמעט כולם, זה משאיר להם יום אחד בשבוע או למנוחה או לגלישה. זה מאוד שונה באווירה של איך אנחנו מגיעים לפה מול האירופאים שמגיעים לפה".
"אני יכול לנקות דירות, אבל לא בא לי כרגע"
"חסכתי כסף בארץ והחלטתי לטוס לפה", מספר נדב יהב (24) מקרית טבעון, השותף של עידו. "אני לא חוסך פה כסף, לצערי. מדי פעם יש פה עבודות חלטורות כמו לקנות בשביל מישהו דירה, לא משהו שיעזור לי כלכלית".
"שנה שעברה יצא לי לגלוש פעם ראשונה והתאהבתי בסנובורד", הוא מספר. "זה ספורט שתמיד שמעתי עליו ומאוד רציתי לעשות אותו. שנה שעברה חבר שלי הציע לי להצטרף אליו, אז פשוט באתי אתו וממש התחברתי לזה. זה ספורט מסוכן אבל מאוד נפוץ - זה לא כזה מיוחד בתכלס".
"מאז שהגעתי לפה הבנתי שאני מסיים פה את העונה - כי זה כיף, זה מטורף. אני חייל משוחרר. אני מגדיר את זה כמו רילוקיישן, חופשה ארוכה. זה לא הטיול הגדול שלי"
נדב יהב
"החלטנו שנעשה עונה שלמה בחו"ל", הוא ממשיך, "חסכנו כסף, קנינו ציוד בארץ, סנובורד וכאלה, השכרנו פה דירה, ועברנו לפה. הבנו שאנחנו רוצים לעשות את הדבר הזה הרבה זמן, ואמרנו שנבוא לכמה חודשים ונבין מה קורה. מאז שהגעתי לפה הבנתי שאני מסיים פה את העונה, כי זה כיף, זה מטורף. אני חייל משוחרר. אני מגדיר את זה כמו רילוקיישן, חופשה ארוכה. זה לא הטיול הגדול שלי".
ספר לי על החיים שלכם פה.
"יש קהילתיות של סיזיונרים, הרוב מכירים את שאר הסיזיונרים, יוצאים לברים ביחד ומסעדות. יש קבוצת ווטסאפ לכל הסיזיונרים, יוצאים ביחד לארוחות שישי. באופן כללי אני אגיד שזה פשוט מטורף להיות פה ולהעביר פה כמה חודשים, לא חשבתי בחיים שאעשה את זה. אם יורד הרבה שלג זה בכלל מטורף, זו חוויה שאי אפשר לתאר אותה במילים זה ממש כיף".
איך היום שלכם נראה?
"אנחנו סיזיונרים, אז לא לחוץ לנו לקום מוקדם יותר מדי. אבל יש ימים שמתחשק ויוצאים מוקדם. יוצאים לשלג, גולשים כמה שגולשים, לפעמים עוצרים על ההר שותים בירה וכאלה. חוזרים בסביבות שלוש-ארבע לדירה, מכינים אוכל, שותים בירה, משחקים בסוני ובערב אם יש כוח יוצאים ואם לא אז לא".
"אני לא עובד, אני יכול לנקות דירות מדי פעם ולצאת עם כלבים, אבל לא בא לי לעשות את זה כרגע", הוא מספר. "יש לי חבר שיש לו דרכון פורטוגלי והוא עובד במסעדה על ההר. היום למשל ירד מלא שלג אז יצאנו לאוף פיסט (שטחים גדולים של שלג לא מהודק שנמצאים מחוץ למסלולים; נ"ש) והיה קפוא. הרגיש כמו מינוס 20 מעלות. השלג היה עד המותניים, ולא רואים כלום, אבל זה מטורף וכיף מאוד. חזרנו די מוקדם כי הספיק לנו, התנאים היו קשים. כל יום זה משהו אחר. לאחרונה היה לנו יותר שמש משלג, אז המסלולים די מכוסים בקרח, לומדים טכניקות חדשות של גלישה. עכשיו אנחנו מחכים שירד עוד קצת שלג ויהיה יותר מרופד פה".
"גולשים פה 5-6 ימים בשבוע. החוויה של הסיזיונרים הישראלים מאוד שונה משל סיזיונר אירופי – אנחנו מגיעים לטיול אחרי צבא, ואנחנו באים ליהנות. אירופאים עובדים שישה ימים בשבוע"
עידו כהנא
"הייתי בחרמון רק פעם אחת בחיים שלי"
"אני לא מצליחה לחסוך כאן כסף, יש פה כאלה שעובדים בעבודות מקומיות, אבל אני חסכתי בארץ לפני", אומרת רוני עצמון. היא בת 22, מכפר סירקין וגם היא סיזיונרת בוואל טוראנס. "יש פה ישראלים שמצאו דירות שוות ועובדים פה ומצליחים לחסוך ככה כסף".
איך שמעת על זה?
"זה עובר מפה לאוזן, הסגנון של האנשים שנמצאים פה הוא די דומה. יש לי חברה שאח שלה היה פה עונה לפני כמה שנים, והתחלתי לחקור על זה. היה לי חלום לעשות פה עונה, וחבר שלי הציע לי לבוא אתו לגור אתו כאן. הוא הצליח להכניס אותי לעניינים ממש בקלות, ומצאתי לעצמי פה פרטנרים לדירה, ואז הגענו לפה, יש פה קהילה מאוד גדולה של סיזיונרים. יש פה גם אנשים שעושים פה גם שבע עונות, לא רק עונה אחת, הם חוזרים לפה כל חורף.
"יש פה עשרות סיזיונרים ישראלים ואנחנו הרבה מסתובבים אחד עם השני ועוזרים אחד לשני. לפני שבועיים וחצי יש איזה שהוא מקום באחד העמקים פה שהוא סודי, וחבר מצא אותו. הזמנו את כל הסיזיונרים הישראלים לשם. זה ממש רחוק. וכולם הביאו ג'י בי אלים (רמקולים; נ"ש) ובירות בתיקים ועשינו מסיבה רק של הישראלים".
"בימים של סופה בונים 'קיקר' ליד הדירות שלנו, שזה כמו רמפה, ואפשר לקפוץ ולעשות תרגילים חדשים, ואם נופלים אז נופלים על שלג רך. בדרך כלל בימים כאלה אנשים עושים סלטות ודברים יותר מסובכים מבדרך כלל"
רוני עצמון
איך הגעת לספורט הזה?
"אבא שלי לקח אותי בתור ילדה קטנה לגלוש, בהתחלה נסעתי עם המשפחה, ואחר כך עם החברים ומשם התאהבתי. הייתי בחרמון רק פעם אחת בחיים שלי, כל השאר גלשתי בחו"ל".
ספרי לי על הסדר יום שלכם בוואל טורנס.
"אנחנו קמים בבוקר בדירת שותפים, מישהו אחד יורד למכולת קונה מיץ תפוזים וקרואסון ועושים ביחד ארוחה, ככה פותחים את היום. אחר כך מתחילים להתכונן לגלישה, או שאתה יוצא לגלוש עם החדר שלך או עם חברים אחרים. יצא לי כמה פעמים לשאול בקבוצת סיזיונרים כאן באתר מי גולש ואיפה, ומי רוצה להצטרף אליי. ביום של שמש יוצאים לגלוש במהלך היום".
היום כבר גלשת?
"לא, היום יש סופה, אז 70 אחוז מהסיזיונרים לא הולכים לגלוש כרגיל. לוקחים את זה כיום מנוחה, כי אי אפשר לגלוש כל יום במשך כמה חודשים. בימים כאלה קורה שמישהו מציע לבנות 'קיקר' שזה כמו רמפה שבונים במקום שקרוב לדירות שלנו, בימים של סופה מצטבר הרבה שלג ואז יש רמפה שאפשר לקפוץ ולעשות תרגילים חדשים, ואם נופלים אז נופלים על שלג רך. בדרך כלל בימים כאלה אנשים עושים סלטות ודברים יותר מסובכים מבדרך כלל".
"אני רואה שהלקוחות סבבה ויוצאת לגלוש"
חלק מהסיזיונרים מגיעים לעיירות הסקי באופן עצמאי וחלק מגיעים דרך חברות ישראליות שעבורן הם עובדים באתרים. נעמי רובין, בת 24 מבית זית, היא סיזיונרית שהגיעה לוואל טורנס דרך חברת סקי דיל. "אני מלווה של לקוחות שבאים ועושים פה חופשות", היא מספרת.
"בשבוע מגיעים בערך 200 לקוחות", היא אומרת. "חצי מהזמן אני נותנת להם שירות, אני עוזרת להם להכיר את האתר ואם הם רוצים מידע מסוים - אני עוזרת להם בכל מה שהם צריכים, ובשאר הזמן יש לי הזדמנות לגלוש ולחיות באתר סקי".
"יש רכבל שנשאר פתוח עד השקיעה, וכל הסיזיונרים קובעים לשבת ולראות את השקיעה ביחד על הרכבל. מביאים ממתקים ורואים את השמש יורדת"
נעמי רובין
"כדי לעבוד כאן צריך הרבה אחריות", היא אומרת ומספרת שעברה מיונים כדי להתקבל ושהיא גרה "בדירה שהעבודה נתנה לי. אנחנו חבורה של 65-60 חברה שמפוזרים בכל אירופה, יש קהילתיות של סיזיונרים. בוואל טורנס יש הרבה חבר'ה ישראלים שמגיעים לגלוש עם סקי או סנוברד, עם השנים זה הפך להיות יותר ויותר מוכר. הרוב פה אחרי צבא, ומהעבודה שלי אנחנו שלושה. כולם באו להיות כאן תקופה, להשתפר בסקי וליהנות מהאווירה".
גם היא מספרת על בניית ה"קיקר" כאחת ההנאות הגדולות של הסיזיונרים: "אנחנו מתאמנים עם הרמפה על קפיצות גדולות, השלג טרי אז לא מפחדים ליפול. אנחנו מתאספים כל הסיזיונרים וזה כיף. הרכבלים נסגרים סביב ארבע בצהריים, ויש רכבל שנשאר פתוח עד השקיעה, וכל הסיזיונרים קובעים לשבת ולראות את השקיעה ביחד על הרכבל. מביאים ממתקים ורואים את השמש יורדת שזה גם כיף כולם ביחד".
גם היא הגיעה לגלישה דרך המשפחה: "האחים שלי הגדולים גולשים, יצא לנו לנסוע יחד לחרמון, גם חברות שלי", היא אומרת. "בכללי אני אוהבת ספורט, אז זה היה נראה לי מגניב לנסות. התחלתי בתיכון, ואז התאהבתי. מאז פעם בשנה שנתיים אני גולשת".
איך נראה היום שלך כאן?
"בבוקר אני יותר עם לקוחות, רואה שהכל סבבה איתם, וברגע שהרכבלים נפתחים אז יוצאים לגלוש סביב 10-9 בבוקר. בגלל שאני סיזיונרית יש לי את הפריבילגיה לבחור את הימים הטובים – אז בימים שאין ראות טובה, למשל, אני לא חייבת לגלוש ויכולה לגלוש מחר. אחרי הצהריים, לקראת 5 מסיימים לגלוש וחוזרים לדירה. קונים דברים לארוחת ערב ומכינים ביחד. לפעמים יוצאים לברים באזור, לפעמים סתם יושבים כל החברה ביחד. בערבים יוצא לי גם לעשות כל מיני דברים עם הלקוחות, כמו באולינג או סתם יוצאים ביחד בערב".
"אין לחץ. זה לא ישראל"
ואל טורנס אינו האתר היחיד שבו צעירים ישראלים בוחרים להעביר עונה שלמה כסיזיונרים, התופעה קיימת גם באתרים אחרים. יש סיזיונרים שמגיעים לאתרים, שוכרים דירה עם שותפים, גולשים ולפעמים גם עובדים – אלה נקראים סיזיונרים עצמאים, ויש צעירים שמגיעים לעבוד באתר דרך חברות ישראליות, שמממנות את השהייה שלהם. חלק אומרים שהם מצליחים לחסוך מזה אפילו כסף ואחרים אפילו לא מנסים – הם פה בשביל הכיף.
מור בקיש בן 25 הוא סיזיונר שעובד דרך חברה ישראלית באתר הסקי אישגל באוסטריה. "אפשר לחסוך מזה, אבל זו פחות עבודה שעושים בשביל הכסף, עושים את זה בשביל החוויה. בבוקר אני עובר בין לקוחות במלונות, רואה שהם בסדר ואחרי זה עולה להר לגלוש. בערב יש פעילות יומית שעושים ללקוחות. ויש את הימים של ההגעה מהשדה".
"זו עבודה שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן", הוא אומר, "בעונה הקודמת לא יכולתי לטוס בגלל הקורונה והחלטתי שאני חייב לעשות את זה העונה. הגעתי לזה דרך חופשת סקי שעשיתי פעם. הגעתי בתור לקוח וראיתי את המלווים ונגנבתי על הרעיון, אז אמרתי לעצמי שאני אשתחרר מהצבא מתישהו אני אעשה את זה. האתר פה הוא פחות אתר של סיזיונרים, כי הוא מאוד יקר, אבל יש בוואל טורנס ובמאיירהופן באוסטריה הרבה מאוד ישראלים סיזיונרים. זו תופעה חזקה מאוד שהולכת וגדלה כל שנה".
"החוויה היא להיות פה, לקום בבוקר כל יום ולעלות להר", הוא אומר. "אני לא מפחד שהחופשה תיגמר. אני מכיר פה אנשים מקומיים וחי את החיים של האירופאים, אין לחץ. זה לא ישראל. חוויה מדהימה".
"בעונה הקודמת לא יכולתי לטוס בגלל הקורונה והחלטתי שאני חייב לעשות את זה העונה. נגנבתי על הרעיון ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את זה כשאשתחרר מהצבא"
מור בקיש
שניר בר אילן בן 25, גם הוא עובד של חברה ישראלית באלפ ד'ואז, אתר סקי בהרי האלפים הצרפתים. "סיזיונרים פה עושים עבודות קלאסיות כמו שירותי ניקיון, מפעילי רכבלים, מנקי שלג או עובדים בברים. אני מצליח לחסוך 3,000-4,000 שקל בחודש", הוא אומר.
גם שניר החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות במהלך חופשה משפחתית: "בחופשת הסקי הראשונה שעשיתי עם אבא שלי, שנינו הלכנו ללמוד לגלוש, ושם למעשה פגשתי את הדבר שאני עושה היום. אמרתי לעצמי שעוד כמה שנים גם אני רוצה לעשות את התפקיד הזה. יש פה הרבה סיזיונרים אירופאים מספרד ומדנמרק. זה אתר שהסיזיונרים הישראלים לא כל כך מכירים".
"סיזיונרים פה עושים עבודות קלאסיות כמו שירותי ניקיון, מפעילי רכבלים, מנקי שלג או עובדים בברים. אני מצליח לחסוך 3,000-4,000 שקל בחודש"
שניר בר אילן
"באחד מהימים כשהלכתי לגלוש על ההר", הוא חולק אנקדוטה, "איבדתי באחד מהמסלולים את הטלפון. גלשתי עם בחור ספרדי וברגע שקלטתי שהטלפון שלי לא עליי התחלתי להתקשר לטלפון שלי בטירוף מהמכשיר של הבחור הספרדי. בסוף בחורה איטלקייה, שהיא גם סיזיונרית פה, מצאה את הפלאפון באתר וככה נוצרה חברות ביני הישראלי, עם סיזיונר ספרדי וסיזיונרית איטלקייה. חבורה שנוצרה במקרה".
"תוך כדי גם עובדים, אבל זה ממש שולי"
מעיין קוקוי, בת 24, היא סיזיונרית שעובדת באתר הסקי סלה רונדה בהרי הדולומיטים שבאיטליה. "אני עושה את זה בעיקר בשביל החוויה", היא אומרת, "אני מנסה לחסוך כסף, אבל זה לא עיקר העניין. זו אחלה עבודה לזמן הזה בחיים. אני מכירה הרבה סיזיונרים, יש כאן איתנו בסלה רונדה סיזיונרים עצמאים, ששכרו דירה ובאו לגלוש. זה ממש כמו רילוקיישן. הם החליטו לשכור דירה ולעשות את זה בשביל הכיף. יש לנו ממש קהיליתיות של הסיזיונרים, אנחנו עושים ארוחות ביחד, ארוחות שישי, הולכים למסיבות ביחד ועוזרים אחד לשני כשצריך".
"הכל זה חוויה אחת גדולה כאן, נפגשים עם כולם, עולים להר, גולשים, עוצרים, אוכלים צוהריים, בערב שוב נפגשים ועושים ארוחה. תוך כדי עובדים גם, אבל זה ממש שולי", היא מסבירה.
זה ממש כמו רילוקיישן. יש לנו קהיליתיות של הסיזיונרים, אנחנו עושים ארוחות ביחד, ארוחות שישי, הולכים למסיבות ביחד ועוזרים אחד לשני כשצריך"
מעיין קוקוי
אור שמשוני, בן 25, גם הוא עובד של חברה ישראלית באתר הסקי גודאורי בגיאורגיה: "עוד מימי התיכון התעניינתי בעבודה הזאת ותמיד חקרתי בכיוון. ידעתי שזו עבודה שאני רוצה לעשות אחרי הצבא. אני לא פה בשביל הכסף, אני פה בשביל הפאן - בשביל לעשות עונה ולגלוש. מי שרוצה לעשות כסף שילך לעבוד בהייטק - לא פה".
"יש כאן עוד סיזיונרים איתי באתר. יש איתי בחור שעובד כאן כבר 4 שנים, כנראה שבתחילת מרץ יביאו עוד סיזיונרים. יש כאן גם סיזיונרים עצמאים, שבאו לעבוד פה. אני באתי בתור סיזיונר עם רשימת תרגילים שאני רוצה ואוהב לעשות בסנוברוד, ואני מאוד משימתי".
"האוכל פה על הכיפאק ואנחנו גם מנסים לעשות פה מסיבות", הוא מסכם. "זה עיקר החוויות שיש לנו - אוכל מסיבות ובעיקר גלישה".
אמילי פינקוביץ' השתתפה בהכנת הידיעה.