בני משפחתו של שי ברייטנר, בן 44, כבר יודעים שהוא משוגע לא קטן. בכל זאת, הוא יוצא שייטת 13 וכבר הספיק לטפס על הקילימנג'רו ולהתנסות בסוגים שונים של ספורט אקסטרים. ובכל זאת, השיגעון החדש שלו, הצליח לתפוס אותם לא מוכנים. ברייטנר החליט להתנסות בשחייה במי קרח, ועד מהרה התברר לו שבעולם מדובר בכמעט ענף ספורט של ממש. כעת, הוא שואף להפוך את הענף שבו התאהב לספורט תחרותי.
ברייטנר, מנכ"ל חברת BICI, שסוגרת עסקאות במיליוני דולרים ועוסקת בסכסוכים הגדולים ביותר של עולם העסקים, מחזיק כבר היום בהישג מאוד מיוחד: הוא הישראלי הראשון ששחה במערה טבעית שנמצאת בפסגת הר באוסטריה. במערה זורמים מים טבעיים שבגלל היותם חסרי מינרלים, קופאים רק בטמפרטורה הנמוכה מ-0 מעלות צלזיוס. מדובר במערה היחידה מסוגה בעולם.
"בהתחלה זה בכלל לא תפס אותי"
את עולם השחייה בקרח הכיר ברייטנר לפני כשנתיים. "החלטתי לחקור את זה והבנתי שלא מעט סלבריטאים ומשפיענים כבר מתעסקים בזה, בין היתר אופרה ווינפרי וכריסטיאנו רונאלדו", מספר ברייטנר. "הם עושים אמבטיות קרח ומקבלים מזה המון יתרונות בריאותיים.
"נרשמתי לסדנה של אחד מפורצי הדרך הגדולים ביותר בתחום, ווים הוף. אחד האירועים המרכזיים של הסדנה הוא לטפס על הר גבוה ומושלג בפולין - רק עם מכנסיים קצרים ונעליים. אולי זה יפתיע – אבל האמת שזה לא מאוד תפס אותי. לא ראיתי בזה ערך מוסף לחיים שלי".
"הילדים שלי אומרים לי – אבא, אתה דפוק! המשפחה אומנם רגילה לזה שאני לא בדיוק אדם שגרתי, אבל גם בשבילם התחביב הזה לא התעכל הכי בקלות"
"הדבר המרכזי שיצא לי מהסדנה הזו הוא שבמהלכה פגשתי בחור רוסי שגר במינכן והזמין אותי לעיירת סקי מאוד מיוחדת באוסטריה, הינטרטוקס שמה", הוא מספר. "בעיירה נמצאה במקרה לפני כמה שנים מערת קרח טבעית בת משהו כמו 1,000 שנים שבתוכה זורמים מים. אורך התעלה הוא בערך 50 מטר והמים הם נטולי מינרלים, לכן נקודת הקיפאון שלהם נמוכה יותר ממים רגילים – מה שאומר שזה המקום היחיד בעולם בו אפשר לשחות בטמפרטורה מתחת ל-0. חוויה מאוד ייחודית".
מה משך אותך לעולם הזה?
"גיליתי שם עולם שלם של שחיית קרח. אני שוחה מגיל צעיר מאוד בבריכות ובמים פתוחים, אבל תמיד כשהגעתי למים הקרים של החורף הישראלי שחיתי עם חליפה. פתאום אני מבין שיש אנשים שממש מתעסקים עם שחייה בקרח באופן מקצועי. יש איגוד, תחרויות, חוקים. ממש ספורט. בשבילנו כישראלים, הטמפרטורה הנמוכה במים היא נגיד 15 מעלות בים התיכון. כלומר שהאתגר בשבילי היה הרבה יותר גדול מאשר מישהו אירופאי שכבר רגיל לטמפרטורות נמוכות".
כל אחד שיקרא את הכתבה הזו יגיד שאתה משוגע.
"זה תלוי מה ההגדרה למשוגע. העולם שלי ביומיום הוא עולם של סטרס. ב-12 השנים האחרונות אני נמצא במסגרת העסקית שלי במצב שבו אני כל הזמן מחוץ לאזור הנוחות שלי, עד כדי כך שאני יכול להגיד שלהיות מחוץ לאזור הנוחות הפך להיות אזור הנוחות שלי. לכן השהייה והשחייה במי קרח לימדו אותי המון על איך להישאר בפוקוס במצבי קיצון. החוויה הקיצונית הזו לימדה אותי הרבה מאוד דברים בהם אני משתמש היום גם בעבודה ובחיים".
ברייטנר מוסיף: "ברגע שאתה נכנס למי הקרח אתה מיד מרגיש כאב. בזכות האימונים בסדנה למדתי לנתק את הכאב מהראש ולהמשיך להיות במים. מה שקורה במצב הזה זה שאתה נשאר רק עם הקור – שזו תחושה שהגוף יכול לסבול יותר בקלות. אחרי 4-3 ימים שבהם עשיתי 3 אימונים ביום של שחייה במי קרח כבר לא היה את האלמנט של הכאב. הגוף והמוח כבר למדו לנטרל את ה'איום' של הקור. את זה אני לוקח לחיים האמיתיים. למדתי להכיל פחד וכאב ולהמשיך להתנהל רגיל".
ספר על ההרגשה ברגע הראשון בו נכנסת לראשונה למים במערה.
"אתה צריך להחליט בראש ובגוף שאתה נכנס למים. יורדים רגל-רגל. נכון, האינסטינקט הראשוני הוא לצאת משם וללכת לשתות איזו כוס קפה, אבל צריך להילחם בזה. העומק בשיא הוא שני מטר, אבל ברוב הקרחון זה מגיע למשהו כמו מטר. אפשר לעמוד ולהתרגל רגע. אני חייב להסביר שלעמוד במי קרח ולשחות בהם אלו שני דברים שונים לחלוטין. העובדה שבמהלך השחייה המים זורמים לך על הגוף ואתה עדיין צריך להשלים ולעשות את התנועות, הופכים את זה לאתגר שונה לחלוטין. בפעם הראשונה שהייתי שם לקח לי 5 דקות לשחות 80 מטר. הקושי הוא אדיר".
"בפעם הראשונה שבה יצאתי מהמים האלה, המדריך הסביר לי שאני אפילו לא נושם נכון בשביל הסיטואציה. הוא לימד אותי לנשום לאט יותר, באופן קצוב יותר ומהבטן. זה נשמע קצת מוזר כי אנחנו רגילים לנפח את החזה כשאנחנו נושמים. נשימה מהסוג הזה היא הרבה יותר עמוקה לעומת מה שאנחנו רגילים ביומיום. בימים שלאחר מכן למדתי ליישם את הנשימות האלה גם בחיים הרגילים. הנשימות האלה גורמות לי להיות יותר מפוקס בסיטואציות קשות".
"עושה את זה כדי להראות למה אדם מסוגל"
ברייטנר מספר שמעל הכול ההתמודדות בענף הזה היא מול עצמך. "אני חייב לציין שאני שואף יותר להישגיות אישית מאשר איזה שיא עולמי או משהו כזה. יש אנשים שעושים מייל שלם בקרח, אבל אני שואף להגיע בזמן הקרוב ל-250 מטר. מייל שלם נראה כמו משהו בלתי נתפש בעיניי כרגע. יש גם אתגרים כמו לשחות כמה שיותר מהר 50 או 100 מטר. זה אולי נשמע מעט אבל ההתמודדות כאן היא שונה לחלוטין כי לא פשוט בכלל לשחות מהר בתנאים האלה".
איך המשפחה מגיבה לתחביב המוזר הזה?
"הילדים שלי אומרים לי – אבא, אתה דפוק! המשפחה אומנם רגילה לזה שאני לא בדיוק אדם שגרתי, כבר עברתי כמה חוויות לא שגרתיות כמו טיפוס על הקילימנג'רו למשל, אבל גם בשבילם התחביב הזה לא התעכל הכי בקלות. הסברתי להם שאני עושה את זה בשביל לבחון עוד שלב במה אדם מסוגל לעשות אם הוא באמת רוצה".
אם אחד הילדים יגיד לך שהוא הולך לעשות את זה?
"אני אאחל לו בהצלחה. אבל לצערי, בגלל שהילדים עדיין לא בני 18, אז אני לא יכול לתת להם את העצה לשתות ה'גלו ויין', היין האוסטרי החם, כמה שעות אחרי שיוצאים מהמים. אבל מה שכן אגיד להם זה תחשבו איך אתם נהנים מהחוויה ומה אתם לוקחים מזה קדימה לחיים. לא חייבים לחפש להיות הכי טוב או הכי מהיר".
כשסיפרתי לאנשים על כתבה הזאת, כולם שאלו אותי היא - איך זה שאתה הגעת למערה הזו ראשון ולא דני קושמרו.
"זה מעניין כי אמרו לי שאני חייב להביא את דני קושמרו למערה הזו. אני מאוד רוצה שנצליח להפוך את הדבר הזה לספורט תחרותי לכל דבר ושיהיה אפשר לעשות את זה בצורה יותר מסודרת – אולי קושמרו יוכל לעזור לנו בעניין הזה".
באופן מפתיע, ברייטנר מסביר שלא מדובר בתחביב יקר. "אחד היתרונות הגדולים של הספורט הזה הוא שזה ממש לא יקר", הוא אומר. "אפילו הסדנה אליה הלכתי במערה לא מאוד יקרה. בנוסף, העניין פה הוא לנצל את המשאבים של הטבע וכל מה שאתה צריך זה למצוא את המקום ולבוא עם בגד ים. זה לא כמו כדורגל או כדורסל לא צריך מגרשים מיוחדים, או אופניים, שצריך בשבילם ציוד וביגוד מיוחד. זה ספורט זול מאוד. כישראלים, יש בעיקר את עלות הנסיעה לחו"ל, אבל אירופה זה פה מעבר לפינה". הוא אומר וחותם את השיחה בהצהרה לא מפתיעה: "לכל מי ששואל אותי אני אומר שזו אולי שחייה במי קרח, אבל אני ממליץ על זה בחום!".