א' מאזור השרון הייתה רק בכיתה ח' כשנחשפה ל-house party - אפליקציית וידאו צ'אט מרובת משתתפים וצבעונית, שסחפה הרבה בני נוער בשנים האחרונות ועובדת על שיטת "חבר מביא חבר". שם הכירה א' ילד שגדול יותר ממנה והם עברו להתכתב בוואטסאפ. מהר מאוד הם החלו בסקסטינג – שליחת הודעות מיניות אחד לשנייה, וא' הגדילה לעשות ושלחה לבקשתו של הנער תמונות חשופות שלה וסרטונים. הוא הבטיח לה שהוא לא יפגע בה. והיא כלל לא דמיינה את מה שעתיד לבוא.
אצבעותיו של הנער היו כל כך קלות על מקלדת הסמארטפון, וכבר באותם רגעים הוא העביר את הסרטונים ששלחה לו א' לשני חברים שלו "בלבד". אם חשב ששני החברים שלו יסתפקו בצפייה, הוא טעה: האצבעות שלהם היו עוד יותר קלות על המקלדת והם שלחו את הסרטונים לעוד שני חברים ששלחו לעוד חברים - ועד הבוקר כל בית הספר כבר ראה את א' עירומה. כשהסרטונים הגיעו גם לוואטסאפ של אביה של א', המשטרה כבר הייתה בתמונה. א' נאלצה לקבל השגחה עקב מצבה הנפשי שהתערער והאבא נשאר מפורק.
כאן לא נגמר הסיפור. הסרטונים לכאורה נעלמו לאחר התערבות המשטרה ונמחקו ממכשירי המקור. אחרי תקופה קשה שבה היא התביישה להיראות בציבור, ילדים מבית הספר הקניטו אותה וקיללו אותה ברשתות החברתיות, א' חזרה לבית הספר וניסתה להתגבר על המקרה שקרה. המשפחה הייתה בטוחה שהסיפור מאחוריהם, עד ששנה בדיוק לאחר מכן, אח של א' קיבל שוב את הסרטון למכשיר הסמארטפון שלו וכך התחיל הסיפור מההתחלה.
זו כבר לא בריונות ששמורה לילדים "הרעים" בכיתה: זו הפכה להיות השפה של ילדים ובני הנוער כלפי חבריהם לכיתה, או גרוע מכך - כלפי ילדים שהם כלל לא מכירים. הם עוד לא למדו לתקשר פנים מול פנים ולהרגיש את ההשפלה של הילד שעומד מולם, אז הם עושים זאת בדרך הכי גרועה, מאחורי המקלדת. תגובות אלימות כאלו יכולות להוביל ילד רגיש, שכבר לא יכול לספוג יותר, להחליט לשים קץ לחייו. ואם זה היה הילד שלכם? גם הוא או היא יכולים להיות אחד משני הצדדים, הפוגע או הנפגע, מבלי שתדעו על כך.
"השיח היום הוא אלים ומיני, מרוב שהרשתות פרוצות והילדים נחשפים להכול. ילדות מקבלות תמונות של דיקפיק על ימין ועל שמאל וזה כבר לא מזיז להן", מציין רן בראון מנהל מכון מתבגרים. "אנחנו חושפים את הילדים שלנו בגיל מוקדם מידי לסוגי תקשורת שונים שהם עוד לא בשלים אליה, הם עוד לא יודעים לתקשר פנים מול פנים - הבעות פנים וטון דיבור קודם, רק אחר כך זה מלל. אנחנו נותנים להם כלי שמותר להגיד שם הכול והילד לא בוגר מספיק כדי לנהל תקשורת פרונטלית ואז הוא צריך להתמודד עם זה".
"האמפתיה מתפתחת רק כשרואים פנים", מסביר בראון. "לא סתם אנחנו הופכים לאנשים יותר אכזריים כשאנחנו לא רואים פנים. הכי קל להגיד למישהי באינסטגרם 'שמנה' מבלי שמכירים אותה. בחיים לא היית אומר את זה אם היא הייתה מולך. תחושה של אנונימיות מתירה אכזריות. האחריות היא עלינו ההורים".
סרטוני שנאה - בלחיצת כפתור
יום אחד התקשרה למוקד 105 אימא של ילדה, שסיפרה שהילדה שלה יושבת כבר שבוע בבית ולא מוכנה ללכת לבית הספר. הסיבה: חברות שלה מהכיתה פרסמו עליה סרטוני שנאה בקבוצות של בית הספר. בסרטון לקחו ה"חברות" תמונות של הילדה והוסיפו באפליקציה לעריכת סרטונים כיתובים משפילים על התמונות שלה: "שמנה", "מגעילה", "אנחנו שונאות את השם שלך".
במקרה הזה האם ידעה להתקשר למוקד - המרכז הלאומי הייחודי לפניות ודיווחים בנוגע לפגיעות אלימות ופשיעה נגד ילדים ונוער באינטרנט, שם פעלו מיד. הדיווח הועבר למפקחת של משרד החינוך בעיר ובמוקד המשיכו לתשאל את ההורים על האירוע, אז נמסר להם כי החברות הגדילו לעשות ופתחו גם עמוד שנאה באינסטגרם על אותה ילדה. 
במוקד עובדים שוטרים ואזרחים זה לצד זה, חמש עובדות סוציאליות לחוק הנוער, חמש מפקחות של השירות הפסיכולוגי ממשרד החינוך ונציגה אחת של משרד הבריאות. הן אלו שיטפלו באירועים וינסו להגיע לפתרון. בסיפור של סרטוני השנאה ביררו עם הילדה מי הם הילדים שפגעו בה וממה היא חוששת. לאחר מכן הפנייה היא למפקחת משרד החינוך באזור ואל יועצות בית הספר, כדי לערב אותם בנעשה.
במוקד אף מתקשרים לצד הפוגע ובשיתוף עם ההורים של הילד מסבירים לו למה מתקשרים אליו או אליה. במקרים של הפצת תמונות וסרטונים קשים, המוקד מערב גם את מחלקות המשטרה השונות - ביניהן מחלקת סייבר - ועם הכלים שלהם הם מנסים להוריד אותם מהרשת. "כל אירוע שייכנס לא יהיה דומה לאירוע הקודם", מציינת אביטל לייבה, ראש דסק שותפויות במוקד 105. "בסוף אנחנו עושים סגירות מעגל עם המשתתפים באירוע, ונבדוק שהילדה אכן חזרה לבית הספר".
לייבה מספרת על הניטור של ניסיונות התאבדות בקרב ילדים ונוער: "אנחנו מקבלים פה גם במוקד פוסטים אנונימיים שנכתבים על ידי קטינים בכל מיני פורומים על כוונות אובדניות ולא אחת אנחנו רואים שבפוסט האנונימי כתוב 'עברתי חרם, נמאס לי מהחיים, מה צריך לעשות בשביל לסיים אותם?' הרבה פעמים אנחנו נתקלים באותו אירוע של ילדה שנפגעה שבהרבה מקרים היא ממשיכה להיות קורבן. יש לא מעט אירועים שהתחילו מחרם והפכו לפגיעה אישית קשה. הן שותות אקונומיקה, כדורים".
מוקד 105 אמון על הגנה על ילדים ברשת והם פועלים למניעה, הסברה וטיפול בכל טווח הפגיעות של ילדים ברשת. "אנחנו מתחילים מהרף הכי נמוך שאינו נוגע בהיבטים הפליליים כמו חרמות, שיימינג, הצקות, עבירות פליליות של עבירות מין והפצת תמונות וסרטונים של הטרדות מיניות", מציינת מפקדת מוקד 105, סנ"צ ענת יקיר, "בפברואר 2018 היחידה קמה ומאז הקמתה טיפלנו ב-32 אלף אירועים, חמישית מהם עסקו בבריונות ובהצקה. לצד השוטרים שנמצאים במוקד יש את דסק השותפויות ונציגים ממשרד החינוך הרווחה והבריאות".
"את לא חברה, את אפס - תשלמי על זה"
כבר ארבע שנים שרונית, אימא של ר', משחזרת יום יום בראשה את אותו צלצול הטלפון ממנהלת בית הספר. המנהלת ביקשה ממנה לבוא באמצע היום לקחת את ר', שרק עלתה לכיתה ב'. כשהיא הגיעה לבית הספר היא לא האמינה כשראתה את הבת הקטנה שלה עם שתי שיניים שבורות. אחד הילדים בבית הספר שגדול ממנה חשב ש-ר' לעגה לו בהפסקה ודחף אותה על קיר. כתוצאה מההתנגשות עם הקיר שתי שיניה נשברו והילדה לא הפסיקה לבכות. אז מנהלת בית הספר התחייבה כי הילד הפוגע יקבל עונש ולא ייצא להפסקות אך זה לא קרה ור' פחדה ממנו והסתגרה בכיתה. ההסתגרות והפחד מהילד שהמשיך לאיים עליה רק הלכו והתגברו ור' החלה להתנתק מחברותיה.
"היא הייתה פשוט בטראומה ואף אחד לא הבין את זה", נזכרת רונית בימים שר' לא רצתה ללכת לבית הספר והתלוננה על כאבי בטן. רונית הלכה למספר רופאים שקבעו שהכול בסדר איתה בריאותית, אך העריכו שייתכן ש-ר' מתמודדת עם כאב אחר לגמרי. אז גילתה רונית את האמת ופה התחילה ההתמודדות האמיתית של שתיהן. "מהחרדות וההסתגרות שלה הבת שלי הפכה להיות לא מקובלת וכל הילדות היו צוחקות עליה, הציקו לה, הרביצו לה", נזכרת רונית בהתמודדות הקשה, "היו בנות ששלחו לה הודעות וואטסאפ והודעות קוליות משפילות עד שהיא הפסיקה להשתמש בטלפון".
"את עוד תשלמי על זה, אני אשלח את ההודעה שלך ויידעו איך ** המכוערת מתייחסת לחברות שלה", אמרה לר' אחת מחברותיה בהודעה קולית. בהתכתבות אחרת הוסיפה: "כי את סתומה, זה מה שאת - את לא חברה שלי כי את אפס", וקינחה באיום: "נעשה עלייך חרם בכיתה".
באחד מהלילות יצרה עם רונית קשר אחת מהבנות בכיתה של בתה, והילדה דיווחה לרונית כי באחת מקבוצות הוואטסאפ הילדים קבעו לעשות על ר' חרם ביום שלמוחרת. רונית מיד יצרה קשר עם האימא של אותה ילדה שיזמה את החרם וביקשה ממנה לשים לזה סוף: "הילדה הזאת עשתה לה נזק גדול, היא גרמה לאף אחד לא לדבר איתה. אנחנו מטפלים בה מאז בטיפולים פסיכולוגיים. היא הפכה להיות קורבן מרצון, אדישה לכל מה שהיא חווה בבית הספר ואף אחד לא התערב. נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לטפל בה ובמקרה מול בית הספר".
בשנתיים האחרונות למדה ר' בבית בגלל נגיף הקורונה, אז מספרת רונית שההתמודדות הפכה להיות קלה יותר גם עבורה: "סוף סוף אני לא נרדמת מבכי בלילה, פתאום לא שמעתי סיפורים עצובים שמישהו הרביץ או קילל אותה. זה היה שקט מדומה כי עדיין לא היו לה חברים".
השנה ר' עברה לבית ספר אחר ולומדת בכיתה ו', שם לא מכירים את הסיפור שלה. רונית נמצאת בתביעה מול משרד החינוך והביטוח של בית הספר שלא נקט באף צעדים לטענתה בכדי לעזור לביתה. "הרגשה של חוסר אונים, הרגשנו לבד במערכת. בזמן שבבית הספר אמרו לי שהיא בסדר, אני ראיתי ילדה שמתפרקת", היא מוסיפה.
אך מעבר לאחריות בית הספר, רונית מנסה להסביר את החשיבות של הבית, של המשפחה במקרים כאלו ובגידול של הילד. "דבר ראשון כולנו כמשפחה חווינו את השנים האלו יחד איתה, כולם הושפעו. אני לא הייתי מפסיקה לבכות בלילות. היינו כל כך מעורבים בכל מה שנעשה סביבה רק כדי לא לאפשר פגיעה נוספת. והכי חשוב - איפה ההורים של הילדים הפוגעים? הם בכלל יודעים שככה הילדים שלהם מתנהגים? כך הם היו רוצים לגדל את הילדים שלהם?"
השפלות בפומבי: "היד קלה על ההדק"
"תופעת הבריונות ברשת היא כבר מזמן לא חרם כיתתי בוואטסאפ או בפייסבוק על אדם מסוים", מציין מניסיון אופק גרסי, נציג מועצת התלמידים הארצית שגם חווה בריונות ברשת, "היום זו כבר השפלה פומבית לעיני כולם - לא רק בפורום הכיתתי אלא בכל הארץ. בני נוער רבים שאני מכיר סובלים יום יום מהצקות ומהטרדות רק בגלל שהם קצת שונים מהחברה, או עושים דברים שנחשבים לא מקובלים. והרשתות החברתיות מאפשרות את זה, כולם כותבים מה שהם רוצים ולא איכפת להם אם הצד השני יפגע, גם אם זה בצחוק".
לפני כמה שנים אופק, שכבר אז היה ילד פעיל חברתית, הופיע באחת ממהדורות החדשות. ילד שכנראה רצה לצחוק על חשבונו צילם זווית לא מחמיאה של אופק מתוך הריאיון שהשתתף בו בטלוויזיה ויצר סטיקר (מדבקה) בוואטסאפ עם התמונה שלו - והפיץ אותה לאנשים ברחבי העיר. "היו משתמשים במדבקה הזו כל כך הרבה במשך שנה רק כדי להציק לי, ואז זה פשוט הפסיק כאילו כלום", נזכר אופק, "לאורך כל הדרך כולם ראו בזה כמשהו לגיטימי שקורה 'סתם בצחוק', למרות שזה לא הצחיק אף אחד ובטח שלא אותי. אפילו לא הכרתי את הילדים האלו, ולכן הרגשתי שלא יעזור אפילו לבקש מהם להסיר את המדבקה שיצרו".
"היד מאוד קלה על ההדק באינטרנט. במיוחד היום עם הטיקטוק", הוא מוסיף, "אני לא נמצא שם אבל אני רואה מחברים שלי שאנשים מגיבים דברים מזעזעים באופן הכי פומבי שיש ולאף אחד לא אכפת. כולם חושבים שזאת רק עוד תגובה מתוך הרבה, אף אחד לא באמת רואה בצד השני כבני אדם".
"הרבה בני ובנות נוער עוברים מדי יום בריונות ברשתות החברתיות, באופן פומבי ולעיני כולם מאנשים שהם לא מכירים. לועגים להם ומטרידים אותם רק מפני שהם מעזים להיות מי שהם", מציין עומר שחר, יו"ר מועצת התלמידים הארצית, "במהלך השנה הקרובה המועצה תפעל בצורה משמעותית למיגור התופעה ותשתמש בכל הכלים הנדרשים על מנת למנוע מקרים כאלו".
בראון, מנהל מכון מתבגרים, טוען שעד שלא תהיה פה חקיקה כלום לא יעזור. "המדינה יכולה לשים את האחריות על הרשתות החברתיות, כשהן יחויבו לתת דין וחשבון על ילד בן 7 שנכנס לאתרים אסורים וכותב שהוא בן 18 הם יבינו שזו אחריותם לאכוף את זה ולהגן על הילדים שלנו. כשאנשים יידעו שאפשר לתבוע אותם כי הם קיללו את הילד שלי בפייסבוק או קראו לו בשם משפיל, הם לא ירשו לעצמם לעשות זאת יותר. צריכה להיות אכיפה אגרסיבית יותר על תלונות של פגיעה כי השיח באינטרנט רק הולך ונהיה אלים וקיצוני יותר".
"הכול מתחיל מהבית - זו לא סתם קלישאה", מציינת חופית אברהם מדריכת הורים במכון אדלר. "הורה לילד, שסובל מדחייה חברתית וחרם, חווה קושי ומצוקה קשה שמשפיעה על ההורה בתפקודים היום-יומיים שלו. אני מדברת על תחושת חוסר אונים, הפגיעה האישית, בושה, עלבון, חוסר הכלים מול ילד מרוסק, התמודדות מול ילד שנובל מול העיניים, חוסר שיתוף פעולה מצד חלק מההורים וצוותי החינוך, הבכי בלילות, השיחות עם המורים, עם ההורים, עם אנשי טיפול - כל זה הופך להיות המנה היומית של הורה לילד דחוי ומוחרם".
"בשום מצב חרם הוא לא 'בעיה' רק של הילד", היא מדגישה, "חרם זה קושי משפחתי שפוגע באופן ישיר בילד המוחרם ובהורים שלו ובאופן עקיף ולפעמים גם ישיר באחים ובאחיות של אותו הילד. אבל מה עם הילדים המחרימים? מישהו זוכר אותם? הילדים שכותבים הודעות שנאה בוואטאפ, מוציאים מקבוצות, הילדים שמרביצים, שפוגעים. מה עם אותם ילדים שלוקחים חלק אקטיבי או פאסיבי בדחייה חברתית? מה איתם?"
"מה עם ההורים שלהם? הם חלק בלתי נפרד מהמעגל הזה", תוהה אברהם. "השאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב מהורים שאני מלווה בתהליך החלמה והעצמה מחרם, היא איפה ההורים של אותם ילדים? כשאימא מתקשרת אלי בוכה ושבורה ומספרת לי על עוד מקרה זוועה שקרה לבת שלה גם אני שואלת את עצמי את השאלה, איפה ההורים של הילדים האלה? אני מתקשה להאמין שהורה מודע להתנהגות של הילד שלו ומסכים לזה".
למדריכת ההורים המנוסה יצא גם להיתקל במשפחות של הילדים שפגעו והחרימו, והתגובות מעורבות: "יש הורים שלא מוכנים לשתף פעולה, לפעמים מתוך מצוקה הם מגנים על הילד שלהם, יש הורים שמרגישים מותקפים או אשמים ופועלים בתגובה נגדית שבה הם 'מוצאים' סיבות לחרם - 'תחשבי טוב למה אף אחת לא רוצה להיות חברה של הבת שלך', ויש מקרים שבהם ההורים מבטיחים פעם אחר פעם שיטפלו בנושא. ויש הורים ששומעים על זה מאימא מרוסקת, שמתקשרת ומתחננת לעזרה וזו למעשה הפעם הראשונה שהם שומעים שהילד שלהם מחרים ופוגע בילד אחר".
"הרשתות החברתיות הן מגרש משחקים נטול נוכחות של מבוגרים", מציין יוני צ׳ונה, מנכ"ל ארגון 'מצמיחים' שפועל לצמצום הבריונות והאלימות ברשתות החברתיות, "זה גורם להיווצרות נורמות אגרסיביות, כשחלק מהילדים לא מבינים את עוצמת הפגיעה (עם אמירות כמו ׳זה בצחוק׳, ׳זה לא נורא׳), וחלק פשוט רואים מהצד ונמנעים מלהגיב".
עוד הוסיף: "התפקיד שלנו, ההורים, הוא ללמד את הילדים שבזירה הזאת לא תמיד יש מבוגר שישמור ולכן חשוב שהם ישמרו אחד על השני, ללמד אותם איך להגיב, לדבר איתם על התערבות למען האחר ודרכי דיווח שונות. לשאול אותם על בסיס קבוע שאלות התעניינות כמו - איך האווירה בוואטסאפ שלכם? יש ילד שמציקים לו לדעתך קצת יותר מדי בוואטסאפ? יש אצלכם תגובות מיניות שנראה לך שמבאסות חלק מהילדים? ולדבר איתם דווקא על המקומות המעורפלים - הירידות והסטיקרים שהם במסווה של צחוקים, מקרים שדווקא חבר שלי מתנהג למישהו בבריונות ולא נעים לי להעיר לו וכד'. זה לגמרי בידיים שלנו, ההורים".
אלו העצות של מדריכת ההורים חופית אברהם להורים:
- תהיו מעורבים: תשאלו, תבדקו, המעורבות של ההורים היא הכרחית ומשמעותית
- דברו על חרם בבית, דברו על בדידות חברתית, תעוררו שיח בנושא
- תלמדו את הילדים "תשומת לב חברתית": יש מישהו בכיתה שלא משחק עם כולם? יש מישהו בכיתה שנשאר לבד בהפסקה?"
- במפגשים ובימי הולדת: תבדקו שכולם מוזמנים. הילדים ילמדו מזה ויתחילו לשים לב בעצמם.
- דברו על כוחה של מילה, על תוקפנות ברשת
- עם ילדים צעירים: שימו לב לנייד שלהם, תקבעו כללי שימוש
- גיליתם שהילד שלכם מתנהג בהתנהגות פוגענית? טפלו בזה מיד. אל תחכו. דברו איתו.
"הרבה פעמים הם לא יודעים אפילו על מי הם יורדים בקבוצות", מציין רן בראון, מנהל מכון מתבגרים, "הם פשוט לוקחים חלק בתופעה הזו שזה קל ונוח להגיד מה שרוצים באינטרנט. לכן ההמלצה היא בגיל צעיר לא לאפשר להם להיכנס לקבוצות גדולות או לאפליקציות שמאפשרות את זה כי שם הם נחשפים לתכנים מזעזעים. עוד המלצה היא שהורה אחד נוכח בכל קבוצה - זה מוריד משמעותית את רמת האלימות", הוא מוסיף.
המלצות כיצד להגן על הילדים שלנו ברשת מאת רן בראון ממכון מתבגרים:
- לדחות את גיל החשיפה ולא לאפשר להם לדבר עם זרים. רק בקבוצות של אנשים שהם מכירים
- במידה ולילד יש סמארטפון או מחשב חייבים להגדיר חוקים – "אם מישהו פוגע בך בכל צורה אתה חייב לשתף אותי ואנחנו נחסום אותו ביחד"
- ההורים חייבים לנטר את הפעילות של הילדים ברשת – להתקין אפליקציות, בידיעה של הילד, שמתריעות בפני ההורים כשמתחילים לקלל או שהשיח הופך להיות אלים ואז פשוט "לחתוך את זה"
- להוות דוגמה אישית: הילדים רואים מה אתם כותבים ואיך אתם מגיבים – חשוב להודות בטעויות גם מול הילדים, לבקש סליחה ולהדגים להם שיש התנהגות שהיא לא מקובלת גם אם מגיעה מכם ההורים.
- בגיל צעיר כדאי גם לעבור על קבוצות הוואטסאפ ולקרוא הודעות בקול – לתת לילד להרגיש איך זה נשמע, איך הוא מרגיש עם זה. להבהיר ש"אצלנו בבית לא מדברים ככה", להיות המצפן המוסרי שלו.
מדריכת ההורים חופית אברהם מסכמת: "כל הורה רוצה שילדיו יהיו בני אדם טובים, שילדיו יעשו טוב ויפגשו טוב. אז איך זה קורה? איך אנחנו, ההורים, לא מצליחים לשים סוף לתופעה הזאת וגודעים אותה בתחילתה? איך? מתחילים בבית".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il