פדופיל מורשע ששוחרר מהכלא פגע מינית בבן 14. הפרקליטות הגישה כתב אישום וזימנה את הילד להעיד במשפט. אלא שאימו החליטה שהילד לא יבוא מכיוון שהוא הצליח להשתקם מאז הפגיעה – והוא כבר לא מרטיב בלילה. ללא העדות, לפרקליטות לא נותר אלא להגיע להסדר טיעון עם התוקף. "הבנתי שאין מה לעשות", מספרת עו"ד ליזו וולפוס, אחראית על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות מחוז ירושלים. "זה או להביא ילד בניידת לבית משפט ולהכריח אותו להעיד, או לעשות הסדר טיעון שבמסגרתו אותו אדם יורשע במעשה מגונה במקום מעשה סדום חמור, אבל הילד לא יצטרך להעיד. אז לפחות יהיה על הפושע פיקוח של עברייני מין ולא פחות חשוב - הילד לא ייפגע".
זו המציאות שאותה חיים הפרקליטים שמטפלים בתביעות של עבירות מין ואלימות. השילוב בין הצורך לנצח במשפט לרצון לשמור ככל שניתן על הנפגעות והנפגעים הוא לפעמים בלתי אפשרי, ובכל מקרה קשה מנשוא ומותיר אותם פעמים רבות אובדי עצות. ברקע יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים שחל היום, נפגשנו עם 5 פרקליטות שמטפלות בתיקי עבירות מין סמוך לגינת ילדים בתל אביב. רק התיישבנו, ומיד סיננה אחת מהן: "זו זירה פוטנציאלית לפדופילים".
ונראה, שהמשפט הזה מייצג במידה מסוים עד כמה העבודה של אותן פרקליטות חודרת אל תוך חייהן האישיים. זו המציאות שהן מכירות, ובמציאות כזו כל אחד/ת הוא חשוד פוטנציאלי, וכל אחד/ת הוא נפגע פוטנציאלי - גם בגינת ילדים "בטוחה" במרכז תל אביב באמצע היום. למרות המחשבות הקשות התמידיות, הן מתיישבות בחיוך, עם בוהק עז בעיניים - כזה ששמור רק לאנשים שאוהבים באמת את מה שהם עושים.
"כל תיק הוא צלקת, שומרת עם כולן על קשר"
חלקן ידעו כבר מגיל קטן שהעבודה הזו היא הייעוד שלהן. "כשהייתי ילדה ראיתי סרט על אישה מוכה. וזה טלטל אותי, נתן לי בוקס בבטן", מספרת עו"ד כנרת כאהן מור מפרקליטות מחוז תל אביב. "מאז הייתי מאוד מכוונת מטרה. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. תיקי אלימות נגד נשים. זה מה שדוחף אותי ונותן לי את הכוח. ועם זאת, אין תיק שאני לא מסיימת ואומרת לעצמי: למה את עושה את זה לעצמך?" שאר הפרקליטות מסביב מהנהנות בהסכמה. היא מוסיפה: "אני מקנאה במסדרות הפרחים ובמזכירות שאני רואה יוצאות מיום העבודה הביתה ואני מקנאה שנגמרה העבודה שלהן. אצלנו לא נגמרת העבודה אף פעם, גם לא בחלומות בלילה".
"אני שומרת על קשר עם כל המתלוננות לאורך השנים, וכל תיק הוא צלקת", מוסיפה כנרת. "ועם זאת, כל תיק בנה אותי ואת האישיות שלי ואני מודה על הזכות ללוות את הנשים האלו. לדוגמה, ניהלתי תיק שבו קטינה אזרה אומץ וחשפה את הפגיעות המיניות שחוותה במשך שנים על ידי קרוב משפחתה. עוד באותו היום היא נזרקה מביתה, משפחתה התנכרה לה והיא נותקה מכל חבריה. התיק היה קשה מאוד להוכחה, בעיקר לאור התנגדותה של משפחתה, והסתיים בזיכוי ברוב דעות. זה היה נוראי. לא יכולנו להשלים עם העוול הנורא שנעשה לה והחלטנו להגיש ערעור. אני זוכרת שביום הדיון בבית המשפט העליון, אני אספתי את הקטינה מהפנימייה שבה התגוררה ונסענו יחד לדיון בבית המשפט העליון. לאחר הדיון, גם לקחתי אותה למסעדה שיהיה לה לפחות עם מי לדבר ולעבד את הדברים. בסופו של דבר, הצלחנו לשכנע את בית המשפט העליון, הערעור שלנו התקבל והנאשם הורשע. אי אפשר לתאר את השמחה, ההקלה והאושר של הקטינה ושלי".
"אין יום שאני לא חושבת, כשאני מכסה את הבת שלי בלילה, שבמקום אחר יש בן משפחה שנכנס לילדה אחרת למיטה ועושה לה דברים"
עו"ד רותם יוחנני-הר ציון מפרקליטות מחוז דרום
"מצד אחד אני מרגישה שאני בשליחות של חיי ואני נמצאת במקום שאני יכולה לעשות כל כך הרבה הבדל ולהוציא את הנפגעות מהחושך לאור, ומצד שני אני אמא לבנות וזה משפיע עליי הרבה", אומרת עו"ד רותם יוחנני-הר ציון מפרקליטות מחוז דרום, ומסתכלת על חברותיה שמחייכות בהסכמה. "אין יום שלא עוברת בי המחשבה כשאני מכסה את הבת שלי בלילה שעכשיו באיזושהי מיטה אחרת של ילדה אחרת יש אבא או סבא או דוד שנכנס לה למיטה ועושה לה דברים. התחושות האלו תמיד חיות בי ביחד. זה מחיר אישי מאוד כבד, וכל פעם מחדש את בודקת עם עצמך אם את עדיין רוצה לשלם את המחיר הזה".
כנרת: "לחלוטין. להמשיך להאמין בטוב של האדם, זה קשה". רותם מגחכת: "לא, אני לא מאמינה בטוב האדם". שתי פרקליטות אחרות עונות בהפתעה: "באמת? אני ממש כן". רותם מסבירה: "אני באיזשהו שלב הבנתי שבחיים האלו צריך הרבה מזל. חוץ מזה אלו רק אשליות של שליטה. לדוגמה, היה לי תיק של מישהי ששמה את הילדה שלה בגן רק עם גננת וסייעת ודאגה מאוד שלא יהיו גברים, שמרה מכל הכיוונים - ובסוף מי שפגע בבת שלה בשירותים היה טכנאי המזגנים שקראו לו לתקן את המזגן. אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע".
"אני אדם יותר טוב בזכות העבודה שלי"
מעבר לקושי הנפשי, העבודה בתחום הזה דורשת זמינות תמידית - לא פעם עד השעות הקטנות של הלילה, או שעות הבוקר המוקדמות מאוד. הפרקליטות בעצמן לא מתלוננות על העניין אפילו פעם אחת בשיחה, ואת הרמז על שעות העבודה אני מקבלת דווקא מהמתמחה של אחת מהן, שהתלוותה אליה והאזינה בצד לשיחה.
"לפעמים אני רואה מיילים שהיא שולחת גם ב-3 או 4 בבוקר", היא מספרת לי בשקט. "אין שעות מבחינתה, מתי שצריך היא תהיה שם". המשימות בלתי נגמרות, השעות ארוכות והמחיר הנפשי קשה - אך למרות כל אלו, בוחרות הנשים, שכולן נמצאות כבר שנים בפרקליטות, להמשיך לאהוב את עבודתן.
"כשאני מסתכלת על הקורבנות, אני חשה שהן גיבורות על", אומרת עו"ד גבי ליברמן קובי, ממונה על תחום עבירות מין בפרקליטות מחוז מרכז. "אני מרגישה שיש לי זכות להיות לידן. הן לא מרגישות את הגדולה שלהן בעצמן, אבל בעיניי הן גיבורות שחושפות ומצילות בנות אחרות. אני מועצמת מהעבודה איתן. זה לא רק שואב ממני כוחות, כי באמת - החולי והעיוותים שאנחנו רואות, אי אפשר לקלוט את זה".
עו"ד עינת גוטסמן, ראש תחום עבירות מין בפרקליטות מחוז צפון, מוסיפה: "אצלנו בעבודה 'אין דבר כזה שאין דבר כזה'", וגבי ממשיכה: "אז מצד אחד אנחנו מנסות לשמור על עצמנו, ומצד שני אנחנו גם כל כך מועצמות מהעבודה הזו. לשרת אותן, את הנפגעות, זה לשרת את האור. אני אדם יותר טוב בזכות העבודה שלי".
"זה אחד הרגעים הכי קשים בעבודה שלי"
עם זאת, לא תמיד קל למצוא את האור. על הפרקליטות מונח בין היתר גם התפקיד הקשה מנשוא להודיע למתלוננת שהתיק נסגר מסיבות כאלו או אחרות, או שמראש לא ניתן להגיש כתב אישום.
"כשאנחנו סוגרות תיק, ואני בטוחה שכולן יסכימו איתי, זה אחד הרגעים הכי קשים בעבודה", אומרת עו"ד ליזו וולפוס, אחראית על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות מחוז ירושלים. "אני טיפלתי בעבר בתלונה שהגישה נערה בת 17 במוסד פסיכיאטרי על כך שבן הזוג שלה גרם לה לעשות דברים מיניים בניגוד לרצונה. היא סיפרה שהייתה בקשר עם בחור והוא התחיל לבקש ממנה תמונות בעירום והיא לא רצתה, אבל הוא לחץ עליה והיא עשתה את זה כי לא רצתה לאבד אותו. וככה כל פעם זה התקדם לעוד אקט מיני ועוד אקט מיני. ובחוויה שלה, היא נאנסה. וגם מאושפזת באשפוז פסיכיאטרי בגלל המעשים האלו. ואז אני צריכה להרים אליה טלפון ולהגיד לה שאני סוגרת את התיק כי אין פה עבירה. הסברתי לה שהיא מעל לגיל 16, ובסופו של דבר הסכימה לבקשות שלו. אז זה נכון שלא הייתי נותנת לו פרס, אבל זה לא פלילי. והיא אמרה לי שאין דבר כזה, שהיא נאנסה. ואני מתה מפחד שהיא תפגע בעצמה, ואני מנסה להסביר לה שמבחינת החוק אין איך להגיש כתב אישום. ואת מנסה לגשר על הפער בין השפה המשפטית לשפה הטיפולית ואחרי דבר כזה את חוזרת הביתה מתה, סחוטה".
"בפעם אחרת טיפלתי בתיק של ילד בן 6 שסבא שלו פגע בו, ונלחמנו בתיק עד הסוף אבל לא היו מספיק ראיות", אומרת וולפוס. "אני זוכרת שחזרתי הביתה, וישבתי באוטו עוד חצי שעה' ואמרתי לעצמי: 'אני לא מאמינה שאני הולכת לכסות עכשיו את הבנות שלי, והילד הזה חוזר חזרה לתופת שהוא עובר. אני לא מאמינה'. זה כל כך קשה".
"בסופו של דבר, אנחנו כתביעה מייצגים את המדינה, לא את המתלוננות ספציפית", אומרת עו"ד אורלי רוזנטל- נעמן, אחראית על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות מחוז חיפה. "ולכן אנחנו חייבות להסתכל על התמונה הרחבה, ומתי אפשר להגיש כתב אישום ומתי יש לו סיכוי לעמוד מול בית משפט. בנוסף, אנחנו אמונים על האינטרס הציבורי, ומוטלת עלינו חובה לשמור גם על זכויות הנאשם".
עינת מהנהנת ומוסיפה במרץ: "לקחת מתלוננת לזירה המשפטית כשאני מעריכה שאין לזה סיכוי זה נטו להתעלל בה. אין מה לקחת אותה לזירה עקובה מדם ולגרום לה לעבור הכול מחדש אם בסוף אני יודעת שזה לא יספיק מבחינה משפטית. ולגבי זכויות חשודים אני מסכימה מאוד עם אורלי. זו חובתנו לשמור גם על זכויותיהם. היה לי תיק לפני שנה וחצי של מתלוננת בת 15 שטענה שהייתה עם חברים במגרש משחקים ואיזשהו קטין שהיא מכירה לקח אותה הצידה ואנס אותה. והוא נעצר. ובאותו ערב התקשרו אליי ואמרו שבאמת נמצא על התחתונים שלה זרע - אבל זה לא הזרע של החשוד שהיא דיווחה עליו. אז כמובן שהקטין שוחרר. מחובתנו לבדוק תמיד הכול בכל תלונה. בסוף, אחרי פעולות חקירה חשאיות, התברר שהזרע היה שייך לאביה של הנערה - אבל היא לא רצתה להתלונן והאב הכחיש, טען שהוא ניגב עם התחתונים שלה את הזרע שלו בטעות".
"אלה רגעים קשים כל כך שאתה מלקה את עצמך"
במקרים מסוימים מלוות הפרקליטות גם מתלוננים ומתלוננות שנשקפת סכנה לחייהם. "לי היה תיק מאוד מורכב שהנאשם זוכה מחמת הספק, ויום אחרי הזיכוי קיבלתי טלפון מהמטפלת של המתלוננת שהיא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי אחרי ניסיון התאבדות", אומרת ליזו. "והרגעים האלה, שאתה נוסע לאיזה מחלקה לבקר עד שלך זה רגעים קשים כל כך שאתה מלקה את עצמך".
רותם מסתכלת עליה בהבנה ומוסיפה: "לי היה כתב אישום נגד מישהו שפגע בשישה ילדים בני אותה משפחה. בהתחלה רק חמישה התלוננו, ואחד מהם חודש אחרי הגשת כתב האישום התאבד. זה נורא ואיום. אני לא ידעתי את נפשי. את כל הזמן חושבת לעצמך - יכול להיות שאם הוא לא היה מספר על הדברים ומשחזר את הדברים וחווה מחדש את הפגיעות אולי הוא עוד היה איתנו. זו הרגשה איומה ללכת איתה. והלכנו עם התיק הזה עד הסוף. ואני חושבת שחלק מההתגייסות של האחים שלו בפרשה הזו הייתה גם עבורו".
כולן אמהות ובעלות משפחה, והטראומה שנוצרת מהעבודה לא פוגשת אותן רק בגינות ילדים - אלא זולגת גם לחיים האישיים. "לי יש 3 ילדים קטנים, מתוכם שתי בנות, והרבה פעמים הן רוצות ללכת לישון אצל ילדים ואני בוחרת לא להכניס את הטראומה שלי וכן לתת להן", מספרת כנרת. "אני כן יכולה להכניס להם מודעות וזהירות מרגעי סכנה, אבל מעבר לזה אני לא מגבילה אותם. וזה מתוך בחירה ואמונה. אבל, לדוגמה, אם אני נמצאת בגינת ילדים וגבר יושב לבד אני לא אוריד ממנו את העיניים", היא מוסיפה ומצביעה בסנטרה לעבר בחור שיושב ליד הגינה.
גבי: "זה גורם לנו להרבה חשדנות העבודה הזאת". עינת מוסיפה: "בלשון המעטה. כשהייתה אספת הורים וביקשו מאיתנו לספר על החששות שלנו, אמא אחת אמרה שהיא פוחדת שהבן שלה לא יצליח בלימודים וכל מיני דברים ואני אמרתי שאני חוששת מהשרת, כי אני לא מכירה אותו. לי פעם היה תיק שבן מצא במחשב של אבא שלו תמונות של ילדות קטנות עם תחתונים, והסתבר שאותו האבא, כשהחברות של האחות שלו באות לישון אצלם הוא היה בא בלילה ומצלם אותן כשהן רק עם תחתונים בלי שהן יודעות. וזהו, מאז החלטתי שהילדים שלי לא הולכים לישון בשום מקום. אז תמיד אני הייתי הפונדק דרכים שכולם יכולים לבוא אלינו, אבל אני לא נותנת שהם ילכו לאחרים".
"זה בא לידי ביטוי גם עם בני הזוג", אומרת כנרת. "הרבה פעמים קשה לבן הזוג שלי לשמוע על העבודה ועל הקושי שאני מתמודדת איתו. אז מספיק שאני מצולקת מזה, אני מונעת את זה ממנו. וזה הופך אותך באיזשהו מקום למאוד בודדה. את לא מוצאת הרבה עם מי לדבר על החיים שלך".
כך משיבות הפרקליטות לביקורת בתקשורת
הרבה ביקורת נשמעת כלפי הפרקליטות על כך שלא פעם מגיעים להסדרי טיעון מקלים עם נאשמים בעבירות מין - במקום ללכת נגדם עד הסוף. כשהנושא עולה, פניהן של כל הפרקליטות מרצינות בבת אחת. "העבודה שלנו ממש מסביב לשעון. והחלטות של סגירת תיקים או הסדרי טיעון אף פעם לא מתקבלות כלאחר יד והן מתקבלות בידי מספר גורמים", מסבירה אורלי. "אנשים לא מבינים שהרבה פעמים זה מתוך הרצון שלנו לעזור למתלוננות. למשל, אם מתלוננת מבקשת לא למסור עדות כי קשה לה מדי, בהסדר טיעון אפשר למנוע את זה ממנה".
"יש גם עניין של לקיחת האחריות במסגרת ההסדר", מוסיפה רותם. "בסופו של דבר אם עשיתי הסדר שבמסגרתו הנאשם מודה שהוא רק הצמיד את איבר המין שלו לפה של המתלוננת במקום שיהיה כתוב שהוא החדיר את איבר המין, אבל זה מה שיגרום לו לבוא ולהודות במעשה בפני בית משפט - לפעמים זה שווה הכול. ההורים של המתלוננת שהם מהמגזר החרדי רואים שהוא הודה וזה מה שפותח עבורה עתיד טוב יותר. הם מאמינים לה עכשיו. כי אם אני אתעקש על החדירה, והנאשם לא יהיה מוכן להודות, אז גם אם בית המשפט בסופו של דבר ירשיע אותו - כל עוד הוא לא מודה יש מקרים שהמשפחה והקרובים לה ימשיכו לראות אותה בתור השקרנית הזו שהעלילה עליו. וכשהוא מורשע כי הוא בעצמו הודה במעשים, ולא רק כי בית המשפט קבע שהוא שקרן - זה נותן לה סיכוי שיהיה לה לאיפה לחזור ושהמשפחה שלה תקבל אותה".
"העבודה שלנו באה מכל הלב, אנחנו נותנים גם ברמה האישית ועושים כל מה שאנחנו יכולים. ואז לקרוא ביקורת זה לא נעים", אומרת גבי. "הבעיה היא שלא תמיד אפשר להביא את כל העובדות, אי אפשר תמיד לספק הסברים כי זה דברים שאסורים בפרסום, ואז את לא תמיד יכולה להתמודד. לכן בתקשורת הרבה פעמים יוצאים רק חלקי מידע והביקורת לא מוצדקת. וזה מתסכל מאוד. אני בטוחה שאם היו יודעים באמת את העובדות והראיות - לא הייתה ביקורת ברוב התיקים. ברור שלפעמים יש גם טעויות, אנחנו בני אדם. אבל לא ברמה שמצדיקה את כל הביקורת".
היא מוסיפה: "ואני בסדר עם זה שמעבירים עליי ביקורת, אני בחרתי בעבודה הזו. אבל מה שמתסכל אותי באמת זו לחשוב על מתלוננת שחשבה להגיש תלונה ואז קראה כתבה נגדנו, חושבת שככה מתנהגים למתלוננות ובוחרות בגלל זה לא להגיש. ביקורת לא מוצדקת פוגעת בציבור עצמו. הן אלו שמשלימות את המחיר, כי הן חושבות שאני אמכור אותן בהסדרי טיעון או שלא אכפת לי, וזה כל כך הפוך מהמציאות".
לבסוף אני שואלת אותן כיצד מקבלים את העבודה שלהן בבית, והאם בני הזוג או הילדים כועסים שתמיד העבודה במקום הראשון. "הילדים שלי הם בנים, כל עוד אני מסיעה אותם לאן שצריך לא אכפת להם", צוחקת עינת, ורותם מוסיפה: "אני חושבת שבלי בית תומך אי אפשר לעשות את העבודה הזו. אני צריכה להיות שמחה ומאושרת כדי שאוכל לתת מעצמי לנפגעות".
אורלי מחייכת חיוך גדול ומתחילה לספר: "אתמול בערב היה לי משהו מאוד מרגש. יש לי בת גדולה, סטודנטית למשפטים - שמעניין מאיפה היא קיבלה את זה", היא מגלגלת עיניים וכולן צוחקות. "והיא ביקשה שאבוא מוקדם אתמול הביתה בשביל שנלך לקנות בגדים. אבל התעכבתי ויצא שהגעתי מאוחר מדי. ואז היא אמרה לי - הכול בסדר, לא קרה כלום. אני יודעת שאת עושה עבודה חשובה, ואני רוצה להיות כמוך".