לא רבים יודעים זאת אבל את הספר "איך לנצח מגפה" כתב סופר ותיק. נפתלי בנט הוציא קודם ספר נוסף בשם "אקזיט", שמרכז את תובנותיו כיזם היי-טק ומיועד למנהלים. הספר נפתח בציטוט של תיאודור רוזוולט: "לא האדם שמעביר ביקורת חשוב, ולא מי שמצביע על נפילת האיש החזק ומסביר כיצד היה לעשות זאת טוב יותר. התהילה שייכת לאדם שמצוי בזירה אשר פניו נשחרו מאבק, זיעה ודם. לאיש אשר חותר בתעוזה, ששוגה שוב ושוב מכיוון שאין מאמץ ללא לטעות. לאיש שמכלה את עצמו עבור מטרה ראויה, אשר במקרה הטוב רואה ניצחון והצלחה, ובמקרה הרע, אם נכשל, נכשל כשהעז, ומקומו לא יהא עם אותן נשמות קרות והססניות שזכו לטעום לא ניצחון ולא הפסד".
את האמירה הזו הכיר לבנט אחד בשם בנימין נתניהו. ספרו של בנט אף נפתח בתודה לראש הממשלה דאז שהכיר לו את האמירה, שהפכה לתפיסת עולמו. היא מסבירה את הנכונות של בנט לספוג מכל עבר בשביל להיות בתפקיד שעושים בו, ולעיתים גם טועים בו, יותר מכל תפקיד אחר.
הספר מיועד ליזמים שרוצים לעשות אקזיט. בנט כידוע הפך את זה לאומנות גם במגרש הפוליטי. בעולם המינוף שבנט מגיע ממנו, להיות ראש ממשלה עם 6 מנדטים זה הישג הרבה יותר מרשים מאשר עם 30. מהספר אפשר ללמוד המון על תפיסת המנהיגות של בנט, וכעת כשמאה ימי החסד של ממשלתו עומדים להסתיים, מעניין לראות כיצד בנט עצמו מיישם את אותם הכללים שהוא עצמו הכתיב עוד לפי שהתיישב על הכיסא.
בנט מדבר על שני עקרונות מרכזיים - כניסה לזירה ואחריות. במובן הזה ראש הממשלה עומד בציפיות של עצמו ושל הציבור. הוא הסתער על ניהול המגפה, הגדיר מטרה ברורה ויכול לדקלם בעל פה את הנתונים מתוך שינה. הוא גם מאמין שעדיף לקחת נושא אחד ולהתמקד בו, מאשר להתפזר לכיוונים רבים. אחרי זמן קצר יחסית הגדיר בנט את האסטרטגיה של ממשלתו - למנוע את סגירת המשק ולהכין את ישראל לחיים לצד הקורונה במשך שנים. הגדרת המטרה היא חשובה כדי שנוכל בהמשך לבחון את ההצלחה.
את נתניהו הוא מתאר בספרו כ"מרתוניסט שרץ בספרינטים". בנט יכול לרשום וי גם בהיבט הזה. הוא החליט על מבצע הבוסטר לכל שכבות הגיל, הרחיב את התו הירוק, הורה להקים מאות עמדות של בדיקות מהירות ולהציע בדיקות ביתיות בבתי המרקחת ולראשונה ערך מבצע בדיקות מקיף לכלל התלמידים. היעד שלו ברור, והוא חותר בנחישות למטרה.
אבל עיקרון נוסף של בנט עצמו בא לידי ביטוי שלא לטובתו. הוא מהמר על כל הקופה. זהירות יתר היא מתכון לכישלון, כותב בנט בספרו על עולם היזמות - אבל כשמדובר במדינה זה כבר הרבה יותר מסוכן. לא הייתה סיבה אמיתית שישראל תגיע לקרוב ל-11,000 מאומתים ולשלושים נפטרים מדי יום. 700 חולי קורונה מתו מאז החלה התחלואה לעלות בסוף יולי. 700 איש. את המדיניות של בנט, של חיים לצד הקורונה, אפשר היה לקיים עם שולי ביטחון רחבים בהרבה.
מדינת ישראל ממשיכה להתנהל עם אירועים המוניים גם בשיא התחלואה. מסיבות הדבקה המוניות מתרחשות מדי יום, כמוהן הופעות סגורות עם עשרות אלפי אנשים. התו הירוק הוא כלי משמעותי, אבל מרגע שהתברר שגם מחוסנים עשויים להדביק ולהידבק, זהו כלי לעידוד התחסנות ולא למניעת תחלואה. אומנם מחוסנים מדביקים הרבה פחות מלא מחוסנים אבל ככה לא מנצחים מגפה. גם כשחותרים ל"חיים לצד הקורונה", לא מתכוונים לחיים מופקרים, למדיניות של הדבקה מכוונת ולזלזול בחיי אדם. אגב, גם אם החליט בנט להעדיף את הכלכלה בכל מחיר, תחלואה כל כך גבוהה מקשה על המשק להתנהל כשגרה. והפעם איש לא מפצה את דוד מבאר שבע או ברוך מכפר סבא, שבנט כל כך דאג להם לפני הבחירות.
עוד מסביר בנט בספרו שהדבר הכי חשוב בהצלחת מיזם הוא אנשים ולא רעיון. מעניין שזה גם מה שקורה בממשלתו - היושבים סביב השולחן לא מאוחדים סביב רעיון, אולי למעט הצורך להרחיק את נתניהו משם. הרעיון, מסביר בנט על עולם היזמות, כבר מתגבש תוך כדי תנועה. אבל בממשלה, בניגוד לסטארט-אפ, לא בוחרים את האנשים. מי שבוחר אותם הוא המצביעים וראש הממשלה צריך ללמוד להסתדר איתם. בנט איננו אהוד ברק וגם לא נתניהו. הוא טוב בתחזוק אנשים, הוא נותן לכל אחד את הכבוד שלו, ומשקיע בכך זמן רב.
הטורים של דפנה ליאל ב-N12:
- מבחן הבגרות של בנט - והקרב שהוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד
- הצהרות לחוד ומציאות לחוד: זו גם ממשלת שמאל
- נורות האזהרה מהבהבות: הנושאים שמשתקים את ממשלת בנט
- מאחורי הקלעים של הלילות הלבנים בכנסת
- ההבטחה האמיתית שבנט רמס בדרך לצמרת
רוב השרים אוהבים ומעריכים אותו. קרוב לשלושה חודשים אחרי הקמת הממשלה לא התקיים בה אף קרב פוליטי משמעותי, למעט ויכוחים מקצועיים עם השרים שמנהלים את הקורונה. הבעיה היא שלעיתים זה בא על חשבון המדיניות - כך, כשלא הצליח למנוע אירועים המוניים כדי לא להסתכסך עם שר האוצר אביגדור ליברמן שמתנגד לפיצויים. גם בתקציב נאלץ בנט להתפשר על רשות רגולציה בלי סמכויות ממשיות, דגל שהניפה מפלגתו. וכך גם בפגישת אבו מאזן-גנץ שהתקיימה למורת רוחו של בנט. בשביל שלום, בתוך הממשלה, לא עם הפלסטינים, בנט מוכן לעשות הרבה.
אלא שהמעמד של בנט יילך ויישחק אם לא ידע לדפוק על השולחן ולמתוח קו אדום. בנט מעביר לשותפיו את המסר שהוא חלש וזקוק להם, בעוד שלמעשה אין לאף אחד מהם לאן ללכת. כולל לגנץ. חברי כחול לבן לא מעוניים בחבירה לנתניהו וגם אין להם את הלגיטימציה לעשות את זה. אומרים שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני, בנט יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לשכנע שהוא בעל הבית.
