הפרידה מאימא, החלום שהתנפץ, השמועות - והסיבה שעדיין לא התחתן: דנילוביץ' בריאיון חשוף

המסע לפסגה של רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, התחיל דווקא בנקודת השפל הכי גדולה שהייתה לו בחיים. זה היה בגיל 21, דנילוביץ' בדיוק הודח מקבוצת הבוגרים של הפועל באר שבע, וחלום חייו להיות כדורגלן התנפץ ברגע אחד. באותה תקופה גם אהבת חייו, חברתו הראשונה, עזבה אותו. "באותם רגעים שאלתי את עצמי שאלה ממש פשוטה שהפכה בהמשך גם לדרך חיים", הוא אומר. "אני זוכר ששכבתי במיטה ואמרתי לעצמי: 'אתה זוכר שהחיים קצרים? ומאותו יום אני ממצה כל רגע בחיים". 

ומאותו רגע דנילוביץ' אמר – ועשה. 6 שנים אחרי הרגע הזה, בגיל 27, הוא נבחר לסגן ראש עיריית באר שבע, ולאחר מכן הפך לראש העירייה הכי צעיר בהיסטוריה המקומית. מאז הוא נבחר שוב ושוב, עם אחוזי תמיכה שמזכירים (להבדיל) רק את אלו של אסד בסוריה. מעל 90% בחרו בו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, מה שהופך אותו גם לראש העירייה הכי אהוד ואהוב בישראל.

"בניתי לעצמי תפיסת עולם משלי. לא להתבכיין, או להתמרמר - לא לחכות לאחרים שיעשו בשבילי"

יצאנו לסייר ברחובות העיר עם האיש שעשה את הבלתי יאומן. כשהוא מתראיין בשכונה שבה גדל, ולא מצליח להסתיר את ההתרגשות מהנוסטלגיה, דיבר דנילוביץ' על הכול. על הילדות ש"למרות שלא היה להם כלום היה בה הכול", על הסדרה "בני אור" שמוציאה שם רע לרחוב שבו גדל, וגם על פוליטיקה.

תפיסת העולם - והפרידה הקשה מאימא

דנילוביץ' חגג 50 השבוע, אבל מראהו הצעיר ורוחו הצעירה מפתיעים כל פעם מחדש. "אנשים לא מאמינים לי, אומרים שאני משקר", הוא צוחק. "אני כל הזמן סביב אנשים צעירים, אני חי את חיי באושר. אני מייצר לעצמי רגעים של אושר. אני אדם מאוד אופטימי ברוח שלי, בתפיסת העולם שלי. אתה יודע שיש שתי עובדות בחיים. אחת, שנולדנו. השנייה, שלא נהיה פה מתישהו. אבל בין ובין, איך אתה מייצר את רגעי האושר, איך אתה הופך להיות באמת אדם מאושר. ואני בניתי לעצמי תפיסת עולם משלי, משל עצמי. לא להתבכיין, או להתמרמר - לא לחכות לאחרים שיעשו בשבילי".

אבא שלו היה פועל בניין, ורוביק בעצמו היה בצבא מש"ק משמעת בשדה תימן. את הבגרות סיים רק אחרי צבא עם ציונים לא טובים כל כך, ולמרות הכול נהיה ראש העירייה הכי צעיר במדינה. "אימא שלי לא זכתה לראות אותי ראש עירייה, זה כואב, זה כל כך הגיע לה", אומר דנילוביץ' בעצב. "היא הייתה כל עולמי, הפשטות שלה, העוצמה שבפשטות, האהבה ללא גבולות, הנתינה, האופטימיות חסרת התקנה שלה, והחינוך שלה את הבנים שלה, ארבעתנו - לאהוב בני אדם ולהאמין להם".

רחל, אימו, נפטרה ב-2006. היא חוותה דום לב בזמן שנסעה עם חברותיה לקברי צדיקים. "אני לקחתי אותה לתחנה המרכזית, האוטובוס חיכה להם שם. והיא לא חזרה", מספר דנילוביץ'. "התכחשתי למותה, היה לי מאוד קשה להתמודד עם המוות שלה. הייתי מאוד קשור אליה. היום הייתי אומר לה – 'אימא, הצלחת. לא יצאתי תלמיד מצטיין, אבל יצאתי בן אדם'".

"לשמועות עליי אין אחיזה במציאות"

גם באותו נושא שכולם מדברים עליו – על כך שאינו נשוי ורבים טוענים שהוא הומו, שאלנו את דנילוביץ'. "לשמועות אין אחיזה במציאות", הוא אומר. "אתה יודע כמה פעמים דיברו על זה? קודם כול צריך לכבד את האנשים שבחרו באורח חיים כזה. בעולם של היום, האדם לא צריך להתבייש בבחירה שלו עצמו. חיו את החיים שלכם כמו שאתם. אני מאוד אוהב נשים, אבל צריך לבחור את הבחירה הנכונה".

דנילוביץ' מספר שהצעות לא מפסיקות לזרום אליו. "אני מאוד אוהב ילדים ואני מאוד רוצה ילדים. נשים מדהימות פונות אליי, זה שהן רואות בי ראוי להיות אבא של הילדים שלהן זה מחמם את ליבי ומרגש אותי עד דמעות", הוא אומר. "קיבלתי הצעות להביא ילד להורות משותפת, אבל זה לא מתאים לאופי שלי. אני רוצה משפחה, אני רוצה אישה וילדים, ואני רוצה את התא המשפחתי, אני יודע שאני צריך לעשות יותר בשביל זה. במידה מסוימת אני נשוי לעיר, זאת לא קלישאה".

"בני אור היא סדרה פוגענית, גדלתי במקום נפלא"

עברנו ברחוב מצדה, וכמה רגעים אחר כך הגענו לבית שבו גדל רוביק, לרחוב שהפך לידוע מאוד, ולאו דווקא בהקשרים חיוביים. הסדרה "בני אור", שקרויה על שם הרחוב הבאר שבעי, מציגה את המציאות שם באור שלילי במיוחד. "לא ראיתי את הסדרה הזו, ואני לא מתכוון לראות אותה", אומר דנילוביץ'. "יש שם יצירה פוגענית ומכוונת. אני יודע מה הייתה השכונה שלי ואני יודע לצד מי אני זכיתי לגדול ולצמוח".

דנילוביץ' מספר שהוא מקבל המון פניות ממקומיים בנוגע לסדרה, אבל שהוא לא מתכוון להתערב: "אני מבין את הזעם שלהם, הם צודקים לחלוטין. אני החלטתי לשתוק כי קודם כול אני לא צנזור ולכל אחד מותר ליצור את היצירה האומנותית שלו. מעבר לכך, אני לא רוצה לשרת את היוצרים שעושים כסף על החברה שלהם. אני לא מוכן להשתתף בשיח הזה שרק מרים את יוצרי הסדרה שיעשו עוד עונות על גב האנשים הטובים שגדלו פה".

"היום יש לכאורה הכול - טכנולוגיה, משחקים. יש תחושה שפעם לא היה כלום אבל היה הכול, והיום יש הכול אבל אין כלום"

"מתי אהיה בטוח שמערכת החינוך הבינה שהעולם השתנה?", שואל דנילוביץ'. "ביום שיהיה ציון על הדבר הכי חשוב - על אהבה. אהבה למשפחה, לאחים, להורים, לבני אדם, לבעלי חיים, לחברה ולמדינה. השכונה הזו שידרה אהבה, נטפה אהבה וחיברה בין האנשים. הייתה לי כאן ילדות כל כך טובה. שים לב, יש פה כמה בתים מחוברים. זה בדיוק מסמל את החום האנושי. אני חייב למקום הזה את עיצוב דמותי, את האישיות שלי, כי כאן למדנו לאהוב ולהכיל. זה כור ההיתוך הכי טוב של החברה הישראלית".

ובדיוק ברגע הזה, כאילו הגיעה בהזמנה כדי להשלים את התמונה, יוצאת מהבית לורן, מי שהייתה השכנה של משפחת דנילוביץ'. לראש העיר היה קשה ברגע הזה להסתיר את ההתרגשות. "אתם צריכים לשמוע את פעימות הלב", אומר דנילוביץ'. "לורן צריכה להיות הכוכבת. היא אישה מופלאה. זה הסיפור של רחוב בני אור ושל החברה הישראלית". דנילוביץ' מוסיף: "המקום הזה ביטא את היצירתיות של פעם. אז היא הייתה מגרש האלתורים היצירתי של כל אחד ואחד מאיתנו. זה מסמל את העולם החדש מול העולם הישן. היית מאושר במה שיש לך. בילדות של אז היינו מבסוטים עד הגג למרות שלא היה כלום. היום יש לכאורה הכול - טכנולוגיה, משחקים. יש תחושה שפעם לא היה כלום אבל היה הכול, והיום יש הכול אבל אין כלום".

הכדורגלן שהפך לראש העירייה הכי צעיר

"החלום שלי היה בכלל להיות שחקן כדורגל", מתאר דנילוביץ' את התקופה שבה היה נער. "הייתי קפטן קבוצת הנוער והייתי בקבוצה הבוגרת, אבל לא שיחקתי. זה תסכול אדיר. הגיע המאמן שהכי האמין בצעירים של באר שבע, אליהו עופר. הוא הזמין אותי לשיחה והוא בישירות שלו אמר לי - 'תשמע אתה שחקן טוב, יש לך כישורים, אבל אתה לא מתאים למשחק כמו שהוא היום, אתה צריך להיות יותר פיזי'. הוא ניפה אותי".

וכאן, מספר דנילוביץ', החל השבר הגדול של חייו. "כל חלום חיי היה עד אותו רגע להצליח בכדורגל", הוא אומר. "הייתי נוסע בגיל 10-9 בשני אוטובוסים והולך תחת השמש הקופחת לבית הספר לכדורגל היחיד שהיה אז בבאר שבע. אתה נוסע באוטובוס ומריץ את חלום חייך איך תגיע לבוגרים ועל הדרך די ויתרתי על הלימודים. התאמצתי והשקעתי, השתוקקתי לזה. וברגע אחד אתה יוצא לאזרחות עם חלום חייך שהתנפץ, ועם 0 יחידות בגרות. על הדרך כדי להשלים את התמונה, האהבה האמיתית הראשונה נתנה לי בעיטת וולה וריסקה לי את הנשמה".

דנילוביץ' מוסיף: "אמרתי לעצמי - 'הפסדת בכל דבר שעשית. החלום שלך התנפץ. הרצון העז שלך להוכיח את עצמך לא הצליח. מה, אתה לוזר?'. וברגע אחד בחיים, כשהראש מונח על הכר, אני שואל את עצמי בגיל 21 אחרי רצף של כישלונות, שאלה ממש פשוטה שתהפוך לדרך חיים. אני שואל את עצמי 'האם אתה זוכר שהחיים קצרים?' ומאותו רגע החלטתי שאני ממצה כל רגע בחיים שלי".

"פוליטיקה ארצית? התרומה שלי היא כאן בנגב"

אחרי הצלחתו הכבירה, כבר 13 שנה, בבאר שבע, האם יילך לפוליטיקה הארצית? לדנילוביץ' יש תשובה חד משמעית. "לא אלך, אני חושב שהתרומה שלי למדינה שלי יכולה להיות מהעשייה כאן בנגב", הוא אומר. לשאלה עד מתי יישאר בתפקיד ומה יעשה אחרי כן הוא משיב כבר בפחות נחרצות: "לא יודע עד מתי אשאר, אבל לא אהיה כאן לנצח".

"אנחנו חיים בעולם שאין שוויון מוחלט לצערי הרב. בכל זאת מי שרוצה להצליח יכול להצליח. זה תלוי בנו עצמנו"

דנילוביץ' מוציא בימים אלה ספר תחת הכותרת "רק החולמים מגשימים", עם תובנות שלו על הדרך שעשה. ספר שבו הוא מנסה להפוך לסוג של מנטור - איך מצליחים? ומה היא בעצם הצלחה? בספר הוא כותב: "לא נתתי לחסרונות שלי להפריע", והשאלה היא, כמובן, מה החסרונות? "אנחנו בעולם כזה שכולם רוצים להיות הכי יפים, הכי מהירים, הכי חזקים. אני חושב שדווקא בחולשות שלנו, שיש בנו, יש משהו אנושי", הוא אומר. "לי יש חסם במתמטיקה. כמה שניסיתי עם מורים פרטיים, לא הצלחתי".

ההתמודדות עם האח המכור לסמים

"חשוב לי להעביר מסר לאנשים שצופים בנו עכשיו שאולי יש במשפחות שלהם התמודדות של בן או בת, אל תשפטו אותם", הוא מוסיף. "אל תזרקו אותם. אל תתביישו בהם". דנילוביץ' מכיר את זה מקרוב. אחיו הבכור מתמודד כבר שנים עם התמכרות לסמים. "אני מעריץ את אחי הגדול. כשהייתי ילד, כשכל זה החל, התביישתי, התכחשתי", הוא מספר. "לא הסכמתי לקבל את זה. היום אני מבין עד כמה ההתמודדות שלו היא הרבה יותר גדולה מההתמודדות שלי. הוא מבחינתי גיבור. למה? הוא נלחם בעצמו. אין דבר קשה יותר מאדם שנלחם בעצמו".

ההתמודדות עם ההתמכרות של האח זימנה לדנילוביץ' גם רגע בלתי נשכח. "פעם אחת הוא קרא לי והתחיל להתפרץ בבכי", הוא מספר. "הוא אומר לי – 'אתה זוכר שאימא קנתה לך לבר מצווה את השרשרת עם התליון עם תאריך הלידה שלך?' ואז אני באמת נזכר שאני לא יודע איפה השרשרת הזאת. הוא אומר לי – זה יושב על הלב כל כך הרבה שנים. ברגע שהייתי צריך את המנה אני מכרתי אותה. וזה לא נתן לי מנוח'. מסתבר שהוא הלך וחיפש את הצורף ומהזיכרון דאג שהצורף יעצב בדיוק את אותה שרשרת ואת אותו תליון. אני פותח את הקופסה שנתן לי – ואני רואה את התליון, זהה לזה שהיה לי. הוא הגיבור, לא אני הגיבור".

ויש לו גם עמדה מפתיעה על הוויכוח החברתי שלא דועך. "אני לא מקבל את השיח על ישראל הראשונה, השנייה והלבנה", אומר דנילוביץ'. "להגיד שאין מגזרים ומגדרים שלא קשה להם יותר? בהחלט. אנחנו חיים בעולם שאין שוויון מוחלט לצערי הרב. בכל זאת מי שרוצה להצליח יכול להצליח. זה תלוי בנו עצמנו. אני לא אוהב את השיח הזה. אני לא הרגשתי מקופח. לא גדלתי בבית עשיר. לא זורם אצלי דם כחול. אני בא ממשפחה סופר פשוטה. אם אני הצלחתי כולם יכולים".

דנילוביץ' הוא באמת תופעה יוצאת דופן. במדינה מקוטבת של פוליטיקאים שמנסים לקבוע אם אתה ימין או שמאל, ספרדי או אשכנזי - הוא נוקט בגישה המיושנת משהו, של אלו שבנו את המדינה - זו המנסה לאחד, לשמור על אופטימית. ולמרות הקשיים של עיר רחוקה מהמרכז וממוקדי ההשפעה - זה מצליח. הנגב - עדיין נמצא מאחור, מבחינת שלטון חוק, מצב סוציו-אקונומי ורמת שירותי בריאות - אבל יש הרבה גאווה מקומית. אבל כל עוד דנילוביץ' הוא ראש העירייה, הוא לא יפסיק לחלום בגדול עבור בירת הנגב.

• באר שבע
• הפועל באר שבע
• רוביק דנילוביץ'