לפני חודשיים זה קרה לפתע. שגיא ברמן, שופט הכדורגל המבטיח, ירד מהמגרש לתמיד, ובמקומו עלתה ובאה ספיר ברמן, השופטת הטרנסג'נדרית הראשונה בליגת העל בישראל - וגם בעולם: "שאני אשפוט עם לק? איזה טירוף, לא יכולתי לדמיין דבר כזה מעולם". ספיר אוהבת את הכדור והמגרש לא פחות משגיא: "זה המקום הטבעי, זה הבית. אישה, גבר, לא מעניין. כדורגל – זה של כולם, זה של העם. מחכה שהעונה תתחיל. עונה שלמה לא הייתי אני – הגעתי, אפשר להתחיל".
"אני מחכה ליום שבו אני לא אצטרך להתאפר", היא מודה. "איפור כרגע הוא קאבר לזקן. אני לא צריכה עקבים יותר, כל המקום הזה שתמיד שאפתי ללכת על עקב ורציתי שיהיה איזשהו סממן נשי. הוא נעלם. אני רוצה להיות Girly, אני בשואו של החיים שלי, חיכיתי לזה כל החיים שלי. המופע של ספיר. לא דיברתי עד היום, אז הגיע הזמן".
הריאיון המלא מחדשות סוף השבוע:
מה את רואה במראה?
"את שגיא עם שיער ארוך, זה משתנה לאט אבל זה עדיין.. הכרתי אותו 26 שנה"
ואיך זה ייראה בסוף את יודעת?
"אין לי שמץ"
אז מתי תדעי שזה כבר לא שגיא במראה?
"שאלת השאלות"
ואכן, יש כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה סודות, כל כך הרבה פחדים - ועל כולם ספיר ברמן מדברת עכשיו בפתיחות, בכנות, בהרבה אומץ. עדיין זה לא אומר שנצליח להבין עד הסוף: הרי גם היא עוד לא סגורה על הכול. זו רק תחילת הדרך, שריקת הפתיחה אם תרצו. מתגובת ההורים היא פחדה, אבל מהקהל לא: "מעולם הם לא עלו לי לראש. שימשיכו לקלל גם".
היא נולדה לפני 27 שנה בקריית ביאליק, בן בכור לאבא שעובד בחברת חשמל ואימא מזכירה רפואית, את האהבה לכדורגל ינקה בבית ומהר מאוד הצטיינה על המגרש, בתיכון כבר כולם ראו לנגד עיניהם את התלמיד המצליח והבלם המבטיח ממחלקת הנוער של הפועל חיפה. אחרי השירות הצבאי הגיעו המגורים המשותפים עם בת הזוג ולימודי תואר בחינוך מיוחד, ובעיקר הרבה שעות החברים שתמיד דיברו על הגבר שבגברים, אם רק היו יודעים מה מתחולל שם בפנים כל השנים: "אני זוכרת שהייתי עוזרת לאימא עם הניקיונות, מאוד אוהבת את הבית, רוצה תמיד שהכול יהיה טוב"
מעניין שאת מדברת על עצמך בתור ילדה ולא ילד.
"נכון, תמיד הייתי ילדה, הייתי נערה, נערה מתבגרת, בתוך גוף של גבר"
זה משהו שידעת שיקרה בסופו של דבר, היית בטוחה שיום אחד זה יסתדר?
"הייתי מוכנה לחיות חיים שלמים בתור שגיא, אבל ציפיתי, רציתי, קיוויתי, שאפתי, חלמתי שיום יבוא ואני אאזור אומץ ואני אצא החוצה עם מי שאני באמת, אבל כן ראיתי את עצמי מתחתנת וראיתי את עצמי מביאה ילדים בתור מי שנולדתי, במין שנולדתי וראיתי את עצמי מזדקנת כגבר, ממש. הכול – סבא שגיא".
כבר מגיל 5 היא רצתה נעלי עקב, וזה לא נעצר שם: "אני זוכרת שבגיל 12 או 11 אימא הלכה לישון צהריים ושמתי את המגפיים שלה".
זה הפעם הראשונה שבעצם עברת מהמחשבה לביצוע, את זוכרת את הרגע הזה?
"חד משמעית, זה היה בחדר שירות - התרגשות. כיף גדול, כיף עצום, אין טירוף כזה"
הולכת למראה?
"מה פתאום? מהר מורידה, שחס וחלילה היא תתעורר, מסתירה"
מה קורה בין גיל 5 ל-12?
"לא יותר מדי, שחקנית כדורגל בהפועל חיפה, משחקת בהפסקות עם הבנים, מקשיבה לשיחות של הבנות בשיעורים".
ואת מבינה כבר שאת חיה חיים כפולים?
"לא בדיוק. לא בדיוק, הבנתי שיש לי משיכה לפרטי לבוש נשיים, לא הבנתי שאני אישה, כשהוציאו אותנו בכיתה ז' לטיול בר מצווה לכותל הנחתי פתק 'אני רוצה להיות אישה'. לצד הפתקים שאימא הביאה לי מהבית - 'בריאות', 'שפע' - היה פתק אחד שלי 'אני רוצה להיות אישה', ואני זוכרת שליד ציירתי איזו נעל עקב כדי שיבינו למה אני מתכוונת"
דפיקות בלב כשאת שמה את הפתק הזה?
"אילו צמרמורות. רואים את הצמרמורות? אז כן, כן. כי זה להביא לכתב, יש להביא לביצוע, יש להביא לכתב, יש שלבים".
כנער מתבגר, את צריכה להתגלח בפעם הראשונה?
"מרגש מאוד, אני צריכה להראות לאבא שלי שאני מתגלחת. 'אבא תראה – גדלים לי זיפים, איזה יופי'. מה אני צריכה את הזקן הזה? למה?! בין שני העולמות כל הזמן. עם אישיות מאוד חזקה, עם הבנה חברתית מאוד בוגרת, משחקת, משחקת את המשחק. זה כל כך מסובך, כבר נהיה לי סחרחורת מכל זה. לא יודעת איך עשיתי את זה ולא מבינה למה עשיתי את זה ככה.. אבל ברור שאני מבינה, פחדתי"
כמה פעמים היא כמעט וחשפה את הסוד. "סגרתי חג בצבא עם טרנסית, שעברה את התהליך תוך כדי השירות ועמד על קצה הלשון להגיד לה. לומר לה – 'אני כמוך. זה שם', אבל לא. זה לא יצא, פחדתי. לא הרגשתי שזה נכון אז. אמרתי לעצמי לא לספר כי 'זה יהרוס את הכול, זה יהרוס לך את הכדורגל ויהרוס לך את המשפחה וזה יהרוס לך עם החברה ולמה? למה את צריכה את זה עכשיו'".
למה את צריכה להמשיך?
"כי אני מצליחה וטוב לי, אז למה להרוס את מה שקיים, לא משנה איפה הייתי - הלך לי טוב, התקדמתי. שיבחו אותי, אהבו אותי. אם תשאלי אנשים מי זה שגיא, שגיא הוא בחור מצליח ומצחיק, שנון, ציני שלפעמים גם מעיק, נראה טוב, למה לסכן עם התאמה מגדרית עכשיו? למה? תחיה עם זה? יאללה. שקט. אבל לא טוב לי בכלל - כי כשאני הולכת לישון אני שטה בדמיונות עם מי שאני רוצה להיות באמת".
כמה רחוק חלמת?
"מבחינת זה היה לטוס, ללכת בקניון בתור אישה, לטוס. לחיות חיים של אישה, זה מה שחלמתי"
לא תמיד המסע לקניון היה כל כך קל ופשוט: "אני זוכרת כשהייתי קונה - ישר להיכנס לאוטו שלא ייצא מצב שמישהו שמכיר אותי יראה מה קניתי. התחדשתי".
איך פיזית היית עושה את זה?
"אז ככה, זה שיעור שלם: 'שלום, יש לכם מידות גדולות? מה המידה הגדולה ביותר? 41. פשוט בת הזוג שלי יש לה רגל רחבה, איזה נעל תתאים?' והכול עם פתק החלפה ולפעמים אני אורזת למתנה. גם אין דחיית סיפוקים – זה למדוד באוטו. אם לא עולה - לא יכולה עכשיו לחזור, כי יבינו, אז יום למוחרת חוזרת לשם שוב ואומרת 'זה לא עולה עליה', ומביאה את זה בתוך שקית בתוך שקית בתוך שקית, תחשבי את הפרוצדורה - זו עבודה".
אבל זה ממלא לך את הנפש?
"וואי איזה הרגשה, את לא מבינה, אתם לא תבינו לעולם, רק נשים טרנסיות או אנשים טרנסים יבינו"
תעזרי לי רגע להבין
"תחשבי שהגוף שאת רואה במראה לא תואם את מה שאת מרגישה בפנים"
החיים ה"כפולים" לצד בת הזוג
"הייתי מצלמת ומוחקת. היו המון ריבים על זה שאני לא פתוחה בטלפון מול בת הזוג, המון ריבים והמון ויכוחים - 'מה את מסתירה?'", היא נזכרת. "אני כל הזמן הבנתי מה קורה לבת הזוג בראש ושיחקתי אותה לפעמים טמבלית כגבר, שהייתי צריכה ליצור ריב כגבר, שתבין שיש מולה גבר, אבל היה בא לי להגיד לה – 'את כל כך צודקת, אני אישה כמוך, אני מבינה אותך לגמרי'. אבל לא יכולתי. ידעתי טוב מאוד למה היא בוכה.
ההסתרה לא החזיקה מעמד. "אני מתארת את כל ההיחשפות הזו כמו קפה שחור על הגז - אם מורידים את זה לפני, זה לא נכון. ממש שנייה לפני שזה גלש, לפני שעלו עליי - הורדתי. ממש ככה"
הרגשת שמתחילים לעלות עלייך?
"בטח"
בסגרים של הקורונה הסוד המשיך לבעבע: "אין לבד, כי אני גרה עם בת זוג. זה מכרסם ואני מבינה שמשהו מבפנים אוכל אותי ממש. עליתי ליגה וזה יפה וטוב, אבל אני לא מרגישה שלמה עם עצמי, אני רוצה כל הזמן להיות אישה. עד שהגיע מצב שיצאתי מהבית עם עקב וחזרתי עם עקב והגעתי הביתה ובת הזוג יכלה לתפוס אותי".
היא כמעט וסיפרה לבת הזוג: "ראינו תוכניות טלוויזיה על טרנסים ועל טרנסיות ועל הומואים ולסביות וזה עמד על קצה הלשון להגיד לה 'אני טרנסית, אני'. אבל לא, לא אמרתי. ועוד לילה ועוד יום. הבנתי שמשהו לא בסדר"
כי את רצית אולי שהיא כבר תעלה עלייך?
"בדיוק. הגעתי למצב שאני מורחת לק כשהיא לומדת בסלון ואני בחדר העבודה וישר מורידה, הבנתי שמשהו לא בסדר. ושאני יוצאת מהבית כשהיא ישנה עם איזושהי פלטפורמה, עקב. אני חוזרת הביתה ומסתכנת בזה שהיא ערה. היא לא תפסה אותי אבל אני כבר תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי: 'אלו החיים? כל הזמן בהסתרות?' מהר החזרתי את הנעליים לארון ואת עצמי הוצאתי מהארון".
בסוף, זה היה בלתי נמנע. "היא הראשונה שסיפרתי לה. זה היה ב-15 באוקטובר. קבעתי עם עצמי שאני הולכת לספר לה מה קורה. בכל פעם שבאתי לפתוח את הפה הרגשתי מחנק. אמרתי לה 'אני לא באמת חולה, אני רוצה לספר לך משהו'. ואז זה פשוט יצא – אני רוצה להיות אישה. זה המשפט הראשון שאמרתי לה, 'אני רוצה להיות אישה'. זה היה הלם – היא לא ראתה את זה מגיע"
ידעתם שאתם רוצים להתחתן
"חד משמעית. זה היה עניין של 'אני מסיימת את הלימודים היא מסיימת את הלימודים ואני מציעה'
כלומר אם לא היה לך אומץ הייתם מתחתנים?
"חד משמעית. למוחרת היא הגיעה עם שלוש מזוודות, ארזה את כל החפצים שלה ופשוט עזבה את הבית"
ודקה אחרי שסיפרת לה, איך הרגשת?
"שמתי פאה, התאפרתי והלכתי עם עקבים. שחרור מטורף – 'יאללה למי מספרים?'
לספר להורים - וגם לקולגות: "למה פחדתי"?
אחרי בת הזוג, החל מסע הגילוי לסביבה הקרובה. "מאבא קצת חששתי, לא ידעתי איך אימא תגיב. פשוט הגעתי אליה הביתה". האם הגיבה בחיבוקים, ובעיניים הסתתרה שאלה: "היא מחפשת את זה, איפה זה היה, איך היא לא ראתה ולא זיהתה את זה קודם"
איך היא לא זיהתה את זה קודם?
"לא נתתי לאף אחד לזהות את זה, אף אחד לא היה יכול לדעת. גם עוד 200 שנה. אני אוהבת את אלה שאומרים 'אם הייתה הבת שלי, אני הייתי רואה' - בחיים לא היית רואה". כמה ימים לאחר מכן סיפרה גם לאבא, שגם הוא קיבל את השינוי מיד: "ממנו הכי פחדתי – למה פחדתי? למה? למה לא עשיתי את זה קודם? עצם העובדה שאני עם לק לצד אבא – זה מצחיק, הסתרתי את זה כל הזמן"
"ואז אני כבר מתחילה להגיע מאופרת למשחקים. לא ברמה של איפור כבד, אלא קצת רימל בריסים . אף אחד לא שם לב", היא נזכרת. "אני באה לשופטים היום ושואלת לא ראיתם שהייתי מאופרת? 'לא'. עשיתי הכול עדין, אבל זה היה בשבילי"
לא הבנת שאת צריכה לספר להם, שיגיע הרגע שתצטרכי לספר להם?
"רציתי לספר להם"
אבל פחדת מאוד?
"ברור"
למרות שראית שסיפרת להורים שלך ושום דבר לא קרה
כן, אבל כאן אני יודעת שזה מקום עבודה ואין להם סנטימנטים אליי ואז הם יגידו 'זה לא מתאים לנו'. אבל גיליתי מהם קבלה שכל יום אני אומרת עליה תודה
קחי אותי לרגע של מסיבת העיתונאים, מה עבר לך בראש?
"פשוט הוצאתי את מי שאני החוצה, הכי בטבעיות, לא כתבתי כלום. גם לריאיון הזה לא באתי מוכנה"
בכל זאת זה מעמד מלחיץ. מסיבת עיתונאים, ועוד בהחלטה כזו דרמטית שכל כך פחדת ממנה
"שגיא לא ישב במסיבת עיתונאים. ספיר – הכול קורה לה מחדש, היא לא מתרגשת משום דבר. שגיא יודע שאסור לעשות את זה או את זה ושישפטו אותו, ספיר זו ילדה שמתנסה"
מאז החשיפה היא גם הצטלמה לפרסומת של יס, עם נועה קירל באמצע המדבר, על עקבים: "ההרגשה הייתה נפלאה. להגיע למצב שמי ששמה לי את העקבים והייתה איתי בימי הצילום זה 'אימוש' – זה פשוט לא נתפס. עשיתי קעקוע של כדורגל, אחד מהקעקועים שעשיתי כדי לייצר לי גבריות, ואחד השוטים בפרסומת זה שאני דורכת עם העקב במדבר ומצלמים את העקב עם הכדור ואני אומרת לעצמי 'וואו איזו סגירת מעגל מטורפת'"
חוץ מהתהילה הזמנית, ספיר כבר חולמת על החזרה למגרש בעונה הבאה: "אני צריכה להוכיח שהיכולות המקצועיות שלי לא משתנות". היא אומנם בחרה בעולם גברי, אך היא מצהירה: "הצלחתי בו, אני אוהבת אותו, כיף לי בכדורגל"
ואם אני אחשוב שזה אולי היה מנגנון הגנה בסוף, שלא יאפשר לך לפרוץ את הגבולות?
"אז למה אני ממשיכה היום? אני ממשיכה היום כי אני אוהבת את זה. מבחינתי להיות אישה זה לקום בבוקר כאישה. אני יכולה לבחור לעצמי איזה תחום שאני רוצה וללכת ללמוד מה שאני רוצה – אני רוצה ליהנות ואני אומרת את זה גם במגרש הכדורגל: אם אנחנו לא נהנים פה, אין לנו מה לחפש פה. אני רוצה ליהנות מכדורגל".
כשאומרים שספיר ברמן היא דוגמה לאומץ לב, את מתחברת לדבר הזה? מרגישה אמיצה?
"כשאני חושבת על זה שפחדתי כל השנים ובאתי ונחשפתי מול המשפחה, אז הרגשתי איזשהו אומץ שבאתי ואמרתי את זה. אבל ברגע ששחררתי את זה מול המשפחה, זה כבר נהיה שגרה עבורי. לעלות על המגרש כאישה כשההורים יודעים – אין פה אומץ. הם הסנטר שלי, הם המקום שנותן לי את הביטחון להיות מי שאני"
את החיים שלה היום היא מתארת כלונה פארק: "כל דבר הוא חדש לי – כל יום ביומו אני יוצאת לדייט עם עצמי". היא גם לא חוששת מהקשיים שעלולים להופיע בדרך או מתגובות פחות מחבקרות: "אני קמה בבוקר כאישה – כל מה שקורה הוא בונוס. תני לי לשמור על דופק, זהו. תני לי את התהליך הזה, תני לי הורמונים, אני רוצה להגיע לידי מיצוי בשינוי. כל מה שמסביב, כל הפרסום, הוא נלווה. אם תגידי לי עכשיו 'את לא שופטת, אין חינוך מיוחד, את לא לומדת יותר' – תקחי לי הכול. אני קמה בבוקר אישה? אני מאושרת. ושיהיו לי ילדים, זה מטורף - אימא ספיר, מי בא לאימא ספיר? תמיד הייתי אימא"
