השבעת הכנסת הרביעית נפלה השבוע, באופן סמלי, על תחילת שבוע מועדי ישראל. שבוע שבו שמים בצד את אתגרי היום-יום ומתפעלים מהנס שנקרא מדינת ישראל. נס, שאחד מסמליו המובהקים הוא הפרלמנט הישראלי, הלב הפועם של הדמוקרטיה. בדיוק בתזמון הזה הושבעה השבוע הכנסת ה-24, כנסת שהייתה אמורה להישבע אמונים בעוד כ-15 שנה. רק שהפעם המילים הגבוהות שנשמעו באולם המליאה, על חוסן לאומי והצורך לשלב ידיים, התרסקו אל מול הפוליטיקה המכוערת שהביאה אותנו עד הלום. אומרים שמנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית. החטא הקדמון הוא כמובן ההחלטה של נתניהו לגרור אותנו לקלפי רק בשביל להתחמק מהרוטציה עם גנץ, אבל נראה שגם שחקנים אחרים ראו ולמדו ושמים את האינטרסים הפוליטיים שלהם בראש סדר העדיפויות.
נתחיל מיושב ראש ימינה נפתלי בנט. האיש שהבטיח לחלץ את ישראל מסבב בחירות נוסף ולשים סוף למצוקות הכלכליות של האזרחים עסוק בימים אלה בניסיון לתרגם 7 מנדטים לראשות הממשלה, אף שהוא עצמו טען שזה לא דמוקרטי. אם נתניהו יצליח להרכיב ממשלה, בנט יחבור אליו תמורת הגשמת חלומותיו הפוליטיים - רוטציה או כניסה לליכוד. היה ונתניהו לא יצליח, ינסה בנט לבנות את ממשלת השינוי כשעיקרון אחד מנחה אותו - איך לדאוג לתדמיתו בימין ולהתחסן מפני המתקפות העתידיות של נתניהו.
בנט דורש ממפלגות השמאל דרישות שלא ניתן לעמוד בהן, ובראשן להיות האצבע המכריעה ברגעי מחלוקת. מדובר במנגנון שלא נוסה מעולם במדינת ישראל ולא בכדי. בנט יודע היטב עד כמה זעם הימין על המנגנון הפריטטי בין גנץ לנתניהו שעיוות את הרוב הימני בממשלה, וזה עוד מבלי שהייתה לגנץ את זכות ההכרעה שדורש בנט. יו"ר ימינה מבין שמה שמותר ציבורית לנתניהו, אסור לבנט - ולכן הוא מציג דרישות שעשויות להכשיל את הקמת הממשלה. ייתכן שזו רק טקטיקת משא ומתן, אבל אם זוהי עמדת הסיום של בנט אנו עלולים להיגרר לסבב נוסף בעיקר משיקולי יחסי ציבור.
מכאן לסמוטריץ'- לא חלף יום בשבוע האחרון שבו לא הדגיש מנהיג מפלגת הציונות הדתית שאינו מוכן לשמוע על שיתוף פעולה עם רע"ם. סמוטריץ' מסביר כמובן שהסיבה היא אידיאולוגית, ואפשר להאמין לו אבל יש פה גם הרבה פוליטיקה: באיגרת שפרסם הסביר שהלבנת רע"ם תהיה בכייה לדורות מכיוון שתוביל לעלייה בשיעור ההצבעה של אזרחי ישראל, שיחושו לפתע מעורבים וירצו הישגים נוספים. בהמשך, הזהיר סמוטריץ', יחברו חברי הכנסת הערבים לשמאל וישימו סוף לשלטון הימין. מעבר לכך שסמוטריץ' מודה שמהלכיו נועדו לכך שאזרחים שווי זכויות במדינה לא ירצו לצאת מהבית להצביע ולהיות מיוצגים בפרלמנט, הוא אומר במילים אחרות שאסור להקריב את השליטה לאורך זמן לטובת ממשלה לטווח קצר.
אבל סמוטריץ' שוקל לא רק את האינטרסים הפוליטיים של מחנה הימין אלא גם את השיקולים הפוליטיים הצרים שלו. הוא רוצה לוודא שהשם שבחר למפלגתו, "מפלגת הציונות הדתית", ישקף את מעמדה בציבור. סמוטריץ' מזהה הזדמנות לחסל את בנט ושאר יריביו בימין, ולהשתלט על המרחב שמהליכוד ימינה. האידיאלוגיה במקרה הזו הופכת יותר נוחה כשהיא מניבה גם דיבדנד פוליטי מובהק. אם יהיו עכשיו בחירות, סמוטריץ' כבר לא יזדקק לחיפוי האווירי של נתניהו.
תמונה דומה מצטיירת אצל החרדים. ראשי המפלגות החרדיות ודאי מעדיפים ממשלת ימין מובהקת אבל מודים שאפשר להגיע להבנות גם עם ממשלת בנט-לפיד. ניתן לקבוע בקלות שממשלה כזו תשמור על הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. האתגר האמיתי יהיה במקרים של פסיקות עתידיות של בג"ץ, שכרגע קשה לחזות אותן, אבל גם זה פתיר כשיש רצון טוב. גם אצל המפלגות החרדיות השיקול הפוליטי משחק תפקיד משמעותי. כבר כמעט שכחנו אבל ערב בחירות 2015, אחרי מותו של הרב עובדיה יוסף, ש"ס הייתה במלחמת הישרדות. מולה ניצבה מפלגתו של אלי ישי, ואחרי פרסום הקלטות מביכות של הרב עובדיה יוסף קיבלה ש"ס בקושי 5 מנדטים בסקרים.
מאז, השותפות עם נתניהו הוכיחה את עצמה שוב ושוב כקלף מנצח. הציבור של ש"ס עשוי היה למצוא את עצמו בקלות בליכוד. הבוחרים תומכים בנתניהו ורוצים להשפיע על זהות ראש הממשלה. דרעי מבטיח להם שניים במחיר אחד - נתניהו בכול מחיר, עם שמירה על המסורת. דרעי לא מתכוון לוותר על זה כל כך מהר, וכאמור סבב נוסף לא מאיים עליו כשיש בידיו את המתכון להשגת המנדטים.
גם מתנגדי נתניהו מוהלים את ההתנגדות המהותית לנתניהו באינטרסים פוליטיים מובהקים. למפלגתו של גדעון סער אין קיום בלי מימוש ההבטחה להזיז את נתניהו מתפקידו, שלא לדבר על המשקעים האישיים המרים בין נתניהו לליברמן ולסער. אפילו לפיד, שנתפס השבוע כמבוגר האחראי, לא חף מאינטרסים פוליטיים: ללפיד לא באמת הייתה אפשרות להרכיב ממשלה לבד בסיבוב הזה. הוויתור על ראשות הממשלה לבנט הוא ויתור על נכס שאין לו עליו כרגע את הזכויות בטאבו. לעומת זאת ההצהרה שלפיה הוא נכון לוותר עליו בהחלט עשויה לקרב אותו לשם, שכן זה בדיוק מה שתומכיו מצפה ממנו לעשות.
העיקרון מזכיר את ההחלטה של נתניהו לוותר על הסיפוח, שממילא לא התאפשר בעת ההיא, במהלך של הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחרין. עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ, ולפיד מבין מצוין שהבגרות שהפגין מול בנט מקרבת אותו לצמרת. צעדים אלו מחזקים את לפיד במקום שעד כה נתפס כנקודת התורפה שלו - והוא סוף סוף מצטייר כמבוגר האחראי, מי שמסוגל לקחת את ענייני המדינה לידיים. הסקרים שבוצעו השבוע מראים שלפיד הוא אחד השחקנים היחידים שיתחזקו אם נלך עכשיו שוב לקלפיות.
קצרה היריעה מלפרט על שחקנים פוליטיים נוספים, אבל אפשר לומר בבטחה שבעניין הזה אין ימין ושמאל. אצל רוב הפוליטיקאים, הפוליטיקה לפני הכול. איש לא משלה את עצמו שפוליטיקאים לא נוקטים בשיקולים פוליטיים, לא זו הטענה. אבל מצופה שהשיקולים הפוליטיים האישיים יהיו משניים לאלה הציבוריים. השבוע הזה הוא זמן מצוין להזכיר להם שכל זה לא מובן מאליו, ועל כל אחד ואחד מהם האחריות לוודא שהמדינה הזו תמשיך לתפקד ולהגשים את הייעוד שלשמו הוקמה.
