ביום שני בלילה, אחרי שנתניהו איבד את הרוב בוועדה המסדרת, הציע לו גורם בסביבתו להחזיר את המנדט מיידית. לדבריו, אפסו הסיכויים להקים ממשלה, וכעת צריך לפעול לסיכול הקמת הממשלה הנגדית. נתניהו לא התרשם, אף שההצעה לא הייתה נטולת היגיון. במחנה השינוי, שרשם הישג באותו ערב, ממשיכים לנסות ולהתקדם לקראת ממשלה אבל נתקלים בלא מעט מהמורות - ואם לא יגיעו לנשיא עם ממשלה מגובשת, הם עשויים לאבד את ההזדמנות להרכיב אותה.
הסוגיות הראשונות שבהן בנט ולפיד חלוקים הן א. מי בכלל צריך לקבל את המנדט? ו-ב. מה סדר הפעולות הנכון? בנט מעדיף שהמנדט יהיה בידיו, שכן כך יבטיח שההצעה מלפיד לקבל את המקום הראשון ברוטציה תתממש. לפיד, לעומת זאת, מתנגד ואף פועל אקטיבית לקבל את מירב ההמלצות אצל הנשיא.
בסביבת לפיד חוששים שבנט ייקח את המנדט ויקים ממשלת חילופים עם נתניהו, בדיוק כשם שחבר אליו ברגע האחרון בהצבעה על הרכב הוועדה המסדרת. הצדדים חלוקים גם בשאלה איך צריך ליישב את המחלוקת. בעוד לפיד שועט לעבר השגת המנדט ומנסה לקבוע עובדות בשטח, מפלגות אחרות בגוש סבורות שקודם צריך להגיע להסכם כולל ואז בעיית המנדט תיפתר מאליה. גורמים במחנה השינוי הביעו השבוע דאגה שלפיד חוזר על אותן הטעויות, ודוחק את בנט לזרועות נתניהו.
אבל בעוד שבמחנה השינוי מעריכים שסוגיית הטלת המנדט פתירה, הבעייה העמוקה יותר היא היעדר האמון. כך למשל ההבנות בין עבאס ללפיד סביב הרכב הוועדה המסדרת התגלו לבנט ושקד רק בזמן אמת, כשמנסור עבאס מסר את הצבעתו. ביש עתיד מידרו את השניים מחשש שההבנות יועברו בדיוור ישיר לבלפור. כשגילו שהצמד באמת בחר בצד של נתניהו, במפלגתו של לפיד נשמו לרווחה: הם אולי פרנואידים, אבל הפעם באמת רדפו אחריהם.
קושי נוסף הוא סביב חלוקת התיקים. לפיד מעוניין בממשלה רזה ובמפתח של שר על כל שלושה חברי כנסת. זו הבטחת בחירות ותיקה שחשוב לו ליישם אחרי שתתפזר הממשלה המנופחת בתולדות המדינה. סער ובנט לעומת זאת רוצים לקבל ייצוג עודף כדי להבטיח שיוכלו להשפיע. מפלגתו של סער לדוגמא היתה מעוניינת בארבעה תיקים - לסער, אלקין, שאשא ביטון והנדל ובמוקדי השפעה דרמטיים כמו המשפטים והחינוך. לטענתם, כך היה גם עם גנץ שקיבל חצי ממשלה עבור 19 מנדטים, בעוד שלימין היו 54. הדרישה הזו קשה לעיכול בצד השמאלי שכן מדובר בהיפוך מצב - גנץ פוצה במספר השרים אחרי שוויתר על ראשות הממשלה. כאן, בנט וסער דורשים גם את ראשות הממשלה, גם מספר גדול של תיקים וגם תיקים אידיאולוגיים.
אבל כרגע המוקש המרכזי הוא דווקא היריבות הפנימיות שבתוך הגוש. מחנה השינוי צריך לפחות חמישה נמנעים מקרב חברי הכנסת הערבים. משמע - לא מספיק להישען על רע"ם וארבעת חבריה, צריך גם חבר כנסת אחד לפחות מהרשימה המשותפת. על הכוונת נמצאת תע"ל, מפלגתו של אחמד טיבי, אחרי שחברי כנסת מחד"ש כבר הצהירו שיתנגדו לכל ממשלה שבנט עומד בראשה. אלא שהדבר לא כל כך פשוט, גם כן מסיבות של פוליטיקה פנימית: רע"ם ותע"ל הן מפלגות יריבות שמחפשות בידול וכל אחת מהן מעוניינת למקסם את כוחה.
אם כן, בנט וסער יצטרכו לנהל מגעים ישירים לא רק עם עבאס אלא גם עם טיבי, ולתמרן בין הדרישות הזהות של שתי המפלגות - שכל אחת רוצה להתהדר בהישגים משמעותיים. עד כמה זה יהיה קשה? רק השבוע דחה מנסור עבאס פגישה עם לפיד, אחרי שהאחרון הפיץ תמונה משותפת עם עודה וטיבי. הפיתוי של עבאס ללכת לסבב נוסף, בניסיון להחליש את הרשימה המשותפת, עשוי להיות גדול יותר מהצטרפות לממשלה.
גם בתוך ימינה יש הבדלי טמפרטורות במד ההתלהבות מהצטרפות לממשלת השינוי. בעוד בנט רואה בממשלה הזו הזדמנות חד פעמית להתיישב על כיסא ראש הממשלה, איילת שקד יכולה למצוא את עצמה בתפקידים דומים בשתי הממשלות, ובממשלת ימין - אם זו בכלל אפשרית - נוח לה בהרבה. שניהם מבינים שהקמת ממשלת עם המרכז והשמאל עלולה להיות כתם בל יימחה בעיני הימין, אבל בעוד שבנט מאמין שעצם ההגעה לתפקיד ראש הממשלה כבר תמצב אותו כמנהיג, שקד תצטרך לסלול את דרכה מעלה עם המשקולת על הגב.
ייאמר לזכותם של בנט ושקד: השניים עד כה הצליחו להתנהל בצורה הרמונית בסיטואציה מורכבת ביותר. בנט עמד במילתו ונתן עדיפות לממשלת ימין, ושקד עומדת במילתה להעדיף ממשלת שינוי על בחירות חמישיות. ועדיין, כשהמשא ומתן יגיע לרגעי ההכרעה, המתח עלול לצוף מעל פני השטח ואלוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים.
אבל גם בתוך הממשלה הזו, אם תקום, צפויים קשיים לא מעטים. ראשית בסוגיות המדיניות: גם אם לפיד ובנט יסכימו ביניהם על הקפאת מצב, איש לא מבטיח להם שהפלסטינים יעמדו דום. בנט הבטיח במהלך מערכת הבחירות לחזק את ההתיישבות ולא לוותר על סנטימטר מארץ ישראל, המצע של לפיד, אחרי עידן גנץ, כלל התחייבות מפורשת לקדם את פתרון שתי המדינות. גם בסוגיות דת ומדינה יש פערים משמעותיים מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, ואיש לא מבטיח לחברי מחנה השינוי שהמציאות תצא עבורם לפסק זמן. בנט למשל היה מעדיף להשאיר פתח לכניסת החרדים לממשלה ולכן מעדיף לשמור על הסטטוס קוו, אך לפיד לעומת זאת מחוייב לליברמן.
כדי לפתור את המחלוקות הללו יש צורך במנגנון בוררות, מעין בית דין עליון לפתרון סכסוכים. בנט דורש קול כפול בקבינט שינהל את הממשלה, אבל מפלגות השמאל לא יוכלו לאפשר זאת. הן מבינות שממשלה כה הטרוגנית עלולה להיות קצרת ימים, והתפשרות בעניין כל כך רגיש עלולה לעלות להן ביוקר בקלפי. ועדיין, למרות האתגרים והקשיים כמעט כל השחקנים המעורבים מעריכים שממשלת השינוי נמצאת בהישג יד. להערכתם, הרצון להזיז את נתניהו ולמנוע סבב נוסף הוא דבק חזק מספיק להרכבה, אך השאלה כמה זמן הוא גם יכול להחזיק מעמד נותרת פתוחה.
