המהומות הקשות בערים המעורבות ומעשי הלינץ' ביהודים וערבים לא הצליחו להפחיד משפחה חיפאית אחת. אורי אבוטבול חדור, בן לאיברהים וגאולה, בגיל 28, המשיך להגיע לעבודתו כאחראי משמרת בסניף מקומי של רשת גלידריות. אביו איברהים נפגש מדי יום עם חבריו היהודים. את מי שהתמודדו שנים עם חרם, גזענות משני הצדדים וקשיים בזוגיות - לא תצליחו לשכנע שהדו-קיום מת.
"הסתובבתי חופשי", סיפר האב איברהים למגזין N12, "לא מפחד להגיד שאני ערבי או שהקמתי משפחה עם יהודיה. לא פחדתי. ישבתי עם חברים יהודים שאני יושב איתם כל יום". הבן אורי מתאר את שכונת כבאביר בחיפה כאי בודד של שפיות. "רוב התושבים ערבים אבל יש גם חרדים, דתיים, אתיופים ורוסים", סיפר, "כשבכל מקום היו מהומות, עבורי ספציפית הייתה תקופה מאוד רגועה".
אבל החיים כמשפחה משותפת בעיר מעורבת ממש לא היו קלים. איברהים הכיר את גאולה בסוף שנות ה-80 כשעבד בחברת האבטחה של אחותה. הוא ממשפחה מוסלמית אבל חילונית והיא ממשפחה יהודית שחלקה חילוני וחלקה דתי. "הציבו לי תנאי", הוא שיחזר, "או להמשיך עם גאולה או עם העבודה והחלטתי להמשיך עם גאולה. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, הכרנו, יצאנו קצת והבנו שזה מה שאנחנו רוצים".
"הבת שלי באה ואמרה לי 'בחרתי בחור יהודי-דתי', עניתי לה: 'אם זה טוב לך - אני שמח'"
המשפחה של איברהים לא קיבלה את הקשר ביניהם בתחילה. "זה דרש שכנוע", הוא סיפר, "אבל בסוף הם הבינו שאני מחליט על החיים שלי וזו הבחירה שלי. הייתי בן 19 וגאולה מבוגרת ממני בחמש שנים. היא אישה חבל על הזמן שדואגת כל הזמן לכולם. היא דואגת לילדים ולבית, חרוצה ועובדת וכל דבר שקורה, אם קורה לי משהו - היא דואגת לי. במשפחה שלי אומרים שהיא יותר טובה ממני, מכבדים אותה יותר מאותי ורק רוצים לראות אותה".
בת אחת התחתנה עם יהודי דתי, אחרת עם ערבי
"אבל המשפחה שלה אף פעם לא קיבלה את זה", איברהים משתף, "הם ניתקו את הקשר איתה, כאילו שללו אותה בכלל. לא יכולנו להתחתן אז היינו ידועים בציבור. שנינו רצינו ילדים ולא הייתה שום התלבטות. למרות שהיו לה שני הריונות שלא הצליחו, המשכנו לנסות". לבסוף, נולדו להם ארבע בנות והבן אורי.
איברהים וגאולה הגיעו להסכמה שכדי שאף אחד מהם לא יפגע הם יתנו לילדים להחליט איזו דרך הם בוחרים בחיים, היכן הם רוצים ללמוד ואיזו שפה הם רוצים לדבר. "בהתחלה דיברנו בבית יותר עברית אבל נתנו להם לבחור", מדגיש איברהים, "שלוש מהבנות שלי שירתו בצבא ורציתי שגם אורי ישרת".
"חיתנתי שלוש בנות והן בחרו את מי שהן רוצות", הוא הוסיף, "יהודי או ערבי. אחת התחתנה עם ערבי, אחרת באה ואמרה לי 'בחרתי בחור יהודי-דתי' ועניתי לה שאם זה טוב לך אני שמח. המשפחה שלו יודעת שאני ערבי וקיבלו את זה כמו שצריך". הקשר בין איברהים וגאולה החזיק מעמד לא מעט שנים, אבל בתחילת שנות ה-2000 הם נפרדו. איברהים טוען שזה קרה במעורבות של ארגון למניעת התבוללות.
80% דו-קיום
אבל הדו-קיום פה נמשך גם אחרי הפרידה. "אנחנו ההוכחה שלא צריכים להיות במלחמה אם נפרדים", סיפר, "בזמנו אני קיבלתי חזקה על הבן אורי והייתה לנו חזקה משותפת על הבנות. היא באה לפה פעם, פעמיים בשבוע אנחנו יושבים ומדברים וגם היום היא דואגת לי".
"אם היה ראש ממשלה אמיץ יהודים וערבים היו חיים בשוויון, אבל אין לנו ראש ממשלה אמיץ - וזה חבל"
את האחריות על המהומות האחרונות מטיל איברהים על הממשלה. "אם היה ראש ממשלה אמיץ היו חיים יהודים וערבים בשוויון - אבל אין לנו ראש ממשלה אמיץ וזה חבל", הוא משוכנע אך גם יודע שלא היה באמת דו-קיום ב-100% לפני כן.
"היה 80% דו קיום", הוא תיאר, "לא כולם חיים בשלום, יש 20% גזענים בחיפה משני הצדדים. הם תמיד היו כאן ועכשיו זה התעורר. אני מגנה את כל המהומות, לא בעד זה. חלק גם הגיעו מחוץ לחיפה כדי להצית פה את השטח. אצל הפלג המוסלמי של האחמדים בשכונה שלנו הייתה החלטה ברורה שהם לא בזה וזה לא מעניין אותם. לדעתי המהומות זה פוליטי וזה לא צריך לקרות".
החרם: "הייתי הילד המעורב היחיד"
אורי אבוטבול חדור נולד לתוך זהות מורכבת, חצי יהודי וחצי ערבי, הוא הבין את זה כבר בשלב מוקדם מאוד. "הבנתי בגן שאנחנו לא כמו אחרים", הוא נזכר, "המשפחה של אמא לא הייתה בקשר איתנו, הצד היהודי קיבל את זה הרבה יותר קשה. משלב מסוים סבתא שלי שדיברה ערבית גידלה אותי".
סבתו של אורי מצד אביו נולדה בשנת 1935 בדלית אל-כרמל וסבו יליד חיפה. "סבתא שלי וסבא שלי נשארו כאן", אמר אורי, "והיו להם חברים יהודים מאז ומתמיד, סבתא עבדה אצל יהודים". משפחתה של האם הגיעה ממרוקו.
"הייתי חוגג את החגים של שתי הדתות", סיפר, "גם רמדאן ועיד אל פיטר למשל וגם פסח. אחיות שלי מבינות ערבית אבל לא מדברות, בזכות זה שגדלתי אצל סבתא אני גם מדבר ערבית. תמיד כששאלו אותי אמרתי שאני חצי חצי, לא ברחתי מזה. דת זה הדבר שהכי מרחיק אנשים, אני מקבל את כולם".
אבל הילדים האחרים לא קיבלו את אורי. "בפעם הראשונה בכיתה ד' או ה' עשו עלי סוג של חרם בית ספר", שיתף, "למדתי בית ספר יהודי והייתי הילד המעורב היחיד בית הספר. פחות התייחסתי לזה ופחות עניין אותי מה אנשים חושבים".
ההורים לא הסכימו שתצא עם ערבי - הלב של אורי נשבר
את החברה הראשונה שלו הכיר אורי בבית הספר בכיתה ט'. "יצאתי עם מישהי" הוא שיחזר, "ברגע שההורים שלה גילו, הפריע להם וניתקנו קשר. במקום הזה זה כבר באמת מעצבן, למה לא מסתכלים עלי כבן אדם, אלא כיהודי או ערבי, מה זה משנה להם. היא הסבירה שההורים שלה לא רוצים שתהיה בקשר איתי וביקשה שננתק קשר".
"לא מעניין שהאמא יהודיה, ברגע שיש לי אבא ערבי אני פסול"
גם העובדה שאמו של אורי יהודיה ובתעודת הזהות הוא רשום כיהודי, לא עזרה לו במערכות היחסים בהמשך. "זה עצוב אבל לא מעניין שאמא יהודיה, ברגע שיש לי אבא ערבי אני פסול" סיפר, "עם בנות זה הרבה יותר קל משום מה, אחיות שלי התחתנו ויש להן ילדים. הן לא הרגישו כמו שאני הרגשתי את זה. בנים לאבא ערבי הם טרוריסטים זהו. זה מאוד קשה לשמוע את זה כי לפני קצת יותר מ-70 שנה יהודים מתו באירופה כי פסלו אותם על מי שהם, איך אפשר לשכוח דבר כזה". 
בכיתה י"א ליבו של אורי נשבר. "הייתי עם מישהי ואהבנו אחד את השנייה", תיאר, "מישהו העביר להורים שלה שאבא שלי ערבי, ניסינו לגשר על הפער ולהמשיך את הקשר. אבל ההורים שלה התעקשו שלא ימשיך, היה קשה מאוד וניתקנו את זה".
"זה גורם לך להתעצבן, להיות עצוב ולבכות", הוא סיפר, "אתה לא מבין מה עשית רע. לא בכולן אבל ברוב המשפחות היהודיות זה ככה, הם ממש לא רוצים ומנתקים קשר אם חושבים שהבת יוצאת עם ערבי. מציבים לה בחירה להיות עם מישהו שאת אוהבת או לאבד את הקשר עם המשפחה".
עד היום אורי לא יצא עם ערביה מוסלמית, למרות שסיפר שהיו הצעות. "בעדה של המוסלמים אתה צריך לבקש רשות מאבא שלה", אמר, "זה פרימיטיבי קצת, אבל בימינו אם הילדה רוצה, האבא לרוב לא יגיד לא. פעם לא הייתי מוכן עדיין בחיים, אבל היום כן, אני מקבל את כולם".
"לא צריך שילדים ימותו"
אורי לא שירת בצבא, הוא מתאר את עצמו כילד בעייתי שגם הסתבך במשפט פלילי כשרב עם ילד אחר. "אני מתחרט על זה שלא עשיתי צבא", הוא סבור היום, "הצבא היה יכול לתרום לי יותר משאני הייתי תורם לו כיחיד". בצבא ממש לא התעקשו על אורי לדעתו.
"הרגשתי שנורא מזלזלים בי בלשכת הגיוס", הסביר, "כדי להשתחרר משירות חברים שלי שהם יהודים היו צריכים ללכת לפסיכיאטרים, לשבות רעב. אני יודע ערבית ורציתי לשרת כמסתערב או במודיעין. אבל הרגשתי שמזלזלים בי, במקום להילחם עלי, חתמו לי מיד על הפטור ושלחו אותי הביתה".
"אני מעדיף שלטון ישראלי-יהודי, יש רק מדינה אחת ליהודים - אבל צריך לדעת להתחשב בערבים, שלא יהיו אזרחים סוג ב'"
למרות הקשיים אורי מדגיש: "אני מבסוט מהזהות הזאת, זה נותן לי לראות את שני הצדדים ולקבל אותם". מבחינתו הזהויות לא סותרות אחת את השנייה. "אני נגד אלימות ומתנחלים, מתנער מפיגועים גם אם הם של חמאס וגם אם של יהודים. אני שומע שילדים בעזה מתים וקשה לי לקבל את זה, אני גם לא מוכן לקבל שילד בן 6 מת פה. אני מאמין שצריך להיות שלום ואף אחד לא צריך למות, גם האנשים בעזה רובם חושבים ככה, אבל הם לא תחת משטר דמוקרטי שמאפשר להם להגיד את זה".
"במדינות הערביות סביבנו יש מלחמות אזרחים ושחיתות ולא הייתי רוצה שלטון כזה בארץ", המשיך, "מעדיף שלטון ישראלי יהודי, יש רק מדינה אחת ליהודים וצריך לדעת בה להתחשב בערבים, שלא יהיו אזרחים סוג ב'".
"הדו-קיום יחזור, הזמן ירפא"
אורי סבור שיש הרבה ביקורת נגד חברי הכנסת הערבים שדואגים יותר לעזה מלציבור במדינת ישראל ומסביר שרובו ממש לא עומד מאחורי המחאות. "המחאות זה בכלל צעירים, זו הזנחה רבת-שנים של הרבה מאוד צעירים שמרגישים שהם לא שווים. רוב המבוגרים מתנערים מהם, רוב הערבים חושב שזה לא צריך לקרות. חמאס עשה עבודה טובה ושטף להם את המוח. כמובן אני נגד זה. בצד השני, הכהניסטים מתסיסים את השטח כמו בפעם הקודמת שנכנסו לכנסת".
"אני מרגיש שהדו-קיום בחיפה נפגע, מי ששומע ערבית ישר מסתכל אחורה, אתה שם לב בשפת גוף. ההתנהגות משתנה, המבט משתנה"
אורי לא הרגיש את המהומות לא בשכונת כבאביר וגם לא בשכונה שבה הוא עובד. "אם אני לא רוצה שישימו לב שאני ערבי לא ישימו לב", הוא הסביר ואכן אין לו שמץ מבטא, "בערבית דווקא יש לי מבטא. אבל בזמן שהיו כל המהומות, אצלנו בשכונה כולם התחבקו והתנשקו. יש דו-קיום בחיפה מאז ומתמיד. אני מרגיש שהדו-קיום בחיפה נפגע, מי ששומע ערבית ישר מסתכל אחורה, אתה שם לב בשפת גוף. ההתנהגות משתנה, המבט משתנה. עם הזמן אתה שם לב לדברים האלו. זה נפגע קצת, לא הרבה".
"אני חושב ורוצה להאמין שכן כולנו רוצים לחיות בשלום ובלי מלחמה", הוסיף באופטימיות אך הדגיש גם את הביקורת. "הייתה לי הזדמנות לעבור למרכז אבל לא עשיתי את זה. אני מאמין שיש פה בחיפה באמת חיים משותפים"
לאביו איברהים יש מסר אופטימי עוד יותר. "הדו-קיום יחזור, הזמן ירפא את הכל", הוא משוכנע, "ברור שיחזור. בלי התערבות של אף אחד מבחוץ אפשר לקיים תא משפחתי ביחד וגם לחיות בקהילה ביחד. יש לי שכן יהודי, אנחנו גרים דלת מול דלת, אני נכנס אליו הביתה בלי לדפוק. ביום שאחרי, ערבים ויהודים עדיין חיים ביחד, לא מפחדים גם אחרי מה שקרה".