במשך עשרות שנים, עוד מימי המלחמה הקרה והמרוץ בין ברית המועצות לארצות הברית, החלל היה נשלט בידי המעצמות הגדולות וענקיות הטכנולוגיה. הסיבות לכך רבות ומגוונות אבל כמו תמיד מדובר בעיקר בכסף. העלויות הדמיוניות של שיגור לוויין או חללית הרתיעו רבים מלהיכנס לתחום. גם בישראל הוא נשלט על ידי שני גופים עיקריים – סוכנות החלל במשרד המדע והטכנולוגיה, והתעשייה האווירית שקשורה בקשר הדוק עם משרד הביטחון. בשנים האחרונות נולד מושג חדש ומהפכני - NewSpace, חלל חדש, והפך את התחום מהקצה לקצה. ועם הזמן התחילו היזמים הישראלים לחשוב בגדול ולחשוב רחוק – עד מאדים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
נתחיל בהסבר של ד"ר עדי ניניו גרינברג שאחראית על תחום המחקר האקדמי בסוכנות החלל הישראלית על מה זה בכלל NewSpace ובמה הוא שונה מתעשיית החלל הוותיקה. "זאת מגמה שנמשכת מאמצע העשור הקודם ושיצרה אוסף של הזדמנויות טכנולוגיות שהביאו לשוק חדש, לתקופה חדשה. יש שני פרמטרים משמעותיים. הראשון הוא שחברות מסחריות ו-SpaceX בראשן יצרו מצב שבו אתה יכול להשתמש במשגר יותר מפעם אחת ולהוזיל את העלויות משמעותית. היכולת לפתח משגרים רב פעמיים הורידה את מחיר השיגור מ-25 אלף דולר לקילו לעשרת אלפים דולר. לשגר עולה הרבה פחות כסף". חשוב לציין שהעלות המדוברת היא לאזור של תחנת החלל הבין-לאומית שנמצאת בגובה ממוצע של 400 קילומטר מכדור הארץ. עלות שיגור לחלל העמוק יכולה להגיע למאה אלף דולר לקילו.
"פרמטר נוסף הוא הננו טכנולוגיה ויכולת המזעור", מוסיפה ד"ר ניניו גרינברג. "הרכיבים היום קטנים וזולים יותר. אם פעם לוויין שקל טונות ורק מעצמת חלל הייתה יכולה לבנות אותו, היום הוא קטן בהרבה ובגלל זה הוא גם זול יותר. עלות השיגור נמוכה, עלות הפיתוח נמוכה ואם מחברים את שני הפרמטרים האלה אז חסם הכניסה של חברות לתוך שוק החלל יורד וזה הדבר הכי חשוב בשוק החלל החדש".
ד"ר עדי ניניו גרינברג | צילום: סטודיו יעלוק
אז איך כל זה קשור לישראל? ברגע שמחירי השיגור צונחים, ככה יותר לוויינים משוגרים לחלל וכשזה קורה, יש צורך בהרבה יותר רכיבים והרבה יותר טכנולוגיות. "נאס"א חיפשה פתרונות זולים לשינוע של אספקה ובני אדם לתחנת החלל הבין-לאומית והיא למעשה הפכה מהבעלים של החלליות לגוף שמעוניין לרכוש כרטיסי טיסה", אומר מנכ"ל קרן רמון רן לבנה. "הכניסה של השחקנים החדשים אפשרה צמיחה של החברות החדשות והיום קמים סטארט-אפים בחניון של בית הספר. הרבה מהחברות האלה הן ישראליות".
אז האם בישראל מתחילים להבין את האפשרויות הכלכליות הגלומות בשוק המתפתח? "בשווקים הבין-לאומים השקיעו בשש השנים האחרונות כ-170 מיליארד דולר ואילו בישראל רק 250 מיליון דולר", מסביר אילי כהן שמכהן כמנכ"ל בנק ההשקעות Synergy Capital ושותף בקרן הון סיכון מאגמה. "רוב הכסף מתחלק בין חמש חברות, מתוך כ-50 שקיימות בשוק הישראלי. מדובר על שברירי אחוזים ביחס להשקעה העולמית. בסייבר לעומת זאת אנחנו מזרימים כספים בשיעור של כ-30% משיעור ההשקעה העולמי".
התקציב הממשלתי של פרויקט החלל הישראלי עומד על ממוצע שנתי של כ-80 מיליון שקלים מאז 2014 ורובו מיועד לסוכנות החלל במשרד המדע והטכנולוגיה. בהיעדר ממשלה מתפקדת ואחרי שהפוליטיקאים לא הצליחו להעביר תקציב, לא ברור כמה כסף יוזרם בשנה הבאה לטובת הסוכנות. עם סכום כזה, אומרים המומחים, ישראל לא שואפת לקחת חלק בבניית תחנת החלל החדשה וגם לא לשגר חללית בבעלות המדינה. מספר מצומצם של מדינות יכולות להרשות לעצמן להשקיע תקציבי עתק בתחום החלל וביניהם בעיקר ארצות הברית וסין שמעבירות יחד כ-50% מכלל התקציב העולמי.
מי שבאמת זיהתה את הפוטנציאל הגלום בתעשיית החלל הפרטית היא קרן הון סיכון ישראלית בשם TYPE5 שמגייסת 110 מיליון דולר על מנת להשקיע בסטארט-אפים בתחום החלל. "אסור לנו להישאר מאחור. ישראל חייבת לעבור מסטארט-אפ ניישן ולהפוך גם לספייס ניישן", אומר ליאור הרמן, שותף ומייסד בקרן. "אנחנו מבינים שיש פה הזדמנות ויצירה של עידן תעשייתי חדש. תעשיית החלל הפרטית תהיה משמעותית וחזקה יותר מזו הממשלתית בעתיד הקרוב".
"בכלל לא תכננו להגיע לחלל"
אחת החברות האלה היא "אלף פארמס" שבכלל לא חלמה לצאת מגבולות כדור הארץ והגיעה עד למתחם הרוסי בתחנת החלל הבין-לאומית. תדמיינו איך זה מרגיש לחיות במשך שנים ארוכות בתחנת החלל, מעין חללית ענקית בגודל של מגרש פוטבול שמשייטת בין כדור הארץ לירח. מדובר במשימה קשה מאוד ולמרות הנוף המרהיב שנשקף מהחלונות הענקיים, בדרך כלל אלה חיים מאתגרים. במהלך השהות שלהם במבנה העצום האסטרונאוטים יורדים הרבה במשקל, מערכת השרירים והעצמות שלהם נפגעות והתזונה, איך נאמר, ממש לא משהו.
היזמים הישראלים הבינו שיש בעיה וגם מצאו, בתקווה, את הפתרון. חברת הפוד-טק "אלף פארמס" שמפתחת בשר מתורבת קיבלה פניה מהחברים הרוסים בתחנת החלל שהציעו לה הצעה שהם ככל הנראה לא יכלו לסרב לה: "אנחנו נשגר את הטכנולוגיה שלכם לחלל ואתם בסופו של דבר תדפיסו לנו סטייקים". בסוף שנת 2019 בוצע הניסוי הראשון והבשר הודפס בעזרת מדפסת תלת ממד מיוחדת שסיפקו הרוסים. בינתיים הניסויים עדיין לא הגיעו לשלב שבו האסטרונאוט ממש יכול ליהנות מארוחה טובה, אבל נראה שבסוף הדרך זה יקרה.
"בכלל לא תכננו להגיע לחלל. הכוונה המקורית שלנו הייתה לייצר מזון לכדור הארץ", מספרת ד"ר לי רכט, ראש תחום קיימות באלף פארמס. "הרוסים פנו אלינו וזיהינו שיש לנו יעדים משותפים כמו קידום ביטחון תזונתי. סוכנויות החלל רוצות לספק מזון יעיל, טעים ומזין לאסטרונאוטים ואנחנו לאוכלוסיית כדור הארץ. יש תוכניות ליישב את מאדים ואת הירח וברור שלא ניתן לשנע את כל המזון לשם. אנחנו בקשר עם רוב סוכנויות החלל בעולם והם מבינים שהם צריכים להגיע למצב שיש לאסטרונאוטים את היכולת לייצר מזון משלהם במינימום משאבים. זה דומה למה שאנחנו נצטרך לעשות בסופו של דבר בכדור הארץ. לכן האינטרסים שלנו משותפים".
למרות שאנחנו מדינה קטנה וצעירה, בעולם מסתכלים על ההישגים הישראלים בתחום החלל בקנאה. סוכנות החלל והתעשייה האווירית הן חלוצות התחום שפורח מאז אמצע שנות ה-80. "בלי תעשיית החלל הישראלית הממוסדת לא היה קם פרויקט בראשית", מדגיש שלומי סודרי, מנהל מפעל החלל בתעשייה האווירית. "צריך את הרעיון והיוזמה ואת התקציב אבל בלי היכולות שלנו היא לא הייתה מתקיימת. כל היכולת ההנדסית התפתחה פה".
ואכן, למרות שבסופו של דבר בראשית לא הצליחה לנחות על הירח, היא נחשבת להצלחה גדולה. איך קרה שדווקא עמותה פרטית היא זאת שהצליחה להגיע לירח ולא גופי החלל הוותיקים? רן לבנה מקרן רמון מאמין שדווקא היותן של החברות הפרטיות קטנות יותר - הוא מה שנותן להן את היתרון: "הם הרבה יותר חזקים מאתנו אבל לגופים הקטנים יש יתרונות על הגופים הגדולים מבחינת פיתוח יוזמות, רכש, ניהול תהליכים ועוד. מצד שני לנו אין את משאבי הידע והניסיון שיש להם".
מנכ"ל קרן רמון, רן לבנה | צילום: יוסי זליגר
"משימת 'רקיע' שבסופה ישוגר איתן סטיבה לחלל היא משולבת", מוסיף לבנה. "אנחנו נהנים מהידע של אנשי המדע המובילים בישראל שמגיעים מסוכנות החלל. ענבל קרייס לדוגמה היא ראש הוועדה אצלנו ומגיעה מהתעשייה האווירית, אבל מבחינת תהליכים אנחנו הרבה יותר מהירים. עובדים מהר כמו סטארט-אפ. בדרך כלל משימה כזאת לוקחת 3 שנים ואנחנו עושים את זה בשנה. זה נוח מאוד לסוכנות החלל שאנחנו מנהלים את המשימה. הם מעניקים לנו רוח גבית ברמת התוכן וברמה המקצועית".
שלומי סודרי מהתעשייה האווירית מסכים חלקית: "אנחנו לא הרפתקה ולא סטארט-אפ ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שטילים יתפוצצו לנו בשיגור. מדובר על אירוע של עשרות מיליונים של דולרים ולחברות הפרטיות יש יתרון כי הן יותר זריזות ולא מקפידות על כל התהליכים, אבל גם להן יש רגולציה. במוצרים הגדולים עדיין צריכים לערב את התעשיות הגדולות ולשלב את היתרונות שלהן עם אלה של הקטנות".
בובות עם דגל ישראל
אבל לא רק בתחום המזון אנחנו מככבים בחלל אלא גם באופנה, יותר נכון בלבוש. חליפת המגן מפני קרינה של חברת סטמראד נשלחה לחלל וכבר מעטרת את גופה של האסטרונאוטית היהודייה ג'סיקה מאייר במטרה לבחון את יעילותה. אבל החליפה המשוכללת הזאת בכלל נועדה להגנה מפני קרינה רדיו-אקטיבית שמקורה בדליפת כורים גרעיניים.
"התחלנו אחרי האסון בפוקושימה, הבנו שאין הגנה מספיק טובה על עובדי הכורים", אומר מנכ"ל סטמראד אורן מלשטיין. "חברת לוקהיד מרטין שבונה את החללית אוריון של נאס"א שמעה עלינו ובעזרת רשות החדשנות במשרד הכלכלה נוצרה פגישה. בסוף השנה, לראשונה אחרי 50 שנים, תצא חללית לירח והחליפה שלנו תהיה עליה".
מי שתזכה ללבוש את החליפה המיוחדת תהיה הבובה זוהר, שיחד עם חברתה הגרמנית הלגה תשוגר לחלל כפי שמסביר מלשטיין: "זוהר תלבש את החליפה והלגה לא. אלה בובות עם מאפייני אדם ובעזרתן נערוך מחקר השוואתי ונראה אם החליפה סייעה בהתמודדות עם הקרינה. באירוע של התפרצות שמשית, הקרינה יכולה להיות חזקה כמו בצ'רנוביל".
"באירוע של התפרצות שמשית, הקרינה יכולה להיות חזקה כמו בצ'רנוביל"
"סוכנות החלל עזרה לנו הרבה עם המימון אבל הכסף הגדול הוא לשלוח את הבובות לחלל", מסביר מלשטיין. "שתי הבובות ביחד עם החליפה שוקלות 113 קילוגרם, כשעלות שיגור של כל קילו מגיעה למאה אלף דולר, יותר מ-11 מיליון דולר בסך הכל. למרות שלא מדובר ברוב הכסף, בלי סוכנות החלל לא היינו יכולים להגיע למצב שאנחנו שולחים חליפה לחלל".
מנכ"ל סוכנות החלל אבי בלסברגר עם מנכ"ל נאסא לשעבר, ג'ים בריידנסטיין | צילום: משרד המדע והטכנולוגיה
עצם זה שבסוכנות החלל לקחו חלק במימון החליפה הוא דבר שמחדד עוד יותר את הקשר בין הגופים הוותיקים לאלה החדשים והקטנים. "יש לנו יחידות חינוך והנדסה שאחראיות על פעילויות חינוך, ועמותות כמו קרן רמון או SpaceIL שמקבלות מאיתנו סיוע ומימון חלקי", מסביר מנכ"ל סוכנות החלל הישראלית אבי בלסברגר. "החליפה פותחה בעזרתנו והניסוי מהווה צעד בהפיכתה למוצר חיוני לאסטרונאוטים בחלל. אחרי הניסוי עם ג'סיקה מאייר צפוי ניסוי נוסף בעזרת שתי בובות בדמות אדם שיישלחו לחלל במסגרת פרויקט ארטמיס 1. תהיה בובה עם חליפה בשם 'זוהר' ועוד בובה ללא חליפה ותיערך השוואת מדדים בין השתיים".
"המשקיעים עדיין לא הבינו את הפוטנציאל - כל שקל מחזיר את עצמו"
אם פעם בשביל להגיע לחלל היינו צריכים לסיים לימודים ספציפיים שקשורים לתחום, היום זה ממש לא המצב כמו שאומרת ד"ר ניניו גרינברג מאוניברסיטת ת"א: "יש כאלה שמתמחים בהנדסת מזון או תרופות ויש כאלה שיותר קשורים לתחום של כימיה ומקצועות מדעיים אחרים. אנחנו מזהים שיש יתרונות לייצר בחלל מוצרים טכנולוגיים שמיועדים לבני האדם על כדור הארץ. בעיקר מוצרי חקלאות ורפואה".
ובאמת החברה הישראלית SpacePharma הרימה את הכפפה ושלחה מעבדת קטנטנה במשקל 2.3 קילוגרם לחלל. החוקרים שכאן בכדור הארץ יכולים לשלוט עליה מרחוק, לקבל את התוצאות ולעשות שינויים. בפברואר 2017 שוגרה המעבדה הראשונה על גבי ננו-לוויין, שהתאפשר בזכות התפתחות הטכנולוגיה שהביאו החברות הפרטיות, ובתוכה ניסוי שהפך את המיזם לפורץ דרך בתחום הסרטן. ביוני בשנה שעברה שוגרו ארבעה ניסויים שונים.
אז למה בכלל לעשות ניסויים במרחק רב כל כך? מתברר שאחת המגבלות המשמעותיות בניסויים מהסוג שספייס פארמה מבצעת היא כוח המשיכה של כדור הארץ. הניסויים ללא כוח כבידה מאפשרים לבדוק השבחת תרופות אל מול חיידקים אלימים. היות וקשה מאוד להקים מעבדה שתבטל את כוח הכבידה, המעבדה תופסת טרמפ על לוויינים שמשוגרים לחלל בתקווה לקבל תוצאות שיסייעו לפתח תרופות שעונות על הצרכים של בני האדם.
למרות שהשוק בישראל מתפתח והמשקיעים מתחילים להבין את האפשרויות הגלומות בו, נראה שהדרך עוד ארוכה ונראה שהמדינה צריכה לעודד את היזמים הפרטיים ולהזרים כסף בעצמה. "אומנם בישראל קמות הרבה מאוד חברות שעוסקות בטכנולוגיה בתחום החלל אך נראה שרוב המשקיעים עדיין לא הבינו את הפוטנציאל של השוק החדש. כל שקל מחזיר את עצמו", מסביר אילי כהן. "הממשלה הייתה יכולה להשקיע ולעודד יותר את החברות הפרטיות בתחום והמשקיעים והיזמים לא מספיק מכירים ופועלים בנושא של תעשיית החלל".
מדינת ישראל בשבעת העשורים הראשונים לחייה הייתה ועודנה מלאה בתעשיות משגשגות יותר ופחות. החל מהחקלאות והטקסטיל של השנים הראשונות ועד לטכנולוגיות הביטחוניות המפותחות וכמובן ההיי-טק וחברות הסטראט-אפ פורצות הדרך. את כל אלה אסור כמובן להזניח וחייבים לשמר כל תעשייה ותעשייה, אבל אולי כדאי גם לפרוץ את הגבולות ולצאת החוצה - לחלל החיצון.