אבי סולומון רץ אינספור תחרויות בחייו. אבל כשהוא הגיע לסופו של מרוץ אפיקים בן 370 הקילומטרים בשבוע שעבר, כנראה רק מי שמכיר את סיפורו הבין עד כמה משמעותי קו הסיום הזה עבורו. סולומון, שבמהלך חייו איבד 6 מאחיו ואת ראייתו כשהיה נער, עבר לא מעט מכשולים בכדי לסיים את המרוץ הזה. מכשולים שספק אם אדם שעבר רק חלק מהם היה ממשיך להתאמן. אבל אבי סולומון כבר הוכיח שהוא מסוגל להתגבר על האתגרים והאסונות שמציבים החיים, וסיים גם את המרוץ הזה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סולומון נולד באתיופיה בשנת 1979 במשפחה עם עוד 11 אחים. 6 מאחיו נפטרו עוד לפני שהמשפחה עלתה לארץ. אחד מהאחים נפטר ממש מספר ימים לפני שהם החלו את המסע לארץ, וכדי לא לפספס את ההזדמנות לעלות, ההורים נאלצו לוותר על הלוויה והאבל. "ההורים היו בדילמה קשה מאוד, הרי מעבר לטרגדיה של המוות – הם היו צריכים להחליט אם לעלות לארץ או לא", מספר סולומון בריאיון מיוחד ל-N12. "אבל המחשבה שהכריעה היא שאם לא נעלה עכשיו, יכול להיות שבכלל לא נוכל לעלות לישראל בעתיד".
"כנראה הניתוח בוצע על ידי כמה מתלמדים וכנראה בעקבות רשלנות שלהם במהלך הניתוח היום אני עיוור. אחרי הניתוח הם אמרו שיש לי מחלת עיניים תורשתית, אפילו לא סיפרו את הסיבה האמיתית לעיוורון שלי"
סולומון לא נולד עיוור, אבל עוד באתיופיה הבין שהראייה שלו מידרדרת. "הייתה אמונה שיש קללה על המשפחה ולכן הראייה שלי נחלשת", מספר סולומון. "עברתי כמה ניתוחים והראייה שלי חזרה, אבל לא לגמרי. כשעלינו לארץ נחשבתי לקוי ראייה". כעבור כמה שנים עבר סולומון תאונת דרכים שבמהלכה נפגעו עיניו מזכוכית השמשה הקדמית. סולומון נלקח לבית חולים, שם עבר ניתוח כושל שגרם לכך שראייתו נלקחה ממנו סופית.
"כנראה הניתוח בוצע על ידי כמה מתלמדים וכנראה בעקבות רשלנות שלהם במהלך הניתוח היום אני עיוור. אחרי הניתוח הם אמרו שיש לי מחלת עיניים תורשתית, אפילו לא סיפרו את הסיבה האמיתית לעיוורון שלי". רק כשרצה לגשת לבית המשפט כדי לסיים עם ענייני התאונה עצמה, גילה סולומון את הסיבה האמיתית לעיוורון שלו: "ביקשנו את התיק הרפואי שלי ופתאום הרופאים נכנסו ללחץ. נלחמתי לקבל אותם ושם פתאום גילינו איזה נייר שבו רשום המחדל שעברתי בניתוח".
"בגלל חוסר בספונסרים ובתקציב, נאלצתי לשלב אימונים עם עבודה בכמה מקומות – היו ימים שהייתי חוזר הביתה מאוד מאוחר, ישן כשעתיים ואז יוצא לעוד יום אימונים. אבל לא נשברתי, ראיתי את המטרה לנגד עיני"
כעסת? רצית לתבוע גם אותם?
"כאדם מאמין חשבתי 'קרה מה שצריך היה לקרות', אז לא רציתי לתבועו או משהו כזה. היום אין לי צורך לדבר עם הרופאים שעשו את המחדל, אני יודע שמחדלים רפואיים קיימים, אבל אני גם יודע שהרופאים הספציפיים האלה לא עושים יותר ניתוחים".
סולומון, שכנער התאמן בריצה ובכדורגל, לא נתן לאובדן הראייה לגרום לו להפסיק לעסוק בספורט. "ספורט נמצא אצלי בנפש מאז ומתמיד. באתיופיה הייתי עוזר למשפחה עם הצאן, ושם אתה רץ אחרי העדר בהרים ובגבעות – אז הכושר שלך מדהים. אחרי שהתעוורתי גיליתי ענף חדש – כדור שער. משחקים את זה עם כדור ובתוכו פעמון ועל המגרש יש סימונים שממחישים לעיוור איפה בדיוק הוא נמצא במגרש, כשהמטרה היא להבקיע לשער בגובה 1.50 מטר. גיליתי שאני טוב בזה ודרך הענף הזה הגעתי לנבחרת ישראל. אך למרות ההצלחה, הרגשתי שספורט קבוצתי לא מממש את מירב הפוטנציאל שלי".
ואז חזרת לריצה?
"כשהתעוורתי חשבתי שאיבדתי את עולם הריצה, אבל אז גיליתי את הריצה בעזרת מלווה. במהלך הזמן היו לי מספר מאמנים ומספר מלווים שהביאו לי את האמונה שאני יכול להגיע רחוק גם בריצה. ב-2018, לקראת אולימפיאדת טוקיו, בניתי לעצמי צוות חדש של מאמנים ומלווים. בגלל חוסר בספונסרים ובתקציב, נאלצתי לשלב אימונים עם עבודה בכמה מקומות – היו ימים שהייתי חוזר הביתה מאוד מאוחר, ישן כשעתיים ואז יוצא לעוד יום אימונים. אבל לא נשברתי, ראיתי את המטרה לנגד עיניי".
"כשהגענו למקום אמרו לי שהרכב של אריאל נמצא שם ושהגופה היא שלו. פרצתי בבכי נוראי. קיבלתי את ההודעה בצורה רעה מאוד, לא האמנתי. כל זה קרה בתקופת הסגר ולכן אפילו לא יכולתי להגיע ללוויה או לשבעה"
הכירו במקרה והפכו לאחים
אחד מהאנשים בצוות החדש שבנה סביבו סולומון היה אריאל גולדשמיט. כמו בכל סיפור מהאגדות, גם כאן השניים נפגשו לגמרי במקרה והחיבור הטוב ביניהם היה ברור מהרגע הראשון. "אריאל ראה מודעה שמחפשים מלווה לרץ עיוור והוא פשוט קפץ על המציאה. בריצה הראשונה שלנו יחד הוא היה קצת חסר ביטחון. תפסתי לו את היד ואמרתי לו – 'אני תלוי בך. כשאתה רץ אני רץ. כשאתה עוצר אני עוצר. אם לא תשים לב אליי, אני אפול'. הוא הבין את זה ונכנס מיד לעניין. היינו רצים בחום ובקור, בגשם ובחמסין. אני לא יודע איך היינו מוצאים את האוויר, אבל תוך כדי ריצה בקצב גבוה יחסית היינו שרים, מדברים וחולקים חוויות".
לפני מספר חודשים מת אריאל בפתאומיות והשאיר את אבי ואת כל סביבתו בהלם מוחלט. על היום שבו אריאל נפטר סולומון מתקשה לדבר ומבהיר שגם יותר מחצי שנה אחרי האירוע, עדיין קשה לו לדבר על האדם שליווה אותו כל כך הרבה בלשון עבר. "כאחד שמעורב מאוד בחיי הקהילה, קיבלתי הודעה בוואטסאפ על הימצאותה של גופה במקום מסוים בעיר. לא התייחסתי כל כך להודעה הזו, לצערי אלה דברים שקורים. לקראת הערב התקשרה אליי אחותו של אריאל ואמרה לי שהוא לא עונה. עדיין לא נלחצתי כי ידעתי שיכול להיות שהוא בסך הכל יצא לרוץ וסגר את הטלפון, אבל ככל שהתקדם הערב התחלתי להילחץ. אני מכיר את אריאל כאדם אחראי ולא מתאים לו להיעלם ככה".
"יצאתי עם חבר לחפש את אריאל בעצמי, אבל הייתה לי הרגשה רעה מאוד ולא רציתי להגיע ראשון למקום הימצאותה של הגופה שעליה קיבלתי הודעה מוקדם יותר, הייתה לי הרגשה רעה. כשהגענו למקום אמרו לי שהרכב של אריאל נמצא שם ושהגופה היא שלו. פרצתי בבכי נוראי. קיבלתי את ההודעה בצורה רעה מאוד, לא האמנתי. כל זה קרה בתקופת הסגר ולכן אפילו לא יכולתי להגיע ללוויה או לשבעה".
"כל צעד שעשיתי במהלך המרוץ גרם לי לדמיין אותו. כל השירים ששרנו יחד צפו לי בראש. הרגשתי שההצגה מתקיימת, כל התפאורה במקום – אבל השחקן הראשי חסר"
ואז הגיע מרוץ אפיקים. מדובר במרוץ בן 370 קילומטר שהוזנק בירושלים והסתיים באילת. את המרוץ ארגנה עמותת אפיקים, שמסייעת מאז 2007 לכ-600 ילדים, בני נוער ובני משפחותיהם המוגדרים בסיכון באמצעות תוכנית ייחודית המפעילה 16 מרכזי למידה ומועדוניות ברחבי הארץ. במסגרת התוכנית מקבלים הילדים והוריהם כלים לצאת ממעגל העוני ולהפוך לאנשים יצרניים ועצמאיים.
משה לבקוביץ', מנכ"ל אפיקים ציין: "מרגש ומצמרר במיוחד הוא המשך שילובו של אבי סולומון אצלנו בעמותה. המרוץ נועד לגייס כסף להמשך הסיוע לילדים ומשפחותיהם והוא התקיים אחרי שנה לא פשוטה עבור הילדים בסיכון. אורות היציאה מנצנצים באופק והמרוץ מסמל את היציאה לעתיד טוב יותר לילדים ונוער בסיכון בישראל".
אחרי שאיבד את המלווה הקבוע שלו, סולומון ריגש את משפחתו של אריאל כשבחר לקיים את מרוץ אפיקים יחד עם אחיו של אריאל – רונן. השיא הגיע כשהשניים רצו יד ביד בחלק הדרך שנקרא על שמו של אריאל אחרי מותו. סולומון מספר על המרוץ הראשון ללא אריאל: "הוא היה זה שדואג להכול במירוצים, הוא היה בנאדם מסודר בצורה בלתי רגילה, אז בכלל להתכונן למרוץ בלעדיו הרגיש מסורבל. פתאום הייתי צריך לדאוג להכול בעצמי וזה לא היה קל. כל צעד שעשיתי במהלך המרוץ גרם לי לדמיין אותו. כל השירים ששרנו יחד צפו לי בראש. למרות שרצתי עם אח שלו הייתה לי הרגשה מוזרה. הרגשתי שההצגה מתקיימת, כל התפאורה במקום – אבל השחקן הראשי חסר".