"כשהייתי תלמידה לא ראיתי אף אחת כמוני מסביב ולא שמעתי על אף אחת כזו במציאות. הדברים היחידים שידעתי על מה יהיו ההשלכות של להודות בפני עצמי אפילו במי שאני - היו סיפורי זוועה. חשבתי שאקבל מכות, כי אני 'דפוקה בראש'. חשבתי שאף אחד לא יאהב אותי, כי אני 'דוחה'. הייתי בטוחה שלא יהיה לי עתיד, כי אני 'שונה'". כך מתארת רותם שורק (26) מפרדס חנה את תקופת נעוריה שכבר בה חשה לא מחוברת לזהות שעימה נולדה.
היום, לאחר שעברה תהליך של שינוי מגדרי, שורק כבר מרגישה הרבה יותר בטוחה במי שהיא ומחייכת כשהיא מסתכלת על עצמה במראה. "גיליתי שהכול היה שקר. אני חיה חיים שבהם אף אחד לא מרביץ לי, ואני מוקפת באהבה עם עתיד אמיתי וטוב", היא מספרת. "כשגיליתי את השקר הזה, כל כך כעסתי שנתנו לי להאמין בו לאורך כל הזמן הזה".
ואולם, בתוך תוכה עדיין חבויות שכבות עבות של הגנה שהיא בנתה עם השנים. את חלקן שורק, שפעילה כיום בארגון חוש"ן, אומנם למדה להוריד כשהחלה לעבור את השינוי, שגורם לה להרגיש היום אישה לכל דבר - אך השריטות נותרו טבועות עמוק בנפשה של הצעירה בעלת השיער השטני הקצר והעיניים הכחולות כצבע האוקיינוס. כמוהו, גם היא אגרה לא מעט סודות שהצטברו עוד ועוד, והפכו את ליבה לסוער. כעת, היא מספרת בריאיון ל-N12 על הבלבול בשנים הראשונות, על הדרך שהיא עשתה עד לטיפולים ההורמונליים ועל התגובות של החברים והמשפחה.
"בהתחלה כל מה שמצאתי על טרנס היו דברים שפסיכיאטרים ופסיכולוגים כתבו או תגובות לכתבות שתיארו את האנשים הטרנסים כגברים חולים ובתור סוטות. חשבתי שזה משהו רע"
"חשבתי שאין ברירה ושאני צריכה ללמוד איך לחיות עם זה"
"בילדות מצאתי את עצמי לא פעם רוצה להיות בת, אבל זה לא הרגיש לי כל כך מיוחד. היו לי מאז ומתמיד יותר חברות בנות, פחות אהבתי להיות עם הבנים בקבוצות שהיו מחלקים אותנו בכיתה. הייתי די טום בוי - ואז כשהגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי להרגיש שמשהו לא מסתדר לי", חוזרת שורק לאחור. "התחלתי להרגיש לא נעים מההתפתחות של הגוף שלי ושאני לא רוצה להיות גבר, אבל חשבתי שאני צריכה ללמוד איך להתגבר על זה ולחיות עם זה. לא ידעתי אז שיש דבר כזה טרנסיות, אלא שאין ברירה".
"לא הייתי תלמידה כל כך טובה בשום שלב", היא מספרת. "הייתי יוצאת הרבה מהשיעורים, קוראת המון ספרים בחוץ וממציאה סיפורים לעצמי. הרגשתי פחות שייכת בתוך הכיתה". בימים ההם, שורק עוד הייתה רחוקה מלשתף בסערת הרגשות שעוברת עליה וניסתה להדחיק: "חשבתי שזה לא דבר שמותר בכלל להרגיש ושאני צריכה להפסיק".
מתי נתקלת במושג טרנסיות לראשונה?
"בגיל 13 נתקלתי בזה באינטרנט ובכל פעם כששמעתי על דנה אינטרנשיונל, זה סקרן אותי. בהתחלה כל מה שמצאתי היו דברים שפסיכיאטרים ופסיכולוגים כתבו או תגובות לכתבות שתיארו את האנשים הטרנסים כגברים חולים ובתור סוטות. חשבתי שזה משהו רע".
"עשיתי את זה במשך כמה שנים ואפילו במידה מסוימת הצלחתי להתנהג כמו בן. זה לא התאים לי בכלל, אבל חשבתי שזה הפתרון ושאם אדבר על זה - זה רק יהפוך להיות יותר אמיתי וקשה"
מה עבר עלייך בתקופה הזו?
"הייתה תקופה שהתחלתי לצעוק בה את השמות של זה והתחלתי להבין שזה משהו מפחיד, ושאני לא רוצה להיות כזו. הייתה לי בראש המחשבה שיגידו שאני מוזרה וחולה אם ידעו את זה עליי. הבנתי שאני צריכה להימנע מזה וללמוד איך להתנהג כמו גבר. כשהייתי בת 15 החלטתי להסתכל על גברים אחרים, לראות איך הם מתנהגים ולנסות להיות כמוהם".
וכך, לאורך כל תקופת התיכון התמודדה שורק לבדה עם קשיים רבים, שהעיקו עליה ולא אפשרו לה לנהל אורח חיים של תלמידת תיכון נורמטיבית. היא מצאה את עצמה מתרחקת מהרבה מחבריה ומתקרבת לאנשים שהרגישה פחות מחוברת אליהם, כדי לעבור את שלוש השנים האלו בשלום - אלא שמשהו בכך הרגיש לה רחוק מלהיות אמיתי. "הרגשתי שאני מזייפת הרבה מהתקשורת שלי", היא מספרת. "עשיתי את זה במשך כמה שנים ואפילו במידה מסוימת הצלחתי להתנהג כמו בן. זה לא התאים לי בכלל, אבל חשבתי שזה הפתרון ושאם אדבר על זה - זה רק יהפוך להיות יותר אמיתי וקשה".
בדיעבד, את מתחרטת על זה שלא עשית עם זה כלום?
"בהרבה מובנים אני מתחרטת על זה שלא עשיתי עם זה משהו בגיל יותר מוקדם, אבל בחרטה יש מקום לחשוב שאפשר אחרת - ולא חושבת שזה היה המצב. אם הייתי משתפת מישהו, כנראה הייתי מקבלת לגלוג וזלזול, ומסתירה את זה שוב אחר כך. מאמינה שהיו מאשפזים אותי בסוף אם הייתי מספרת. עצוב לי שלא יכולתי לשתף אף אחד בגיל מוקדם יותר".
כוחה של המוזיקה
בגיל 10 שורק החלה לנגן ומאז התאהבה במוזיקה, שמהר מאוד הפכה עבורה מתחביב למקום מפלט. כשעוד הייתה בבית הספר היסודי, הגיע אליה לכיתה באחד הימים חצוצרן, שבדק מי יוכל לנגן על הכלי. עם החצוצרה אומנם היא פחות הסתדרה, אך הרעיון לנגן קסם לה מאוד. "אמרתי להורים שלי שאני רוצה והתחלתי לנגן בגיטרה, משהו בה הדליק אותי", אומרת שורק. "בהתחלה למדתי עם מורה פרטי ובהמשך הרבה לבד". בתקופת התיכון שורק כבר ניגנה יחד עם להקה שהייתה חלק ממנה ועד היום היא ממשיכה לנגן בכל הזדמנות: "זה היה חלק ממני וזה עדיין חלק ממי שאני. הייתי טרנסית שלא יודעת איך להכיל את זה, אבל אוהבת מוזיקה".
"היה לנו תלמיד בשכבה מחוץ לארון ומה שאני זוכרת ממנו זו ההתייחסות אליו שהייתה בלעג ומושא לבדיחה. חלק מהרעיון של ללמוד להיות כמו השאר היה גם ללמוד איך להיות הומופובית"
לקראת סיום התיכון, החבר הכי טוב של שורק, עומר (שם בדוי), יצא בפניה מהארון בתור הומו. "הוא היה גדול ממני בשנה והיה אז בשנת שירות, והיה נורא מפוחד כשהוא סיפר לי את זה. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני הכי אוהבת אותו בעולם, וששום דבר לא ישתנה. הוא החבר הכי טוב שלי עד היום", היא משתפת ברגע שבו החלה להתפורר לה המחשבה שתצליח להיות כמו הבנים האחרים. "היה לנו תלמיד בשכבה מחוץ לארון ומה שאני זוכרת ממנו זו ההתייחסות אליו שהייתה בלעג ומושא לבדיחה. חלק מהרעיון של ללמוד להיות כמו השאר היה גם ללמוד איך להיות הומופובית".
"כמה שבועות אחרי זה אמרתי לעומר שאני חושבת שגם אני נמשכת לגברים, שאני נורא מבולבלת ולא יודעת מה זה אומר. באותה תקופה גם הייתה לי בת זוג וחשבתי שזה אומר שאנחנו צריכים להיפרד. הבנתי שזה לא יהיה הוגן לא לספר לה. אחרי השיחה סיפרתי לה ונפרדנו, ואז היא התקשרה אליי עוד באותו ערב ושאלה אם אני נמשכת רק לגברים ולא אליה - אמרתי לה שאני נמשכת אליה. חזרנו לזוגיות וחשבתי שזהו, אני לא יכולה יותר לדבר על זה - ואז זה לא עלה עד סוף התיכון".
"היו הרבה בדיחות סביב זה שאני הומו"
אחרי שהיא סיימה את לימודיה בתיכון, נפרדה שורק מבת הזוג שלה והצטרפה לארגון הנוער הגאה 'איגי'. "הרגשתי סוף סוף שיש הרבה יותר מקום לנשיות ולא בהכרח כמו שהעולם שגדלתי בו התייחס לזה", היא מספרת. "זה הרגיש לי משחרר מאוד ויום אחרי הפעולה הזו סיפרתי לקבוצה של חברים טובים שאני נמשכת גם לגברים. משם זה התגלגל בתור שמועה לכל האנשים שחשובים לי, חוץ מהמשפחה".
איך החברים הגיבו?
"באותו רגע זה היה בייחוד הפתעה לכולם. חשבו שאני לא רצינית לגבי זה ואז הבינו שאני כן, וזה היה בעיקר שוק. בתקופה שאחרי זה רוב החברים שלי רצו להישאר קרובים אליי. בחודשים הראשונים היו הרבה בדיחות סביב זה שאני הומו. חשבו שהיציאה שלי מהארון בתור ביסקסואל לא מאוד משנה את זה. הייתי חלק מהבדיחות האלו אז וגם סיפרתי אותן, לא הייתי מאוד שונה מהם".
בזמן היציאה של שורק מהארון, אחותה שגדולה ממנה בארבע וחצי שנים הייתה בטיול בדרום אמריקה - והיא המתינה במשך חצי שנה עד שתחזור כדי לשתף אותה. "הייתי מאוד לחוצה מהאופן שבו תגיב, ואחותי פשוט אמרה לי: 'איזה יופי, יש לי הרבה חברים שהם הומואים. היא קיבלה את זה ואמרה שאם זה מה שאני מרגישה, טוב שאני מספרת'". ועדיין, גם בשלב הזה היא עדיין לא סיפרה על כך להורים: "פחדתי שזה יפגע ביחסים שלנו. בתקופה הזו ההורים מאוד דאגו מכל העניין של ההתקפים. הם היו מאוד גאים בי בסך הכול וחשבתי שזה יפסיק אם אספר להם".
שורק רצתה להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי ביחידה קרבית, אך קצת לפני הגיבוש לסיירת מטכ"ל - היא החלה לחוות התקפים שהפכו את התהליך למסורבל. "הייתי מתנתקת באופן מקומי, לא מגיבה, לא מדברת ולפעמים לא מצליחה לזוז. זה הוביל אותי למיון ודחו לי את הגיוס". בסופו של דבר, היא התגייסה שנה וחצי מאוחר יותר לתקופה קצרה, שבה שירתה בחיל האוויר כמזכירה ובהמשך שוחררה מהשירות הצבאי.
לאחר שיצאה מהצבא, היא החלה ללמוד תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה בטכניון - וגם אז היא הרגישה שוב לא אמיתית. "בסמסטר השני של הלימודים התחלתי לצאת עם אישה בפעם הראשונה מאז היציאה מהארון", היא מספרת. "זה היה משהו שמאוד שינה את הסטטוס החברתי שלי מול אנשים, ששוב ציפו ממני להתנהג בגבריות שברחתי ממנה. לא הצלחתי להרגיש מחוברת לזה ולא הפסקתי לרצות משהו אחר, ולקוות שהייתי נולדת בצורה אחרת. הייתי מדחיקה או אומרת שזו סתם פנטזיה, אבל הבנתי שאני לא מרגישה אמיתית".
"התחלתי למרוח לק ולקנות בגדים בחנויות של נשים"
במהלך התקופה הזו, הבינה שורק שחשוב לה לשנות את המראה החיצוני שלה, כדי שהסביבה שלה תבין שהיא לא מרגישה בנוח עם הגבריות. "התחלתי למרוח לק, לגדל שיער, עשיתי חורים באוזניים, ענדתי עגילים נשיים והתחלתי לקנות בגדים בחנויות של נשים. בתחילת הסמסטר נראיתי בסך הכול כמו גבר וסיימתי אותו כשאף אחד שפוגש אותי לא חושב שאני סטרייט", נזכרת שורק כשהיא חוזרת לנקודת המפנה מתקופתה כסטודנטית. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הסכמתי להתמודד עם ההשלכות של להיראות שונה".
מה היו אומרים לך?
"הדבר שהכי בולט לי הוא שהגאווה של המשפחה שלי בי התחילה להיסדק בתקופה הזו. בכל פעם שההורים פגשו אותי, הם היו מעירים לי על המראה, שאלו למה אני צריכה את זה והרגשתי שבכל פעם הם מאוכזבים ממני קצת יותר. היו חבר'ה באוניברסיטה שממש הביעו התלהבות ואמרו 'איזה אומץ', 'איזה מגניב'. הרגשתי שאומרים עליי דברים יפים בתור איזו שונה את".
"התיישבתי על ספסל, פתחתי את היומן שלי וכתבתי בו: 'אני אישה'. חזרתי לאותו הספסל בכל לילה, כתבתי בו שעות ביומן ובכל פעם חזרתי על צמד המילים הזה. פרקתי את כל המחשבות שהסתרתי מעצמי כל כך הרבה שנים על הדף"
התחושה הזו ליוותה אותה בעוצמה גדולה יותר בכל פעם כשהלכה ברחובות ירושלים, שבה התגוררה בזמן הלימודים וחששה ממה שעלול לקרות. "המוכר היה אומר לי שאני נראית כמו הומו, ומצאתי את עצמי בורחת מאנשים שהתחילו להתקרב אליי וניסו לעקוב אחריי. זה תפס אותי בעיקר בשוק ובמרכז העיר, הרגשתי לא בטוחה וספגתי קללות. לא היה לי כל כך נוח בתוך העור שלי, אבל להוריד את הלוק זה לא היה שיקול מבחינתי. ידעתי שבכל פעם שאצא לשוק משהו יקרה והייתי קצת לחוצה".
"ניחשנו, עכשיו יש לזה הסבר"
עם השינוי במראה החיצוני, הקשר שלה עם המשפחה החל להיחלש. "הרגשתי שאני מאבדת הרבה מההערכה שלהם. כשבמשפחה היו שואלים דברים זה היה רק ברמיזות, אז לא הייתי עונה תשובות ישירות". רק כעבור שנה, רותם יצאה מהארון גם בפני ההורים ובהמשך בפני המשפחה המורחבת, והתאכזבה מהתגובה שאוזניה שמעו. "הם אמרו לי 'זה למה את עושה את כל הדברים האלו, ניחשנו'. הם אמרו את זה במחשבה שההתנהגות שלי לא לגיטימית ולפחות עכשיו יש לזה הסבר".
בתוך כך, מצאה את עצמה שורק שקועה בדיכאון עמוק, שגרם לה לעזוב את הלימודים רגע לפני סיום התואר בשנה ג' - לאחר שעברה את הסמסטר האחרון פעמיים ולא ניגשה לאף מבחן בפעם השנייה. "הסתכלתי אחורה על החיים שלי וחשבתי שזה הסוף. הייתי הרבה יותר נוכחת משהייתי בעבר, אבל עדיין לא באמת מציאותית. איבדתי תקווה וחשבתי שאין מה לעשות יותר. לא הייתי מגיעה להרצאות בכלל ופשוט לא הצלחתי לרצות ללמוד".
לחצו עלייך לסיים את התואר?
"ההורים ניסו ללחוץ עליי בכל הזדמנות שהייתי פוגשת אותם והתייחסו לזה בשיפוטיות. גם החברים שלי לא הבינו מה אני עושה. לא הצלחתי כל כך להסביר את הדיכאון. שמעתי את זה בכל מקום".
"הרגשתי שזה יותר כיף להיות שיכורה מאשר להתמודד"
עם ההחלטה לוותר על התואר, נפרדה שורק מבת הזוג שלה ועברה להתגורר בתל אביב יחד עם שני שותפים. במקביל, היא החלה לעבוד כברמנית בעיר הגדולה, וכך מצאה את עצמה מתמכרת לאלכוהול ולוואליום בגיל צעיר. "בהתחלה קיבלתי מרשם לוואליום אחרי שחוויתי פלשבקים, ובהמשך קניתי את זה באופן לא חוקי. הייתה תקופה שהיה לי בקבוקון של אלכוהול שהייתי לוקחת איתי בתיק לכל מקום. הרגשתי אז שזה יותר כיף להיות שיכורה מאשר להתמודד עם עצמי".
"התחלתי לצאת מהארון כטרנסג'נדרית, הכי מהר שיצאתי בחיים. סיפרתי בתוך שבוע לחברים, להורים, לאחותי, לכולם. שבועיים אחרי שחזרתי לארץ יצאתי מהארון גם בפייסבוק, כדי שכל האנשים שלא בקשר קרוב איתי ידעו"
למעשה, התחושה של אושר בעבודה הייתה אז רק אשליה עבורה שנוצרה עם הצריכה המופרזת של האלכוהול והסמים. "בתקופה הזו הייתי הרבה יותר עם אנשים, אבל במובן מסוים הרגשתי שאני על הגבול ושאם לא אשים לב למה שקורה איתי, לא אוכל להתמודד עם זה", היא מספרת. "הייתי כל כך מבולבלת ועמוק בין הדיכאון לבין הסמים והאלכוהול. הרגשתי מרוסקת והייתי עם המחשבה שלא יהיה לי טוב אף פעם - ושאולי עדיף לשים קץ לחיים". בה בעת היא לא אחת חוותה הטרדות מצד הלקוחות בבר, שבמהרה הפכו לצערה לחלק מהשגרה שנאלצה להתרגל אליה.
הטיסה ששינתה את חייה
ספטמבר 2019, מזג האוויר בניו יורק היה אז סתווי ונעים, ואחרי חודשיים שבהם התבשל אצל שורק הרעיון לטוס ל'עיר שלא ישנה' - היא החליטה לעלות על טיסה ליעד החלומי. כששורק נחתה בניו יורק בשעות הערב והגיעה למלון, היא הכניסה מהר את המזוודה לחדר והלכה להסתובב בטיילת שלאורך נהר הדסון. שורק התאהבה בנוף האמריקני בתוך רגעים ספורים והרגישה שהוא עוזר לה להתחבר לעצמה. "התיישבתי על ספסל, פתחתי את היומן שלי וכתבתי בו: 'אני אישה'. חזרתי לאותו הספסל בכל לילה, כתבתי בו שעות ביומן ובכל פעם חזרתי על צמד המילים הזה. פרקתי את כל המחשבות שהסתרתי מעצמי כל כך הרבה שנים על הדף. את כל השנאה שהייתה לי כלפי עצמי, את כל הגועל ואת הפחד שהרגשתי. הגעתי לסוף השבוע הזה מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות. הייתי כל כך עייפה מהמחשבה הזו שאמרתי 'אני אישה'".
הרגשת שמשהו התחיל להתקלף?
"משהו התחיל להשתנות, בעיקר הרגשתי שנמאס לי. הבנתי מחדש את החיים שלי וחיברתי נקודות שכל הזמן עברתי לאורך כל הדרך. זה הפחיד אותי".
מה הדבר הראשון שעשית כשחזרת לארץ?
"התחלתי לצאת מהארון כטרנסג'נדרית, הכי מהר שיצאתי בחיים. סיפרתי בתוך שבוע לחברים, להורים, לאחותי, לכולם. שבועיים אחרי שחזרתי לארץ יצאתי מהארון גם בפייסבוק, כדי שכל האנשים שלא בקשר קרוב איתי ידעו".
היית שלמה עם עצמך?
"הייתי מאוד בטוחה בעצמי, עדיין לא שלמה. אבל ידעתי שאם יש סיכוי שאהיה שמחה בחיים - זה ככה".
הפעם היא הכינה את עצמה לתגובות האפשריות, אך ההכנה לא עזרה לתגובה של הוריה. "החברים הקרובים שלי ברובם שמחו בשבילי, אחרי שראו אותי עוברת במשך השנים הרבה סוגים של קושי ודיכאון - אבל לקח להם זמן להתרגל לזה. ההורים שלי שאלו אותי אם אני בטוחה בעצמי, מה זה אומר ואחרי זה שתקו. לא אמרו כלום. בכיתי והם המשיכו לשתוק. נסעתי הביתה מבלי שהחלפנו כל כך מילים", היא אומרת בכאב. "היום הקשר איתם השתנה והם הרבה יותר מקבלים אותי. אבל זה לא חזר למה שהיה לפני כן".
"פתאום ראיתי תקווה בחיים שלי"
חודש אחרי היציאה מהארון, ניגשה שורק למשרד הפנים כדי לשנות את שמה הפרטי. "ניסיתי הרבה שמות, על חלקם רק חשבתי והיו כאלו שאנשים קראו לי בהם כדי שאראה מה מתאים לי. רותם היה השם שהרגשתי בו בבית. אחרי שבוע ביקשתי מכל האנשים שפגשתי, כולל הלקוחות בעבודה, לדבר אליי בלשון נקבה והייתי מתקנת כשפנו אליי בלשון זכר".
"היום אני לא בזוגיות, לוקחת הפסקה ומנסה לתת לעצמי מקום. יש הרבה מאוד שנים שלא הייתי בהן כנה עם עצמי וצריכה זמן להבריא. רואה את עצמי בעתיד מגדלת ילד, אבל יודעת שזה לא הולך להיות פשוט"
כעבור שלושה חודשים, היא החלה לקבל טיפול הורמונלי שעדיין נמשך וגורם לה להקלה. "הרגשתי משוחררת. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי שהסבל הזה, שהלך איתי לכל החיים - פשוט נפסק. זה היה בשבילי כמו להחלים ממחלה כרונית". בין הטלטלות הרגשיות, היא החלה להוריד שכבות הגנה שהציבה לעצמה: "הצלחתי לראות מעצמי הרבה יותר והבנתי שהרבה ממה שאני רואה היה טראומה וכאב. פתאום ראיתי תקווה בחיים שלי והייתי הרבה פחות מנותקת מעצמי".
בשנתיים האחרונות היא כבר מספרת את סיפורה בראש מורם ומעבירה הרצאות במסגרת ארגון חוש"ן (ארגון החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב). כך, היא עוברת בבתי הספר ומשתפת בביטחון את בני הנוער שיושבים בכיתה בחוויה האישית שלה, כדי שאף נער או נערה שמרגיש תחושה דומה למה שעבר עליה בעבר לא ירגיש לבד.
היא הצטרפה לארגון בדצמבר 2019, ומאז הוא הפך לביתה השני. במקביל, שורק מנחה קבוצה לצעירים ולצעירות טרנסים בני 19-23 במסגרת 'איגי' - ומוצאת סיפוק גדול בתהליך שהצעירים עוברים יחד איתה, שלא פעם מזכירים לה את עצמה. "זה היה לי חסר בתור נערה ובגלל זה חייתי כל כך הרבה שנים במחשב שלא אוכל להיות מאושרת", היא אומרת. "ב'חושן' מסבירים לתלמידים שאם אחד החברים יוצא מהארון או מישהו מהמשפחה - זה לא נורא ואפשר לעבור את זה".
מה לגבי זוגיות?
"היום אני לא בזוגיות, לוקחת הפסקה ומנסה לתת לעצמי מקום. יש הרבה מאוד שנים שלא הייתי בהן כנה עם עצמי וצריכה זמן להבריא. רואה את עצמי בעתיד מגדלת ילד, אבל יודעת שזה לא הולך להיות פשוט".
מה החלום שלך?
"לחיות בשלום ובשקט, לעשות טוב לאנשים שסביבי וגם למשפחה שתהיה לי", היא מסכמת בחיוך. "גם במסגרת העיסוק שלי חשוב לי לעשות טוב, להצליח להתמודד עם מה שרע ולהיות שם בשביל אחרים כמו שאני הייתי צריכה".